תושבי גוש קטיף ימצאו את עצמם בחג סוכות זה בסיטואציה די מוזרה. לצאת מדירת קבע לדירת ארעי?! חלקם הגדול נמצאים עדיין בדיור מאוד ארעי. אולם דווקא לאור זאת יש מקום לברר יותר מה עניינו של סוכות כיוון שאולי נמצא שדווקא השנה יש לחג הסוכות משמעות מיוחדת מאוד לגבינו.
אחד החגים היותר שמחים ומלאים באקטיביות של מצוות הינו חג הסוכות. אולם כאשר מנסים לברר מדוע אנו חוגגים את חג הסוכות אנו מגלים שהדבר אינו פשוט כל כך.
הגמרא אומרת "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם" (סוכה דף יא עמוד ב). אפשר להבין מדוע קבעה התורה חג על הנסים של ענני הכבוד. אולם במבט ראשון נראה תמוה מדוע אנו צריכים לזכור לדורות שבני ישראל ישבו בסוכות ממש? מהו המסר החשוב כל כך שכדי שנפנים אותו אנו יוצאים מבתינו שבעה ימים?
השפת-אמת לסוכות אומר שעניין "סוכות ממש" הוא לזיכרון מעלתם המופלאה של ישראל, כפי שמבטא אותה ירמיה בפרק ב' : "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". "מעין מצוה ראשונה שנצטווה אברם לך לך, כמו כן בנ"י לכתך אחרי במדבר". אנשים נשים וטף הלכו אחר דבר ה' לעתיד לא ידוע "בארץ לא זרועה" ובזה התקדשו לו - "אהבת כלולותייך". אמנם לא היה משאל עם אם הם רוצים ללכת למדבר, אולם היחס אל המאורעות היה של הליכה בלב שלם. השפת אמת אומר ש"בסוכות מתעורר כח וחיבה של דור המדבר", כאשר ישראל יוצאים מביתם לדירת ארעי רעועה משום שהיא צילא דמהימנותא, יש בזה זכרון ללכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. אותה הבעה מופלאה של קשר עמוק לדבר ה' נצרבה לדורות בזכרון האומה.
לאור הסבר זה מוצא השפת אמת קשר הדוק בין שני הטעמים "ומהיכן זכו בני ישראל לענני הכבוד- לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". המסירות הגדולה של ישראל לדבר ה', היציאה לדרך מלאה קשיים ללא מורא, היא זו שהצמיחה בהם קומה שבגללה זכו לענני הכבוד. אלו שני צדדים של אותו מטבע: מי שמתמסר לדבר ה' ללא חשבון, דבר ה' חופף עליו.
ישראל במדבר היו בדרך לארץ ישראל. הסוכות הם מגורים של דרך. שם גרים ארעי בדרך לדירת הקבע בארץ ישראל. היכולת לעמוד בקשיי הדרך מתעצמת ככל שרואים בבירור את המטרה, אז זוכרים שכל הקשיים הם רק קשיים של דרך. היכולת לצאת לדרך לא זרועה נולדת מכך שהכיוון ברור- "לכתך אחרי". אם הולכים אחר דבר ה', יש מגמה ברורה, יש כיסופים, יש "אהבת כלולותייך"- יש גם תשתית נפשית לסבול את כל הצרות. אולם כאשר אדם נקלע פתאום לסוכת ארעי והוא לא בדרך לשום מקום, קשה מאוד להחזיק מעמד.
תושבי גוש קטיף חוו את שני מיני הסוכות, כל אחת בנפרד. בתחילת הדרך עת הלכו למדבר והפריחו אותו - חיו בדירות ארעי ממש. דווקא כאשר הגיעו לדירות הקבע היו צריכים את הסוכות של ענני הכבוד, והם אכן הגיעו. במשך כמה שנים עטפו ענני שכינה את גוש קטיף. וכמו ענני הכבוד בשעתם, שהגנו על בני ישראל מכל חיה רעה ומזיקים שונים, כך גם בזמן הזה זכינו לניסים גלויים.
והנה הם נמצאים כעת שוב בדירות ארעי. דירות ארעי שנבעו מתוך "לכתך אחרי", מתוך דבקות במשימה גם כאשר הסיכויים היו קטנים. תושבי הגוש בחרו שלא לחפש לעצמם פתרונות ולוותר על המאבק, בחרו במודע לקחת את הסיכון הכרוך בכך. השאלה הגדולה היא מה מצבנו כעת. האם אנו בדרך ארוכה, ושוב חווים את דירות ארעי של אמצע הדרך. אולי נחים ומתאוששים, אבל מנוחה של אמצע הדרך. או שפרשנו מהמרוץ, עשינו את שלנו, וכעת הזמן לאחרים שיעשו את שלהם.
לגיטימי לגמרי לומר כאפשרות השניה. אולם בהחלט אפשרי להמשיך בדרך. בשנה וחצי האחרונות הרים הציבור ה"כתום" דגל גבוה מאוד. דגל של אמונה ותקווה, דגל של חיים מתוך ערכי נצח ולא מתוך הכאן והעכשיו. האם כעת נקפל את הדגל?! האם האמונה והשירה, הנחישות והמסירות, היו תלויים בדבר?! האם רק כאשר אנו רואים את ענני הכבוד יש לנו אמונה שממריצה אותנו? האם אנו יוצאים לדרך רק כאשר ההצלחה נראית באופק, רק כאשר באופק נראית "הארץ הזרועה"?!
יש לנו עוד דרך ארוכה במאבק על ארץ ישראל ועל דמותה של מדינת ישראל. יש הרבה שממות להפריח בארץ ישראל, שממות פיזיות ושממות רוחניות. מצד אחד הדרך קשה אולם מצד שני הדרך בונה. למדנו מסוכות לימוד גדול: דרך אינה רק שלב מעבר, שלב ביניים שאין לו משמעות מצד עצמו. דווקא הארעיות והקשיים שבדרך הופכים אותה לאתגר בפני עצמו. התמודדות נכונה עמם בונה קומה לא ארעית, קומה שנשארת קבועה לדורות.
הציבור הכתום וגוש קטיף בכללם רשם פרק מפואר בתולדות הגאולה השלישית גם אם לא הצלחנו למעשה בסיבוב זה. כעת אנו עומדים בצומת דרכים. יש לנו אפשרות להתייאש ולהפסיק, או להתרומם ולהמשיך בדרך. נשאב מסוכות כוח גדול להמשיך בדרך.
אולם אנו לא לבד. בחז"ל מצאנו מצווה מיוחדת מאוד שקשורה להולכים בדרך, ובמיוחד להגנה מפני סכנות הדרך - מצוות ליווי. במצב המיוחד שבו נמצאים תושבי גוש קטיף יש חשיבות גדולה ללווי שהציבור מעניק להם. תושבי גוש קטיף נמצאים כרגע בדרך ולכן הם זקוקים לליווי במובן הפשוט של המילה. אין מילים כדי לתאר את גודל המסירות והאהבה שבה מקיים הציבור את מצוות הליווי הזאת. אולם הליווי מטרתו שההולך בדרך יגיע אל מטרתו בשלום ולא רק לקיימו בדרך. ולכן צריך לברר את הקומה נוספת של הליווי הציבורי הזה. התבוננות מעמיקה במצוות הליווי מגלה שמסתתר שם סוד גדול.
המהרש"א בסוטה מ"ה עונה לשאלה מה התועלת בליווי של ארבע אמות "הוא ודאי סגולי שהמלוה ניצל מהיזק שבא לידו כיוון שהתחיל ללותו ד' אמות גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מועיל לחבירו בכל הדרך להצילו. מלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו". רואים כאן שהמלווה לא מלווה רק בפועל אלא גם מחשבתו פועלת. נראה שהדברים קשורים למה שאומר המהר"ל בחידושי אגדות חלק שני עמוד פ"ב - "הלויה שהוא מתחבר אליו עד שנחשב המתלוה בכלל הרבים ואין נשאר יחידי, ודבר זה מעלה עליונה מאוד כאשר נותן למתלוה כח הרבים". יש סוד גדול בליווי.
ההולך בדרך יחידי נפרד מהכלל אשר בעיר, כאשר אדם הולך בודד, זה הפתח לצרות רבות. הליווי בעצם אומר לו אתה חלק מדבר הרבה יותר גדול. אתה לא פרט בודד אלא ענף מעץ גדול. יש לך העוצמה של הדבר הגדול. הוא חושף בקרבו את היותו שייך לכלל כולו "נותן לו כח הרבים". כוח זה מאפשר להתמודד עם כל הקשיים בדרך.
הליווי של תושבי גוש קטיף הינו בעל שני פנים. ליווי פרטני של כל מצוקות הפרט העכשויות הרבות מאוד. גם ליווי זה חשוב מאוד. אולם הליווי יכול להגיע בעוצמות אחרות לגמרי. לווי של ציבור אשר יודע שלפניו דרך ארוכה. אין הוא מפחד מהדרך הארוכה. הוא נושא עיניו השמימה מתוך חזון גדול אשר לא נרתע משום מכשול ומשום כשלון. ומתוך כך הוא ניגש לפתור ולעזור לכל בעיות הרגע. ליווי שנושא מסר של "כח הרבים", שעם ישראל לדורותיו נושא עיניו כעת לראות כיצד אנו ממשיכים בדרך- הוא ליווי שנותן הרבה כוח.
הקשיים הם אותם קשיים אבל כאשר יש כוח להתמודד אין הם אותם קשיים. אין הכוונה לדרשות על חשיבות הדרך ועל כוח הכלל. הכוונה היא לרוח שממנה הכל יוצא, כאשר כך חשים זה כבר מקרין. כאשר אנו נחוש משפחה אחת גדולה ונצא לדרך, גם נגיע. יצאנו לדרך ארוכה מאד. בנוהג שבעולם הליווי שמעניקים הרחוקים אינו לטווח ארוך. אולם משפחה לוחמת, אחים לדרך ולתקווה, אף פעם לא מפסיקים ללוות עד שמגיעים למנוחה ולנחלה.
במובנים רבים כל הציבור בדרך. גם בדירות הקבע אנו בדרך ארוכה. אנו מקווים שנצליח, ואותה רוח גדולה שליוותה את כל הדרך עד עתה תמשיך ביתר שאת. אותה רוח גדולה צריכה להיות המנוע של מהפכה גדולה ושקטה שעומדת כעת לפתחנו, ומחכה לנושאיה שיפיחו את אישה. המסירות של ההולכים בדרך בכל המסלולים תהיה הדלק של המנוע.
האמונה והשמחה יהיו הגלגלים שעליהם תנוע המהפכה. בסוכות שבו נמצאים ב"דרך" דווקא שם מוצאים את צלא דמהימנותא ואת השמחה הגדולה. נתפלל שמסוכות הקב"ה יתן לנו ברכת הדרך, ומכח ה"סעודה הקטנה" בשמחת תורה נשאב כוח לכל החורף.
כותב המאמר הוא ממגורשי נצרים.
אחד החגים היותר שמחים ומלאים באקטיביות של מצוות הינו חג הסוכות. אולם כאשר מנסים לברר מדוע אנו חוגגים את חג הסוכות אנו מגלים שהדבר אינו פשוט כל כך.
הגמרא אומרת "למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם" (סוכה דף יא עמוד ב). אפשר להבין מדוע קבעה התורה חג על הנסים של ענני הכבוד. אולם במבט ראשון נראה תמוה מדוע אנו צריכים לזכור לדורות שבני ישראל ישבו בסוכות ממש? מהו המסר החשוב כל כך שכדי שנפנים אותו אנו יוצאים מבתינו שבעה ימים?
השפת-אמת לסוכות אומר שעניין "סוכות ממש" הוא לזיכרון מעלתם המופלאה של ישראל, כפי שמבטא אותה ירמיה בפרק ב' : "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". "מעין מצוה ראשונה שנצטווה אברם לך לך, כמו כן בנ"י לכתך אחרי במדבר". אנשים נשים וטף הלכו אחר דבר ה' לעתיד לא ידוע "בארץ לא זרועה" ובזה התקדשו לו - "אהבת כלולותייך". אמנם לא היה משאל עם אם הם רוצים ללכת למדבר, אולם היחס אל המאורעות היה של הליכה בלב שלם. השפת אמת אומר ש"בסוכות מתעורר כח וחיבה של דור המדבר", כאשר ישראל יוצאים מביתם לדירת ארעי רעועה משום שהיא צילא דמהימנותא, יש בזה זכרון ללכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. אותה הבעה מופלאה של קשר עמוק לדבר ה' נצרבה לדורות בזכרון האומה.
לאור הסבר זה מוצא השפת אמת קשר הדוק בין שני הטעמים "ומהיכן זכו בני ישראל לענני הכבוד- לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". המסירות הגדולה של ישראל לדבר ה', היציאה לדרך מלאה קשיים ללא מורא, היא זו שהצמיחה בהם קומה שבגללה זכו לענני הכבוד. אלו שני צדדים של אותו מטבע: מי שמתמסר לדבר ה' ללא חשבון, דבר ה' חופף עליו.
ישראל במדבר היו בדרך לארץ ישראל. הסוכות הם מגורים של דרך. שם גרים ארעי בדרך לדירת הקבע בארץ ישראל. היכולת לעמוד בקשיי הדרך מתעצמת ככל שרואים בבירור את המטרה, אז זוכרים שכל הקשיים הם רק קשיים של דרך. היכולת לצאת לדרך לא זרועה נולדת מכך שהכיוון ברור- "לכתך אחרי". אם הולכים אחר דבר ה', יש מגמה ברורה, יש כיסופים, יש "אהבת כלולותייך"- יש גם תשתית נפשית לסבול את כל הצרות. אולם כאשר אדם נקלע פתאום לסוכת ארעי והוא לא בדרך לשום מקום, קשה מאוד להחזיק מעמד.
תושבי גוש קטיף חוו את שני מיני הסוכות, כל אחת בנפרד. בתחילת הדרך עת הלכו למדבר והפריחו אותו - חיו בדירות ארעי ממש. דווקא כאשר הגיעו לדירות הקבע היו צריכים את הסוכות של ענני הכבוד, והם אכן הגיעו. במשך כמה שנים עטפו ענני שכינה את גוש קטיף. וכמו ענני הכבוד בשעתם, שהגנו על בני ישראל מכל חיה רעה ומזיקים שונים, כך גם בזמן הזה זכינו לניסים גלויים.
והנה הם נמצאים כעת שוב בדירות ארעי. דירות ארעי שנבעו מתוך "לכתך אחרי", מתוך דבקות במשימה גם כאשר הסיכויים היו קטנים. תושבי הגוש בחרו שלא לחפש לעצמם פתרונות ולוותר על המאבק, בחרו במודע לקחת את הסיכון הכרוך בכך. השאלה הגדולה היא מה מצבנו כעת. האם אנו בדרך ארוכה, ושוב חווים את דירות ארעי של אמצע הדרך. אולי נחים ומתאוששים, אבל מנוחה של אמצע הדרך. או שפרשנו מהמרוץ, עשינו את שלנו, וכעת הזמן לאחרים שיעשו את שלהם.
לגיטימי לגמרי לומר כאפשרות השניה. אולם בהחלט אפשרי להמשיך בדרך. בשנה וחצי האחרונות הרים הציבור ה"כתום" דגל גבוה מאוד. דגל של אמונה ותקווה, דגל של חיים מתוך ערכי נצח ולא מתוך הכאן והעכשיו. האם כעת נקפל את הדגל?! האם האמונה והשירה, הנחישות והמסירות, היו תלויים בדבר?! האם רק כאשר אנו רואים את ענני הכבוד יש לנו אמונה שממריצה אותנו? האם אנו יוצאים לדרך רק כאשר ההצלחה נראית באופק, רק כאשר באופק נראית "הארץ הזרועה"?!
יש לנו עוד דרך ארוכה במאבק על ארץ ישראל ועל דמותה של מדינת ישראל. יש הרבה שממות להפריח בארץ ישראל, שממות פיזיות ושממות רוחניות. מצד אחד הדרך קשה אולם מצד שני הדרך בונה. למדנו מסוכות לימוד גדול: דרך אינה רק שלב מעבר, שלב ביניים שאין לו משמעות מצד עצמו. דווקא הארעיות והקשיים שבדרך הופכים אותה לאתגר בפני עצמו. התמודדות נכונה עמם בונה קומה לא ארעית, קומה שנשארת קבועה לדורות.
הציבור הכתום וגוש קטיף בכללם רשם פרק מפואר בתולדות הגאולה השלישית גם אם לא הצלחנו למעשה בסיבוב זה. כעת אנו עומדים בצומת דרכים. יש לנו אפשרות להתייאש ולהפסיק, או להתרומם ולהמשיך בדרך. נשאב מסוכות כוח גדול להמשיך בדרך.
אולם אנו לא לבד. בחז"ל מצאנו מצווה מיוחדת מאוד שקשורה להולכים בדרך, ובמיוחד להגנה מפני סכנות הדרך - מצוות ליווי. במצב המיוחד שבו נמצאים תושבי גוש קטיף יש חשיבות גדולה ללווי שהציבור מעניק להם. תושבי גוש קטיף נמצאים כרגע בדרך ולכן הם זקוקים לליווי במובן הפשוט של המילה. אין מילים כדי לתאר את גודל המסירות והאהבה שבה מקיים הציבור את מצוות הליווי הזאת. אולם הליווי מטרתו שההולך בדרך יגיע אל מטרתו בשלום ולא רק לקיימו בדרך. ולכן צריך לברר את הקומה נוספת של הליווי הציבורי הזה. התבוננות מעמיקה במצוות הליווי מגלה שמסתתר שם סוד גדול.
המהרש"א בסוטה מ"ה עונה לשאלה מה התועלת בליווי של ארבע אמות "הוא ודאי סגולי שהמלוה ניצל מהיזק שבא לידו כיוון שהתחיל ללותו ד' אמות גם בעיר הרי כוונתו ודעתו להצילו בדרך ומחשבתו ורצונו מועיל לחבירו בכל הדרך להצילו. מלאכיו של המלוה גומרים מחשבתו ורצונו לילך במקומו עם המתלוה ולהצילו". רואים כאן שהמלווה לא מלווה רק בפועל אלא גם מחשבתו פועלת. נראה שהדברים קשורים למה שאומר המהר"ל בחידושי אגדות חלק שני עמוד פ"ב - "הלויה שהוא מתחבר אליו עד שנחשב המתלוה בכלל הרבים ואין נשאר יחידי, ודבר זה מעלה עליונה מאוד כאשר נותן למתלוה כח הרבים". יש סוד גדול בליווי.
ההולך בדרך יחידי נפרד מהכלל אשר בעיר, כאשר אדם הולך בודד, זה הפתח לצרות רבות. הליווי בעצם אומר לו אתה חלק מדבר הרבה יותר גדול. אתה לא פרט בודד אלא ענף מעץ גדול. יש לך העוצמה של הדבר הגדול. הוא חושף בקרבו את היותו שייך לכלל כולו "נותן לו כח הרבים". כוח זה מאפשר להתמודד עם כל הקשיים בדרך.
הליווי של תושבי גוש קטיף הינו בעל שני פנים. ליווי פרטני של כל מצוקות הפרט העכשויות הרבות מאוד. גם ליווי זה חשוב מאוד. אולם הליווי יכול להגיע בעוצמות אחרות לגמרי. לווי של ציבור אשר יודע שלפניו דרך ארוכה. אין הוא מפחד מהדרך הארוכה. הוא נושא עיניו השמימה מתוך חזון גדול אשר לא נרתע משום מכשול ומשום כשלון. ומתוך כך הוא ניגש לפתור ולעזור לכל בעיות הרגע. ליווי שנושא מסר של "כח הרבים", שעם ישראל לדורותיו נושא עיניו כעת לראות כיצד אנו ממשיכים בדרך- הוא ליווי שנותן הרבה כוח.
הקשיים הם אותם קשיים אבל כאשר יש כוח להתמודד אין הם אותם קשיים. אין הכוונה לדרשות על חשיבות הדרך ועל כוח הכלל. הכוונה היא לרוח שממנה הכל יוצא, כאשר כך חשים זה כבר מקרין. כאשר אנו נחוש משפחה אחת גדולה ונצא לדרך, גם נגיע. יצאנו לדרך ארוכה מאד. בנוהג שבעולם הליווי שמעניקים הרחוקים אינו לטווח ארוך. אולם משפחה לוחמת, אחים לדרך ולתקווה, אף פעם לא מפסיקים ללוות עד שמגיעים למנוחה ולנחלה.
במובנים רבים כל הציבור בדרך. גם בדירות הקבע אנו בדרך ארוכה. אנו מקווים שנצליח, ואותה רוח גדולה שליוותה את כל הדרך עד עתה תמשיך ביתר שאת. אותה רוח גדולה צריכה להיות המנוע של מהפכה גדולה ושקטה שעומדת כעת לפתחנו, ומחכה לנושאיה שיפיחו את אישה. המסירות של ההולכים בדרך בכל המסלולים תהיה הדלק של המנוע.
האמונה והשמחה יהיו הגלגלים שעליהם תנוע המהפכה. בסוכות שבו נמצאים ב"דרך" דווקא שם מוצאים את צלא דמהימנותא ואת השמחה הגדולה. נתפלל שמסוכות הקב"ה יתן לנו ברכת הדרך, ומכח ה"סעודה הקטנה" בשמחת תורה נשאב כוח לכל החורף.
כותב המאמר הוא ממגורשי נצרים.