כואב לי שראש הממשלה חילל את השם בפני העולם פעמיים:
בכך שאמר שחלקים מארץ-ישראל אינם שייכים לעם ישראל (נגד הבטחת ה' לאבות) ובכך שהניס את הצבא היהודי במצב מלחמה, ללא כל תמורה מהאויב.
כואב לי שתושבי גוש קטיף נבגדו שלש פעמים:
פעם ראשונה בכך שהממשלה לא אפשרה לצבא לספק להם בטחון והם ניצלו רק בניסי שמים. פעם שנייה בכך שגורשו מבתיהם ע"י אותו הצבא שהיה אמור להגן עליהם, ופעם שלישית בכך שנזרקו לרחוב ללא כל טיפת רחמים אחרי התנכלות פסיכולוגית אדירה בימים טרום הגירוש.
כואבת לי כפיות הטובה של ראש הממשלה. אותו האיש פיתח את הקריירה הפוליטית שלו בזכות המחנה הלאומי ולבסוף זרק אותו, ועל כך שהבטיח לבוחריו דבר אחד ועשה בדיוק את ההיפך.
כואב לי על הדרך שבה נקטה התקשורת המגויסת בכל אופן ומקרה כנגד המתיישבים:
במקרה של התנגדות חזקה החליטו להשתלח במתיישבים. ובמקרה של התנגדות חלשה היו בזים להם ומעודדים עקירות נוספות. וכאשר הייתה התנגדות בינונית, החליטו להסית את הצבא שאיננו תקיף מספיק ולשסותו במתיישבים.
כואבת לי הצביעות של בית המשפט העליון הבג"צ, שהחליט לקדש את האמצעים הפסולים לטובת המטרה הפסולה ולהגדיר את תושבי יש"ע הממלאים את חובתם למדינה - כחסרי זכויות.
כואבת לי העובדה שלאחר שמתפקדי הליכוד דחו את ההתנתקות, לא היו שרים וחברי הכנסת בליכוד נאמנים להחלטת התנועה שלהם, אלא רדפו אחר כסאות.
כואב לי שברמיסת הדמוקרטיה לא הזדעקו כל אבירי המצפון ושיתפו פעולה עם הרשעות והעוול.
כואב לי על שיתוף הפעולה של זרועות רבות בשלטון ללא ביקורת על מהלך שבדרך הטבע מוביל לשפיכות דמים נוראה.
כואב לי על כך שהפכו את הצבא למכונת גירוש ואת חייליו לרובוטים, ואת הדגל לסמלון רשע.
כואב לי על כך שניתן היה לצמצם את הקרע בעם (אם ע"י משאל עם או ע"י פינוי באופן אנושי), ולא נעשה כל נסיון לעשות זאת, אלא אדרבא ההיפך, הכוונה הייתה לקרוע את העם כמה שיותר.
כואב לי שלא ניתן לומר לצד השני "אפילו לשיטתכם", כי אין פה שום הגיון ושום שיטה ושום בסיס לדיון משותף.
כואב לי על ה"הישג" גדול ביותר של ההתנתקות והוא הגשמת הרצון להתנקם בציבור האמוני.
כואב לי שה' יתברך התגלה בשנה הקודמת כמו בשעת חורבן המקדש, במידת "מי כמוך באלים" מי כמוך באלמים, ולא במידת "ה' צ-באות אביר ישראל" הנוקם באויביו (ישעיה א, כ"ד).
אבל, ברוך דיין האמת ועם ישראל עוד יזכה להתקיימות נבואת ישעיה.
כואב לי על כך שיש כאלו (ואפילו "חובשי כיפות") שאף דבר מהדברים לעיל לא כואב להם.
ועל כן, איך אפשר לסלוח ?
אבל אני גאה במסירות הנפש של תושבי הגוש וצפון השומרון, והמשוב"חים, וכל הצועדים והתומכים.
ואני שמח שרבים מתוכנו עמדו בנסיון העקידה ונמצאנו שלמים.
אני מפחד שהזמן יחלוף ויהיו כאלה שישכחו, או לא יעמדו בפיתוי ויזחלו לעבר הרשעות הגלויה הזאת כדי להתפשר איתה. ואז חס ושלום, יתחלל שוב שמו יתברך.
ואני מפחד שנשכח, ונאבד את הכח לשנוא את הרשעות.
אני מפחד שנשכח מה שאמר ר' אלעזר שכל המחניף לרשע סוף נופל בידו (ואם אינו נופל בידו נופל בידו נופל ביד בנו ואם אינו נופל ביד בנו נופל ביד בן בנו, ילקוט שמעוני ירמיה רמ"ז, ש"ח).
על כן נזכור לדבוק במידת האמת של דיין האמת שיטהר לבנו לעבדו באמת.
לא נשכח ולא נסלח על הגירוש. ושוב לא נשכח, שלא סלחנו.
בכך שאמר שחלקים מארץ-ישראל אינם שייכים לעם ישראל (נגד הבטחת ה' לאבות) ובכך שהניס את הצבא היהודי במצב מלחמה, ללא כל תמורה מהאויב.
כואב לי שתושבי גוש קטיף נבגדו שלש פעמים:
פעם ראשונה בכך שהממשלה לא אפשרה לצבא לספק להם בטחון והם ניצלו רק בניסי שמים. פעם שנייה בכך שגורשו מבתיהם ע"י אותו הצבא שהיה אמור להגן עליהם, ופעם שלישית בכך שנזרקו לרחוב ללא כל טיפת רחמים אחרי התנכלות פסיכולוגית אדירה בימים טרום הגירוש.
כואבת לי כפיות הטובה של ראש הממשלה. אותו האיש פיתח את הקריירה הפוליטית שלו בזכות המחנה הלאומי ולבסוף זרק אותו, ועל כך שהבטיח לבוחריו דבר אחד ועשה בדיוק את ההיפך.
כואב לי על הדרך שבה נקטה התקשורת המגויסת בכל אופן ומקרה כנגד המתיישבים:
במקרה של התנגדות חזקה החליטו להשתלח במתיישבים. ובמקרה של התנגדות חלשה היו בזים להם ומעודדים עקירות נוספות. וכאשר הייתה התנגדות בינונית, החליטו להסית את הצבא שאיננו תקיף מספיק ולשסותו במתיישבים.
כואבת לי הצביעות של בית המשפט העליון הבג"צ, שהחליט לקדש את האמצעים הפסולים לטובת המטרה הפסולה ולהגדיר את תושבי יש"ע הממלאים את חובתם למדינה - כחסרי זכויות.
כואבת לי העובדה שלאחר שמתפקדי הליכוד דחו את ההתנתקות, לא היו שרים וחברי הכנסת בליכוד נאמנים להחלטת התנועה שלהם, אלא רדפו אחר כסאות.
כואב לי שברמיסת הדמוקרטיה לא הזדעקו כל אבירי המצפון ושיתפו פעולה עם הרשעות והעוול.
כואב לי על שיתוף הפעולה של זרועות רבות בשלטון ללא ביקורת על מהלך שבדרך הטבע מוביל לשפיכות דמים נוראה.
כואב לי על כך שהפכו את הצבא למכונת גירוש ואת חייליו לרובוטים, ואת הדגל לסמלון רשע.
כואב לי על כך שניתן היה לצמצם את הקרע בעם (אם ע"י משאל עם או ע"י פינוי באופן אנושי), ולא נעשה כל נסיון לעשות זאת, אלא אדרבא ההיפך, הכוונה הייתה לקרוע את העם כמה שיותר.
כואב לי שלא ניתן לומר לצד השני "אפילו לשיטתכם", כי אין פה שום הגיון ושום שיטה ושום בסיס לדיון משותף.
כואב לי על ה"הישג" גדול ביותר של ההתנתקות והוא הגשמת הרצון להתנקם בציבור האמוני.
כואב לי שה' יתברך התגלה בשנה הקודמת כמו בשעת חורבן המקדש, במידת "מי כמוך באלים" מי כמוך באלמים, ולא במידת "ה' צ-באות אביר ישראל" הנוקם באויביו (ישעיה א, כ"ד).
אבל, ברוך דיין האמת ועם ישראל עוד יזכה להתקיימות נבואת ישעיה.
כואב לי על כך שיש כאלו (ואפילו "חובשי כיפות") שאף דבר מהדברים לעיל לא כואב להם.
ועל כן, איך אפשר לסלוח ?
אבל אני גאה במסירות הנפש של תושבי הגוש וצפון השומרון, והמשוב"חים, וכל הצועדים והתומכים.
ואני שמח שרבים מתוכנו עמדו בנסיון העקידה ונמצאנו שלמים.
אני מפחד שהזמן יחלוף ויהיו כאלה שישכחו, או לא יעמדו בפיתוי ויזחלו לעבר הרשעות הגלויה הזאת כדי להתפשר איתה. ואז חס ושלום, יתחלל שוב שמו יתברך.
ואני מפחד שנשכח, ונאבד את הכח לשנוא את הרשעות.
אני מפחד שנשכח מה שאמר ר' אלעזר שכל המחניף לרשע סוף נופל בידו (ואם אינו נופל בידו נופל בידו נופל ביד בנו ואם אינו נופל ביד בנו נופל ביד בן בנו, ילקוט שמעוני ירמיה רמ"ז, ש"ח).
על כן נזכור לדבוק במידת האמת של דיין האמת שיטהר לבנו לעבדו באמת.
לא נשכח ולא נסלח על הגירוש. ושוב לא נשכח, שלא סלחנו.