מאמר ראשון בסידרה חינוכית
במשנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק
תוכן:
דברי מבוא
א. הערת ביניים
ב. על מעלת תורה עם דרך ארץ
ג. שבח המלאכה
ד. דברי רמב"ם בשבח לימוד אומנות
ה. דברי גדולי האחרונים בשבח לימוד אומנות
ו. מעלת מעשה אומנות בארץ ישראל
ז. עוז רוחו של הראי"ה נגד מתקיפיו ומתנגדיו
ח. תוספת דברים
דברי מבוא
למדנו במשנה "יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" (אבות, ב). אבל בזמננו הוקמו מוסדות בשם "כולל אברכים" על ידיהם הציבור תומך בלומדי תורה גם לאחר נישואיהם, וממילא אינם זקוקים לפרנס את עצמם. עם כל השבח שיש בתמיכה ציבורית זו בלומדי תורה, בכל זאת נתהוה אצל כמה בדורנו יחס של התנשאות נגד עושי מלאכה. אצל קצת מבני דורנו יש תחושה שהמתפרנסים ע"י מלאכתם הפסידו ממדרגתם הרוחנית. יתרה מזאת, כמה מהמחנכים בדורנו מזהירים שאפילו העוסק בתורה, אם ילמד אומנות עושה בכך בניגוד לדעת התורה. גם מזהירים בנות בבי"ס "בית יעקב" שלא לקבל הצעות "שידוכים" מבחור הנחשד בכך. מה היתה דעתו של מרן הראי"ה בנידון זה?
הרב שוואב, מחשובי רבני גרמניה בשנת תרצ"ג, פנה אז לשאול את חוות דעתם של ארבעה מגדולי הדור האם מותר לבן תורה ללמוד אומנות, וכן אם מותר לו לקבל "השכלה כללית" באוניברסיטאות (כדרכם אז בגרמניה). התשובות לשאלתו נדפסו בסוף ספר "שערי תלמוד תורה" (מהד' סיון, תשמ"ז) של הרב יהודה לוי, רקטור (אז) של מכון לב בירושלים, וכן בכתב עת "מעיין" (ניסן, תשל"ו). הגדולים היו הג"ר אברהם יצחק בלוך (טלז), הג"ר אלחנן וסרמן ("קובץ שיעורים", ח"ב סי' מז), הג"ר ברוך דב לייבוביץ, תלמיד מהר"ח מבריסק ("ברכת שמואל", ח"א סוף מסכת קידושין), והג"ר יוסף רוזין מרוגוצ'וב.
כולם נקטו את השיטה הליטאית המפורסמת השוללת לימודים אלו. אמנם הרא"י בלוך סייג דבריו שהדברים ניתנים להבנה שונה לפי דעת רבנים שונים "כי תלויים הרבה מאד עם מזג האדם, ודרכו המיוחד וג"כ תלויים בתנאי הזמן והמקום והמצב והסביבה" עכ"ל. והוא בתשובתו התייחס אך ורק ללימודים כלליים, ולא ללימודי אומנות. והג"ר ר' יוסף רוזין התיר למוסד ציבורי ללמד אומנות רפואה וחכמת תקופות, והאב יכול ללמד לבנו שאר חכמות. ואמנם כולם לא ציטטו רוב מאמרי חז"ל והראשונים [לענין לימוד אומנות] שיובאו להלן במאמרנו. ואנו נשתדל בזה לבסס דעתו של מרן הראי"ה. במאמרנו זה נעסוק אך ורק לענין לימוד אומנות, ואין אנו מתייחסים כאן לשאלת לימודי "השכלה כללית".
עלינו להקדים כי ודאי אי אפשר שכל הציבור יהיו "תורתם אומנותם" כל ימי חייהם. הרי חז"ל הגדירו: "אלף בני אדם נכנסין [ללמוד] מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, [ומהם] עשרה לתלמוד, ו[מהם] אחד להוראה" (מדרש ויק"ר ב, א). במשך הזמן יש נשירה טבעית באוכלוסיית הלומדים. וכן חז"ל קבעו (ויק"ר טו, ב) "יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה. ויש זוכה לכולן". כלומר לא כל אחד ניחון בנטיה אינטלקטואלית לויכוחים הלכתיים שבגמרא, למרות שבכל זאת כל אחד אוהב מקצוע מסויים בתורה, והוא חלקו בחיים. ויש מי שגם זה לא קיים אצלו, ועליו מוטל לתמוך בממונו באחרים הלומדים תורה.
ולכן המחנכים לכך שעל כל אחד מעם ישראל להיות מסור לחיי לימוד כל ימי חייו, ובלי עיסוק בחיי המעשה, הרי הם מטיפים לאידיאל שלא יכול להיות בר מימוש לעם שלם. פשוט הוא שהתורה לא תבקש דבר שהוא בלתי אפשרי.
א. הערת ביניים
ואמנם בימינו יש חשש כבד כי בן תורה העוזב חיי ישיבה ומתחיל בחיי המעשה, בסביבה חילונית, יתקלקל ושמירת התורה תנזק אצלו. זאת בימינו מפני ב' סיבות. ראשית, פשוט שהיחיד השומר תורה ונמצא בסביבה של רבים המנוכרים ממנה, יתקשה לא להיות מושפע מהם.
אבל אנו מדברים כאן על הקמת מסגרת של ציבור שומרי תורה שהם בקהילה אחת, אשר ע"י מסגרת הרבים לא ינזקו ע"י קשריהם עם ציבור חילוני. ועוד הבדל יש, שאילו היו כל בני הישיבות מתחנכים בתחילתם כתיקון חז"ל, זאת אומרת היו יודעים היטב מקרא, וגם משנה, וגם בקיאות הגונה בתלמוד, וידיעת ההלכה למעשה, וגם מקבלים חינוך מעמיק ויסודי בספרי מחשבת ישראל של קדמונינו, אין ספק שהיו מחוסנים יותר מפני כל השפעה זרה.
אבל לצערנו שהגליות קלקלו לנו סדרי החינוך, ובישיבות לומדים אך ורק גמרא, וגם זאת לא בבקיאות הגונה כי אם עיון וחקירות בשש או שבע מסכתות בודדות (וגם שם לומדים רק כחמישית כל מסכת), מה נתמה שהבחור חלוש ביכולתו להתמודד בסביבה מנוכרת לתורה וערכיה? כי גם כשלומדים [ברוב הישיבות בזמננו] בשאר מקצועות הנ"ל, זה רק בצורה ארעית, בלתי מסודרת ובלתי ערוכה "מתודית" לקלוט עיקרי האמונה. ועל זה נאריך באחד מהמאמרים הבאים, בעז"ה.
עד כאן ההערה.
ב. על מעלת תורה עם דרך ארץ
הראי"ה כתב שאין פגם במה שת"ח עוסק למען פרנסתו בכל עת הצורך, ולא מתכוין כדי להתעשר. "כיון שבכל עת פנאי הוא שב לתורתו, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמג, שזהו עיקר המעלה ע"פ האידיאל התורי [התורה] להיות עוסק בתורה ודרך ארץ, כמ"ש במשנה באבות פרק ב'". ("אגרות", ח"ג עמ' צא).
וגם כאשר הראי"ה התייחס למצב החינוך בדורו לגיל הצעיר בא"י, כתב: "אל נא נאחר את המועד. אל נא ניתן את הרומסים [החינוך החילוני] לרמוס כל היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקודש. אחינו היקרים, שלומי אמוני בני אשכנז [גרמניה] ההולכים בעקבות גדול הדעה, נזיר אלקים המרומם הגאון ר' שמשון רפאל הירש ז"ל, אשר הציל בגבורות ישע ימינו את שארית ישראל המערבית, ע"י אשר למד והורה לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם, לכונן על ידם את עמדת היהדות הנאמנה. רק בתנאים אחרים, בפרטים משתנים, אבל ברוח אחד, הננו נקראים לעבוד כן בארץ ישראל עתה בימינו" ("אגרות" ח"א עמ' קפב). [ובספרי "אוצרות רש"ר הירש" ביררתי כי טעה ר' יעקב רוזנהיים כשטען כי שיטת רש"ר היתה בדיעבד, ורק אמורה לדורו ולמקומו. אלא הגר"י ברויאר ואחרים מוכיחים מכתבי רש"ר שדעתו היתה שזו לכתחילה ממש, לכל הדורות ולכל המקומות].
כאשר הראי"ה ייסד מוסד ישיבת "שערי תורה" בהיותו ביפו (שנת תרס"ח) זה היה פשוט בעיניו שצריכים להקים בה מגמה ללמד מקצוע, בהם יתפרנסו החניכים בצאתם מהישיבה. וכך כתב: "אינני קובע מסמרות בדבר שיהיו חניכי הישיבה, אפילו המצויינים, דוקא רבנים. אדרבה, כל חפצי הוא שיהיו מהם מתלמדים במשך שנות לימודם חלק הגון מידיעות שמושיות. ואותם שיש להם נטיה למלאכה, יתלמדו איזה שעות ביום בבית המלאכה וכו' וכו'. עד שיצאו לנו ג"כ גדולי תורה שיהיו בעלי אומנות, המתפרנסים מיגיע כפם, או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים [כלומר, מסחר ופקידות] ותהיה התורה נלמדת דוקא 'לשמה', משום תכלית החיים שבהגיון התורה וחיבתה" ("אגרות", ח"א עמ' קפז).
וממשיך דבריו:
"ודוקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת 'אדם כי ימות באהל' (עיין ברכות סג:). אדם חי, המטה את תשוקותיו וכחותיו וכו' כו'. אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום, הוא לא יוכל להיות 'אדם אשר ימות באהל" עכ"ל ("אגרות", ח"א עמ' קפז).
אל מה התכווין הראי"ה בביטוי "הרגשת החיים וזיום"? נראה כי ענינו המעורב בחיי השעה, הנהנה והמתמודד עם העלאת החומריות אל רום הקודש, ע"י קידוש מעשה המצוות. והגר"י ויינברג, במאמרו בספר "רש"ר הירש, משנתו ושיטתו" (ירושלים, עמ' תשכ"ב) הביא לכך סיוע רעיוני ממה שבחג השבועות "כולי עלמא מודי דבעינן נמי לכם" (פסחים סח:) כי הרי זו היא מטרת התורה, לקדש את החיים הארציים. וכן בענין קרבן שני הלחם בחג שבועות. הרי תמיד כל המנחות הקריבו מצה, וכאן הקריבו חמץ? אלא שהתורה מלמדת אותנו כיצד להשתמש גם ב"שאור שבעיסה" (יצה"ר, ברכות יז.) למען עבודתו ית'. וכל זה לא שייך במי שפורש מהחיים.
הראי"ה ביקש שיסדרו במוסדות החינוך מחלקה ללימוד אומנות ועמל כפים ("אגרות", עמ' סו, קפב, רפח). הוא ביקש ע"י כך למנוע מצב של קיטוב קיצוני כמו שאנו עדים לו בזמננו, שהרבה מן "הלומדים" מתרחקים מכל חיי מעשה, ולעומתם אלו שלא הגיעו לשום מעמד תורני, שונאים את הלומדים. כמו שהתבטא הראי"ה במעלת מחלקה כזו: "בהמשך הימים ישא את פריו, שיהיו לנו על ידו המון בעלי מלאכה ואנשי השוק, שלא יביטו על היהדות כ'גויים גמורים', כפי שהדבר עלול להיות מתהלך [בהמשך הזמן] אם לא יקורב החינוך המעשי של אנשי השוק למחיצה שבה ת"ח שרויים ומתהלכים עכ"פ" ("אגרות", ח"א עמ' סז).
"עלינו לדעת כי להציל את ההמונים מטמיון רוחני, אפשר רק ע"י חינוך של מלאכה תחת השגחה הגונה בעניני היהדות, להריחם בריח תורה וקדושת ישראל" ("אגרות", ח"ג עמ' רג).
וכתב: "ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר. והם אינם אשמים כלל, כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת התורה והאמונה עם החיים [המעשיים]. ועל כן הם הולכים ומתפקרים" ("אגרות", ח"א דף שיא).
אמנם לא שמענו על נסיון הראי"ה לממש שיטה חינוכית זו בעת שייסד את ישיבתו בירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה. אפשר שנטש את מימוש הרעיון כי לא מצא לו תומכים וגיבוי ציבורי. בדומה לכך, לפני עלייתו ארצה חלם הרב לייסד סנהדרין (עיין על כך "אוצרות הראי"ה" מהד' ב', ח"ב עמ' 235 ואילך) ואח"כ שתק מלהזכיר יוזמתו זאת (עיין על כך מאמרנו ב"תחומין", כרך י"ח עמ' 457-461). אבל נוכל לכל הפחות ללמוד מדבריו מה הוא ראוי להיות לכתחילה, כדי שנכוין דרכינו להתקרב לכך כמה שנוכל. ואף אותם מוסדות שהוקמו בדורנו, ויש לפעמים אכזבות מחלק מתלמידיהם, שמא הסיבה היא מפני שלא נתבססו המוסדות על עקרון שלימוד התורה הוא עיקר חיי האדם, ולימוד אומנות הוא רק בדין "תוספת". וכיון שהתלמידים לא ייחסו ללימוד תורה חשיבות עליונה, לא נתחסנו כל צרכם. וחבל.
ויש להדגיש כאן כי הראי"ה היה מודע לכך כי גדולי תורה ויודעיה באמת, יצמחו לנו דוקא במוסדות חינוך שהם במתכונת הישנה, ללא תוספת מקצועות. וכך לשונו (בשנת תרע"ג): "והנני מעיד נאמנה שתקוה להעמיד לנו דור של ת"ח יראי ה' וחושבי שמו, דבקים באהבת תורה ויראת שמים, חריפים ושנונים, כימי עולם, דוקא מהמוסד הקדוש נשקפה לנו. ודוקא מצורתו המסורתית הקדושה ההולכת בעקבות שלמי אמונת עם ה' גדולי התורה היראה מעולם. והחיל הזה אשר נגע ה' בלבבם לעולם יהיה המנצח הפנימי בחיי האומה. ודוקא מבית המדרש העתיק וממתמידיו תצא תורה ואורה לישראל, גם בעת אשר רבים יפנו אחר דרכים שונים, פונים לכמה סגנונים" ("אגרות", ח"ב עמ' רז).
ושם הוסיף: "חורבן נורא הוא לישראל, חלילה, אם יאפסו ח"ו החדרים, בתי תלמוד תורה והישיבות ע"פ צביונם העתיק, אפילו אם יבואו תחתיהם בתי ספר וגימנסיות מרופדות ברפידות של אמונה ויראת שמים. אין אנו בטוחים בכל המכונות המורכבות" (שם).
וזה בא אחרי שראה שהמוסד "תחכמוני" בימיו, אשר תלה בו תקוות, לא השביע רצונו. "יש במוסד מעט תורה, מעט יראת שמים, מעט השכלה. אבל רוח חיים כלליים, חיי קודש מקוריים, שיפעם בחזקה באומץ לבב וכו' זה חסר. ומרחוק [כלומר שהראי"ה לא היה מעורב בניהול המוסד] אי אפשר להשלים את חסרון הנשמה" ("אגרות, ח"ב עמ' קסג). [כלומר, לא הצליחו המחנכים להקנות בסיס איתן לחיי קדושה, אלא מסרו "ידיעות" בלבד].
כיצד ניישב את הסתירה בין הציטטות שבתחילת דברינו להסתייגות של הרב כאן? אלא ששניהם אמת. להציל את הדור כולו, יש לצרף יחד לימוד תורה ואומנות. אבל להכין מומחים בתורה, מעמיקים ובקיאים, זה יבוא רק לאותם המתמסרים לכך כל היום כולו. ולכן נראה לי לסכם שצירוף לימודי אומנות ללימודי תורה יתחיל רק בגילאי 19-20 ואילך כאשר כבר ניכר לתלמיד מה הם כשרונותיו ולאן פניו מועדות. ועל זה אני קורא מאמר חז"ל "אלף בני אדם נכנסין [ללמוד] מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, [ומהם] עשרה לתלמוד, ו[מהם] אחד להוראה" (מדרש ויק"ר ב, א). ובעצם חז"ל שיבחו לימוד אומנות, אבל לא קבעו באיזה גיל להתחיל את הלימוד הזה.
ולא שייך כאן מעשה שחז"ל הביאו בענין אלישע בן אבויה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, וכאן מובא בתרגום) "כאשר היה עולה לבית הוועד וראה נערים [במקור "טליא"] לומדים בספר, טען "מה אלו עושים פה? ילכו לאומנותם! זה יהיה נגר וזה יהיה צייד וזה יהיה חייט". וכיון ששמעו כן פסקו מלימודם עד כאן לשון הירושלמי. הענינים שונים מהנושא שלנו. כי שם "טליא" הוא כבן 16, כאמור בבא בתרא צא ע"ב. ועוד אלישע הפסיקם כליל מלימודם, ובעניננו לא מדובר בכך כלל.
ג. שבח המלאכה
הראי"ה שיבח את המלאכה גם מבחינה אחרת. "אבל מי הוא זה החפץ לקחת טוב בלא עבודה וטורח בתחילה? רק עצל ומוג לב אשר לא ידע דרכי השם, אשר נתן את עולמו 'לעובדה ולשומרה' וכו' בעמל המנעים את החיים" ("אגרות", ח"א עמ' רעט, ודבריו מבוססים על אבות דר' נתן, פרק י"א).
ד. דברי רמב"ם בשבח לימוד אומנות
כתב הרמב"ם הלכות דעות, ושם בפרק חמישי מייחד דבריו להנהגת תלמיד חכם (כמו שכתב בתחילת הלכה א'). ושם בהלכה י"א כותב: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה. ואח"כ יקנה בית דירה. ואח"כ ישא אשה. שנאמר וכו' וכו'. אבל הטפשים מתחילים לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית. ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכו' כלומר יהיו מעשיך הפוכים כדי שלא תצליח את דרכך" עכ"ל.
ה. דברי גדולי האחרונים בשבח לימוד אומנות
[א] כתב ספר "שנות אליהו" (על פאה פ"א מ"א ד"ה ותלמוד תורה) ששמע מפי הגר"א: "לכך נאמר 'והגית בו יומם ולילה' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ [פרנסה] שהיא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר עצמו [מחיוב הלימוד] בתיבה אחת [שלומד] וכו' מפני שכל תיבה ותיבה בפני עצמה היא מצוה גדולה" עכ"ל. הרי שהעסק ב"דרך ארץ" הוא עצמו מצוה.
[ב] נביא כאן דברי "ספר הברית" (של הג"ר ר' פנחס אליהו, מגדולי עולם בדורו של הגר"א) ח"ב מאמר יב פרק י', הכותב בשבח לימוד אומנות: "להתפרנס בו מיגיע כפיו ולא יצטרך לבריות וכו' ולא יתערב בו תקוה [לקבל גמול] מהבריות ולא יתייפה להם ולא יחניף אותם ולא יירא מהם. וכו' וכו' כאשר אמרו חז"ל 'כשם שחייב האב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין כט.). ורע עלי המעשה והמנהג של גסות רוח בדורות הללו שרוב בני אדם אינם רוצים ללמד אומנות לבניהם וכו' רק העסק במשא ומתן ומסחר. ולבסוף כשלא יצליח המה מחוסרי לחם ועוברים כמה עבירות" [כמו שאמרו חז"ל "כאילו מלמדו לסטות!"].
"ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות רק תורה לבד, וסומכים עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים. ולא רבים יחכמו [להשיג דרגה זו] עד שיגיעו להיות מורי הוראה בישראל, ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן ונעשים מלמדי תינוקות. ומשרבו בעלי זאת הדעת רבו המלמדים יותר מן התלמידים, ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם וכו' וכו'. והנה האבות עשו זה לשם שמים וסמכו עצמם על דברי ר' נהוראי (קידושין פב.) שאמר 'מניח אני כל האומניות ואיני מלמד בני אלא תורה'. ולא ידעו שאין זה דעת ר' נהוראי כלל כמו שכתב שם מהרש"א וזו לשונו: 'ודאי דלא פליג [על מאמר חז"ל בדף כט. כי אם כן חולק, מדוע הגמרא לא הקשתה על הברייתא שם מדברי ר' נהוראי במשנה כאן?] וצריך כל אדם ללמוד אומנות, אלא דהכי קאמר 'מניח אני הקביעות של כל אומנות ואני מלמדו תורה בקבע' [כמו שאמרו בברכות לה ע"ב שתהיה מלאכתו ארעי ותורתו קבע] עכ"ל. וכן כתב "ארחות צדיקים" (שער ט', ד"ה המחשבה השביעית, "לייחד שעות מיוחדות לעבודת התורה, ולעבודת עולם הזה").
[ג] וכן כתב מהר"י עמדין, בביאורו ל"פרק שירה" (בסידורו, מהד' אשכול, ח"א עמ' סט, ד"ה יגיע כפיך) "והוא שאמרו רבותינו ז"ל 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים' (ברכות ח.) גדול הנהנה מיגיע כפו [אף שהוא] בלתי טהור, [הוא] יותר מירא שמים הטהור ואינו עוסק בדרך ארץ [מלאכה] ומטיל משאו על בשר ודם, ליהנות מהבריות" עכ"ל.
[ד] ובאמת, הקדים אותו רדב"ז (בגליונו על הרמב"ם, סוף הל' שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג) על לשון הרמב"ם: "ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו" הוסיף: "שהקב"ה יספיק לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור. ועיין במה שכתב [הרמב"ם] בפירוש משנת 'ולא קרדום לחפור בה' (אבות פ"ד) עכ"ל. והרי מכאן דבר ברור כי בני "כולל אברכים" המתפרנסים מתמיכת הקהל אינם מקיימים דברי גדולי עולם הנ"ל שהעדיפו לימוד אומנות.
[ה] וכן כתב הנצי"ב "והגיע [אדם הראשון] לעבוד את האדמה, ובזה נתקן תכלית הבריאה"[!] ("העמק דבר", בראשית ב, ד). וכך כתב מהר"י עמדין "כי מאז והלאה רצה הקב"ה שישכים אדם לעבודתו להביא טרף לביתו" ("לחם שמים", אבות פ"ג מי"ז). ודבריהם מבוססים על דברי חז"ל באבות דר' נתן, פי"א.
חז"ל ציוו לנו ללמד לצאצאינו אומנות (קידושין כט.) ועוד קראו לכך "בית חייהם" (ב"מ ל: עיי"ש רש"י). וכתב הראי"ה: "ואנו חייבים ללכת בדרכי חיים באמת, וישובו מדרכי חושך (האוהבים כספי "חלוקה") שהם ההיפך מהדרך אשר ציוה ה' אלוקינו אותנו "ללכת בה" (ב"מ ל:); לבחור בחיים (עיין רש"י על קוהלת ט, ט) של כבוד וכשרון. "ומאן ספין" (כלומר מי הוא בעל סמכות בדורותינו) לגזור איסור על מצוה גדולה כזאת, שמותר לדבר (בגינה) [בגללה] דברי חפץ בשבת?" ("אגרות" ח"א, עמ' קע).
והוסיף: "הגיע הזמן שכל החרדים באמת לאהבת שם ד'... בהיותם עמוסים בדרך ארץ ויגיע כפים, המנעימים את החיים ומבריאים את הגוף ואת הנשמה ביחד" (אגרות ח"א, קעב).
ו. מעלת מעשה אומנות בארץ ישראל
אבל במיוחד בארץ ישראל יש היבט אחר נוסף. הגאון "חתם סופר" בדעה שכאשר עוסקים באומנות התורמת ליישוב הארץ, מקיימים בזאת מצוה כמו מעשה הנחת תפילין. בענין המחלוקת בין ר' ישמעאל (ברכות לה ע"ב) המלמד "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ובין רשב"י הסבור שהאדם יתן כל זמנו אך ורק ללימוד התורה, מבאר "חתם סופר": "רבי ישמעאל לא אמר המקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל, ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע מצוה משום ישוב א"י, ולהוציא פירותיה הקדושים. ובועז ["גדול הדור", מדרש רות, סוף פרשה ה] היה זורה גורן השעורים בלילה (רות ג, ב) משום מצוה. [והטוען שיש בכך ביטול תורה, איננו צודק] וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עסוק בתורה'. הכי נמי לא יאמר 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה'. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצוה" (חידושיו למסכת סוכה, לו ע"א, ד"ה דומה לכושי).
וחזר על דבריו בביאורו לתורה "תורת משה" (מהד' קמא, דברים דף לו, פ' שופטים ד"ה מי האיש). "ונ"ל בזמן שישראל שרוים על אדמתם, מצוה לאסוף דגנך. לא לצורך פרנסתו וכו' אלא משום ישוב ארץ ישראל. ומשום הכי בועז זורה גורן השעורים, ואלישע שנים עשה צמדים [בקר] לפניו. ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל אומנות משום ישוב וכבוד א"י. שלא יאמרו 'לא נמצא בכל א"י סנדלר ובנאי וכדומה' ויביאום מארצות רחוקים" עכ"ל.
ושמא מקורו בדברי הגר"י עמדין הכותב: "כי אין ספק שהאדם נברא לעמל לעסוק בצרכי הגוף כדי לקיים הנפש ולהחזיקה במשכנה, ואדם לעמל יולד וכו' וכו' ומשולש בכתובים 'הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים' (קהלת ב, ד) וכו'. ובארץ ישראל היא כמו מצוה עלינו, כמ"ש רז"ל על הפסוק 'ונטעתם כל עץ מאכל' שיהא אדם זהיר בנטיעה, אף אתם כשאתם נכנסים לא"י לא תתעסקו אלא במטע תחילה!" ("מגדל עוז", עליית הבנין, פרק יא).
וכן משמעות דברי מחבר "אור שמח" בספרו "משך חכמה" (על דברים לב, מז) "ייתכן לפרש דקיימא לן כר' ישמעאל (ברכות לה ע"ב) דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, לכן אמר 'ובדבר הזה' שתתרוקנו [מלימוד התורה] בעת חרישה וזריעה, 'תאריכו ימים על האדמה אשר אתם באים שם לרשתה'. אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות הרחוקות [כלומר בהיותנו לא בארץ ישראל] זה אסור לבטל [תורה] עבור מותרות ותענוגות בני אדם" עכ"ל. וממשמעות דבריו כי להרבות בהשגת רווחים עבור "מותרות ותענוגות" בא"י, מותר ומצוה משום ישוב א"י! וזאת למרות שבעצם משך שעות העיסוק, האדם מתרוקן משקידת לימוד תורה.
וזה נותן משנה סיוע לדברי מרן הראי"ה, כי דברי השוללים לימוד אומנות נאמרו בהיותם בחו"ל. וראוי להזכיר כאן דברי מרן הראי"ה: "הקדושה שבטבע היא קדושת א"י. והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה" ("אורות", עמ' עז).
ונביא להלן כמה ממאמרי חז"ל בשבח כללי של ת"ח העוסקים ג"כ במלאכה המפרנסת אותם.
גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים (ברכות ח.)
ובחרת בחיים, זו אומנות (ירוש' פאה א, א)
האב חייב בבנו ללמדו אומנות. כל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.) "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין ל:)
חביבה מלאכה מזכות אבות (ב"ר פרשה עד, ע"ע תנחומא ויצא, יג)
טוב לגבר כי ישא עול. עול תורה, עול מלאכה (מדרש איכ"ר ג)
ילמד אדם אומנות, והקב"ה מפרנסו (קוה"ר ו)
קנה לך אומנות עם התורה (קוה"ר ט)
לא השרה הקב"ה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה (אבות דר' נתן, י"א עיי"ש עוד)
כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית (שם)
כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה בששת הימים" (מכילתא דר' שמעון בר יוחי, מהד' עזרא מלמד, שמות כ, ט)
'ראה חיים' (קהלת ט, ט) זו תורה. 'עם אשה', זו אומנות (ע"ע קידושין ל:). נקראת 'עדה קדושה' שהיו משלשין את היום. שליש לתורה, שליש לתפלה, ושליש למלאכה (ילק"ש קהלת תתקפ"ט)
בראותנו כמה מרובים הם המקורות בדברי חז"ל ובגדולי האחרונים לעמדה הנ"ל, כמה תמוה הדבר שיש המאשימים את הראי"ה שהיה "מחדש" שינויים ביהדות. ודאי כי בנושא זה שלפנינו הוא עצמו לא חידש מאומה, אלא החזיר עטרה ליושנה, שנחזור להיות כמו דרישות חז"ל. לעומת זאת דוקא המושג של תמיכה כספית ע"י "כולל אברכים", הוא מן החדשנות בישראל.
מכל המקורות הנ"ל לומדים אנו שאין לאדם פחיתות במה שמפרנס את עצמו ע"י מלאכה. אותו חינוך קיצוני בימינו שמבזים בו ולועגים לכל מי שמפני סיבות משפחתיות נאלץ לעזוב לימודיו לעסוק בפרנסת עצמו, חינוך זה עצמו גורם למוסכמה כללית שמי שאינו מוסר כל שעותיו לתורה הוא בהכרח ירוד ושפל כ"בעל הבית". ומפני זה עצמו מושפע ציבור זה להיות מרוקן מלימוד התורה, כי החדירו בהם שהפסידוה. בו בזמן שאדרבה, היה ראוי לחנך שגם אלו וגם אלו יעסקו בתורה כל ימות חייהם, בכל שעה הפנויה להם, איש איש לפי תחום התעניינותו.
ז. עוז רוחו של הראי"ה נגד מתקיפיו ומתנגדיו
אמנם הראי"ה ידע כי כמה מרבני הדור יתנגדו לתכניתו זאת והצעותיו, וירצו להמשיך בנוהג הישן. וזאת למרות האכזבות והכשלונות שראו בהתרחקות רוב בני הדור מהתורה. ענה להם הרב: "חלילה לנו לגרע ממטרותינו מאומה. ולא לנו למלא בזה את רצונם של חביבנו היותר יקרים, בני תורה שאנו מקושרים אתם בקשר של אהבה שאינה תלויה בדבר, מפני תורת ה' ויראתו אשר בלבם, כי הם הולכים בענין זה אחר ההרגל ואינם רוצים לפקח את עיניהם לראות מה ה' שואל מאתנו כעת" ("אגרות", ח"א עמ' רלט).
וכתב: "כי קשה לי מאד לבוא לעמק השוה עם רוב גדולי הזמן, ה' ישמרם, שהם חפצים ללכת רק במסלול הישן, להתרחק מכל כשרון ומכל תנועה של חיים. מה שהיא לדעתי ברור נגד דרך ה' לגמרי, ובזה נותנים יד לפריצים ומחזיקים ידי מריעים. ואוי לנו מענוותנותם של אלה, אע"פ שכוונתם רצויה. ואין לי דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים [המעשיים], והמדריך את הילדים ברוח צהלת החיים וכו' (עיי"ש עוד, "אגרות", ח"א עמ' שיא).
ובעוז ה', בבטחונו בתורת ה', ענה הרב "שלא לסור מדרך הקודש מפני התבטלות נגד שום אדם בעולם" ("אגרות", ח"ב עמ' רכו).
ח. תוספת דברים
נקודות לזהירות:
פשוט הדבר שלפי מצבנו הציבורי היום, בחור בודד העוסק בלימוד אומנות כאשר הוא נמצא בסביבה עוינת לקיום תורה ומצוות, ע"פ רוב הוא עצמו ייחלש משמירת התורה. והיו מקרים שחלק מהלומדים אומנות אף נהיו חילוניים. אמנם תיאוריה של הראי"ה היא מוצדקת ונודה שהיא ע"פ התורה. אבל אם למעשה יש חשש סכנה רוחנית, הא כיצד נקיימה בפועל?
ונראה שיש להציב לדבר חמשה תנאים מוקדמים, ומבלעדיהם צריכים לחכות עד מימוש ציפיותינו.
א. מדובר בבחור ישיבה אשר בגיל שש עשרה כבר רכש לעצמו ידיעה הגונה במקראות קודש, ובסדרי משנה, ויודע להבין כמה סוגיות בתלמוד. כמפורט בדברי הראי"ה ("מאמרי הראי"ה", עמ' 63-64). אם הוא רק מתחיל לללמוד את אלו כאשר נכנס לישיבה, מצבו חלש.
ב. מדובר בהצעתנו שלא יתחיל בלימוד אומנות עד הגיעו לגיל עשרים ושתים (כלומר אחרי שש שנות לימוד תורה באינטנסיביות). ובימינו שהרבה מבחורי ישיבות ההסדר משרתים בצבא כשנה וחצי, יש להוסיף שילמד בישיבה עד 23-24 ורק אח"כ יפנה לבקש אומנות.
ג. מדובר שהחניך הורגל בהיותו בישיבה ללמוד בכל יום ויום שיעורים קבועים במקרא, במשנה ותלמוד, כנפסק ב"משנה ברורה" (סי' קנה ס"ק ג). ברור כי לימודי "הלכה למעשה" נכלל במשנה. ויתקיים בעז"ה "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). כלומר יקנה הרגל לעשות כך כל שאר ימות חייו. וזאת רק עם ילמד רוב שיעוריו בציבור, או לכל הפחות עם חברותא בכל יום ויום. וחלילה שיסתפק בלימוד בספרים בהיותו גלמוד. ולפי ההשערה, על כל "בעל בית" לקבוע לפחות שעתיים בכל יום ללימוד תורה, חוץ משבתות בו יוסיף יותר.
ד. גם הלומד חכמות נוספות, בל יעסוק בלימודים הומאניים, כי אם במקצועות ריאליים (וככל שחילק מהר"ל, ב"נתיבות עולם", תורה, פי"ד, עמ' ס).
ה. גם אותם שהוסיפו ללימודם בתורה את לימוד האומנות, זאת תהיה רק במסגרת ממוסדת ובהשגחה תורנית, בדוגמת מכון לב (ירושלים).
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
לנוסח המלא של המאמר
במשנתו של מאור הדור, הראי"ה קוק
תוכן:
דברי מבוא
א. הערת ביניים
ב. על מעלת תורה עם דרך ארץ
ג. שבח המלאכה
ד. דברי רמב"ם בשבח לימוד אומנות
ה. דברי גדולי האחרונים בשבח לימוד אומנות
ו. מעלת מעשה אומנות בארץ ישראל
ז. עוז רוחו של הראי"ה נגד מתקיפיו ומתנגדיו
ח. תוספת דברים
דברי מבוא
למדנו במשנה "יפה תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" (אבות, ב). אבל בזמננו הוקמו מוסדות בשם "כולל אברכים" על ידיהם הציבור תומך בלומדי תורה גם לאחר נישואיהם, וממילא אינם זקוקים לפרנס את עצמם. עם כל השבח שיש בתמיכה ציבורית זו בלומדי תורה, בכל זאת נתהוה אצל כמה בדורנו יחס של התנשאות נגד עושי מלאכה. אצל קצת מבני דורנו יש תחושה שהמתפרנסים ע"י מלאכתם הפסידו ממדרגתם הרוחנית. יתרה מזאת, כמה מהמחנכים בדורנו מזהירים שאפילו העוסק בתורה, אם ילמד אומנות עושה בכך בניגוד לדעת התורה. גם מזהירים בנות בבי"ס "בית יעקב" שלא לקבל הצעות "שידוכים" מבחור הנחשד בכך. מה היתה דעתו של מרן הראי"ה בנידון זה?
הרב שוואב, מחשובי רבני גרמניה בשנת תרצ"ג, פנה אז לשאול את חוות דעתם של ארבעה מגדולי הדור האם מותר לבן תורה ללמוד אומנות, וכן אם מותר לו לקבל "השכלה כללית" באוניברסיטאות (כדרכם אז בגרמניה). התשובות לשאלתו נדפסו בסוף ספר "שערי תלמוד תורה" (מהד' סיון, תשמ"ז) של הרב יהודה לוי, רקטור (אז) של מכון לב בירושלים, וכן בכתב עת "מעיין" (ניסן, תשל"ו). הגדולים היו הג"ר אברהם יצחק בלוך (טלז), הג"ר אלחנן וסרמן ("קובץ שיעורים", ח"ב סי' מז), הג"ר ברוך דב לייבוביץ, תלמיד מהר"ח מבריסק ("ברכת שמואל", ח"א סוף מסכת קידושין), והג"ר יוסף רוזין מרוגוצ'וב.
כולם נקטו את השיטה הליטאית המפורסמת השוללת לימודים אלו. אמנם הרא"י בלוך סייג דבריו שהדברים ניתנים להבנה שונה לפי דעת רבנים שונים "כי תלויים הרבה מאד עם מזג האדם, ודרכו המיוחד וג"כ תלויים בתנאי הזמן והמקום והמצב והסביבה" עכ"ל. והוא בתשובתו התייחס אך ורק ללימודים כלליים, ולא ללימודי אומנות. והג"ר ר' יוסף רוזין התיר למוסד ציבורי ללמד אומנות רפואה וחכמת תקופות, והאב יכול ללמד לבנו שאר חכמות. ואמנם כולם לא ציטטו רוב מאמרי חז"ל והראשונים [לענין לימוד אומנות] שיובאו להלן במאמרנו. ואנו נשתדל בזה לבסס דעתו של מרן הראי"ה. במאמרנו זה נעסוק אך ורק לענין לימוד אומנות, ואין אנו מתייחסים כאן לשאלת לימודי "השכלה כללית".
עלינו להקדים כי ודאי אי אפשר שכל הציבור יהיו "תורתם אומנותם" כל ימי חייהם. הרי חז"ל הגדירו: "אלף בני אדם נכנסין [ללמוד] מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, [ומהם] עשרה לתלמוד, ו[מהם] אחד להוראה" (מדרש ויק"ר ב, א). במשך הזמן יש נשירה טבעית באוכלוסיית הלומדים. וכן חז"ל קבעו (ויק"ר טו, ב) "יש זוכה למקרא, ויש למשנה, ויש לתלמוד, ויש להגדה. ויש זוכה לכולן". כלומר לא כל אחד ניחון בנטיה אינטלקטואלית לויכוחים הלכתיים שבגמרא, למרות שבכל זאת כל אחד אוהב מקצוע מסויים בתורה, והוא חלקו בחיים. ויש מי שגם זה לא קיים אצלו, ועליו מוטל לתמוך בממונו באחרים הלומדים תורה.
ולכן המחנכים לכך שעל כל אחד מעם ישראל להיות מסור לחיי לימוד כל ימי חייו, ובלי עיסוק בחיי המעשה, הרי הם מטיפים לאידיאל שלא יכול להיות בר מימוש לעם שלם. פשוט הוא שהתורה לא תבקש דבר שהוא בלתי אפשרי.
א. הערת ביניים
ואמנם בימינו יש חשש כבד כי בן תורה העוזב חיי ישיבה ומתחיל בחיי המעשה, בסביבה חילונית, יתקלקל ושמירת התורה תנזק אצלו. זאת בימינו מפני ב' סיבות. ראשית, פשוט שהיחיד השומר תורה ונמצא בסביבה של רבים המנוכרים ממנה, יתקשה לא להיות מושפע מהם.
אבל אנו מדברים כאן על הקמת מסגרת של ציבור שומרי תורה שהם בקהילה אחת, אשר ע"י מסגרת הרבים לא ינזקו ע"י קשריהם עם ציבור חילוני. ועוד הבדל יש, שאילו היו כל בני הישיבות מתחנכים בתחילתם כתיקון חז"ל, זאת אומרת היו יודעים היטב מקרא, וגם משנה, וגם בקיאות הגונה בתלמוד, וידיעת ההלכה למעשה, וגם מקבלים חינוך מעמיק ויסודי בספרי מחשבת ישראל של קדמונינו, אין ספק שהיו מחוסנים יותר מפני כל השפעה זרה.
אבל לצערנו שהגליות קלקלו לנו סדרי החינוך, ובישיבות לומדים אך ורק גמרא, וגם זאת לא בבקיאות הגונה כי אם עיון וחקירות בשש או שבע מסכתות בודדות (וגם שם לומדים רק כחמישית כל מסכת), מה נתמה שהבחור חלוש ביכולתו להתמודד בסביבה מנוכרת לתורה וערכיה? כי גם כשלומדים [ברוב הישיבות בזמננו] בשאר מקצועות הנ"ל, זה רק בצורה ארעית, בלתי מסודרת ובלתי ערוכה "מתודית" לקלוט עיקרי האמונה. ועל זה נאריך באחד מהמאמרים הבאים, בעז"ה.
עד כאן ההערה.
ב. על מעלת תורה עם דרך ארץ
הראי"ה כתב שאין פגם במה שת"ח עוסק למען פרנסתו בכל עת הצורך, ולא מתכוין כדי להתעשר. "כיון שבכל עת פנאי הוא שב לתורתו, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' רמג, שזהו עיקר המעלה ע"פ האידיאל התורי [התורה] להיות עוסק בתורה ודרך ארץ, כמ"ש במשנה באבות פרק ב'". ("אגרות", ח"ג עמ' צא).
וגם כאשר הראי"ה התייחס למצב החינוך בדורו לגיל הצעיר בא"י, כתב: "אל נא נאחר את המועד. אל נא ניתן את הרומסים [החינוך החילוני] לרמוס כל היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקודש. אחינו היקרים, שלומי אמוני בני אשכנז [גרמניה] ההולכים בעקבות גדול הדעה, נזיר אלקים המרומם הגאון ר' שמשון רפאל הירש ז"ל, אשר הציל בגבורות ישע ימינו את שארית ישראל המערבית, ע"י אשר למד והורה לאחוז בכל תכסיסי החיים במילואם, לכונן על ידם את עמדת היהדות הנאמנה. רק בתנאים אחרים, בפרטים משתנים, אבל ברוח אחד, הננו נקראים לעבוד כן בארץ ישראל עתה בימינו" ("אגרות" ח"א עמ' קפב). [ובספרי "אוצרות רש"ר הירש" ביררתי כי טעה ר' יעקב רוזנהיים כשטען כי שיטת רש"ר היתה בדיעבד, ורק אמורה לדורו ולמקומו. אלא הגר"י ברויאר ואחרים מוכיחים מכתבי רש"ר שדעתו היתה שזו לכתחילה ממש, לכל הדורות ולכל המקומות].
כאשר הראי"ה ייסד מוסד ישיבת "שערי תורה" בהיותו ביפו (שנת תרס"ח) זה היה פשוט בעיניו שצריכים להקים בה מגמה ללמד מקצוע, בהם יתפרנסו החניכים בצאתם מהישיבה. וכך כתב: "אינני קובע מסמרות בדבר שיהיו חניכי הישיבה, אפילו המצויינים, דוקא רבנים. אדרבה, כל חפצי הוא שיהיו מהם מתלמדים במשך שנות לימודם חלק הגון מידיעות שמושיות. ואותם שיש להם נטיה למלאכה, יתלמדו איזה שעות ביום בבית המלאכה וכו' וכו'. עד שיצאו לנו ג"כ גדולי תורה שיהיו בעלי אומנות, המתפרנסים מיגיע כפם, או אנשים מוכשרים לכל עסקי החיים [כלומר, מסחר ופקידות] ותהיה התורה נלמדת דוקא 'לשמה', משום תכלית החיים שבהגיון התורה וחיבתה" ("אגרות", ח"א עמ' קפז).
וממשיך דבריו:
"ודוקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת 'אדם כי ימות באהל' (עיין ברכות סג:). אדם חי, המטה את תשוקותיו וכחותיו וכו' כו'. אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום, הוא לא יוכל להיות 'אדם אשר ימות באהל" עכ"ל ("אגרות", ח"א עמ' קפז).
אל מה התכווין הראי"ה בביטוי "הרגשת החיים וזיום"? נראה כי ענינו המעורב בחיי השעה, הנהנה והמתמודד עם העלאת החומריות אל רום הקודש, ע"י קידוש מעשה המצוות. והגר"י ויינברג, במאמרו בספר "רש"ר הירש, משנתו ושיטתו" (ירושלים, עמ' תשכ"ב) הביא לכך סיוע רעיוני ממה שבחג השבועות "כולי עלמא מודי דבעינן נמי לכם" (פסחים סח:) כי הרי זו היא מטרת התורה, לקדש את החיים הארציים. וכן בענין קרבן שני הלחם בחג שבועות. הרי תמיד כל המנחות הקריבו מצה, וכאן הקריבו חמץ? אלא שהתורה מלמדת אותנו כיצד להשתמש גם ב"שאור שבעיסה" (יצה"ר, ברכות יז.) למען עבודתו ית'. וכל זה לא שייך במי שפורש מהחיים.
הראי"ה ביקש שיסדרו במוסדות החינוך מחלקה ללימוד אומנות ועמל כפים ("אגרות", עמ' סו, קפב, רפח). הוא ביקש ע"י כך למנוע מצב של קיטוב קיצוני כמו שאנו עדים לו בזמננו, שהרבה מן "הלומדים" מתרחקים מכל חיי מעשה, ולעומתם אלו שלא הגיעו לשום מעמד תורני, שונאים את הלומדים. כמו שהתבטא הראי"ה במעלת מחלקה כזו: "בהמשך הימים ישא את פריו, שיהיו לנו על ידו המון בעלי מלאכה ואנשי השוק, שלא יביטו על היהדות כ'גויים גמורים', כפי שהדבר עלול להיות מתהלך [בהמשך הזמן] אם לא יקורב החינוך המעשי של אנשי השוק למחיצה שבה ת"ח שרויים ומתהלכים עכ"פ" ("אגרות", ח"א עמ' סז).
"עלינו לדעת כי להציל את ההמונים מטמיון רוחני, אפשר רק ע"י חינוך של מלאכה תחת השגחה הגונה בעניני היהדות, להריחם בריח תורה וקדושת ישראל" ("אגרות", ח"ג עמ' רג).
וכתב: "ועל כן הולך ההמון ותועה, הולך ומתפקר. והם אינם אשמים כלל, כיון שאין מי שיראה להם דרך ישרה, בחיבור קדושת התורה והאמונה עם החיים [המעשיים]. ועל כן הם הולכים ומתפקרים" ("אגרות", ח"א דף שיא).
אמנם לא שמענו על נסיון הראי"ה לממש שיטה חינוכית זו בעת שייסד את ישיבתו בירושלים אחרי מלחמת העולם הראשונה. אפשר שנטש את מימוש הרעיון כי לא מצא לו תומכים וגיבוי ציבורי. בדומה לכך, לפני עלייתו ארצה חלם הרב לייסד סנהדרין (עיין על כך "אוצרות הראי"ה" מהד' ב', ח"ב עמ' 235 ואילך) ואח"כ שתק מלהזכיר יוזמתו זאת (עיין על כך מאמרנו ב"תחומין", כרך י"ח עמ' 457-461). אבל נוכל לכל הפחות ללמוד מדבריו מה הוא ראוי להיות לכתחילה, כדי שנכוין דרכינו להתקרב לכך כמה שנוכל. ואף אותם מוסדות שהוקמו בדורנו, ויש לפעמים אכזבות מחלק מתלמידיהם, שמא הסיבה היא מפני שלא נתבססו המוסדות על עקרון שלימוד התורה הוא עיקר חיי האדם, ולימוד אומנות הוא רק בדין "תוספת". וכיון שהתלמידים לא ייחסו ללימוד תורה חשיבות עליונה, לא נתחסנו כל צרכם. וחבל.
ויש להדגיש כאן כי הראי"ה היה מודע לכך כי גדולי תורה ויודעיה באמת, יצמחו לנו דוקא במוסדות חינוך שהם במתכונת הישנה, ללא תוספת מקצועות. וכך לשונו (בשנת תרע"ג): "והנני מעיד נאמנה שתקוה להעמיד לנו דור של ת"ח יראי ה' וחושבי שמו, דבקים באהבת תורה ויראת שמים, חריפים ושנונים, כימי עולם, דוקא מהמוסד הקדוש נשקפה לנו. ודוקא מצורתו המסורתית הקדושה ההולכת בעקבות שלמי אמונת עם ה' גדולי התורה היראה מעולם. והחיל הזה אשר נגע ה' בלבבם לעולם יהיה המנצח הפנימי בחיי האומה. ודוקא מבית המדרש העתיק וממתמידיו תצא תורה ואורה לישראל, גם בעת אשר רבים יפנו אחר דרכים שונים, פונים לכמה סגנונים" ("אגרות", ח"ב עמ' רז).
ושם הוסיף: "חורבן נורא הוא לישראל, חלילה, אם יאפסו ח"ו החדרים, בתי תלמוד תורה והישיבות ע"פ צביונם העתיק, אפילו אם יבואו תחתיהם בתי ספר וגימנסיות מרופדות ברפידות של אמונה ויראת שמים. אין אנו בטוחים בכל המכונות המורכבות" (שם).
וזה בא אחרי שראה שהמוסד "תחכמוני" בימיו, אשר תלה בו תקוות, לא השביע רצונו. "יש במוסד מעט תורה, מעט יראת שמים, מעט השכלה. אבל רוח חיים כלליים, חיי קודש מקוריים, שיפעם בחזקה באומץ לבב וכו' זה חסר. ומרחוק [כלומר שהראי"ה לא היה מעורב בניהול המוסד] אי אפשר להשלים את חסרון הנשמה" ("אגרות, ח"ב עמ' קסג). [כלומר, לא הצליחו המחנכים להקנות בסיס איתן לחיי קדושה, אלא מסרו "ידיעות" בלבד].
כיצד ניישב את הסתירה בין הציטטות שבתחילת דברינו להסתייגות של הרב כאן? אלא ששניהם אמת. להציל את הדור כולו, יש לצרף יחד לימוד תורה ואומנות. אבל להכין מומחים בתורה, מעמיקים ובקיאים, זה יבוא רק לאותם המתמסרים לכך כל היום כולו. ולכן נראה לי לסכם שצירוף לימודי אומנות ללימודי תורה יתחיל רק בגילאי 19-20 ואילך כאשר כבר ניכר לתלמיד מה הם כשרונותיו ולאן פניו מועדות. ועל זה אני קורא מאמר חז"ל "אלף בני אדם נכנסין [ללמוד] מקרא, יוצא מהן מאה למשנה, [ומהם] עשרה לתלמוד, ו[מהם] אחד להוראה" (מדרש ויק"ר ב, א). ובעצם חז"ל שיבחו לימוד אומנות, אבל לא קבעו באיזה גיל להתחיל את הלימוד הזה.
ולא שייך כאן מעשה שחז"ל הביאו בענין אלישע בן אבויה (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א, וכאן מובא בתרגום) "כאשר היה עולה לבית הוועד וראה נערים [במקור "טליא"] לומדים בספר, טען "מה אלו עושים פה? ילכו לאומנותם! זה יהיה נגר וזה יהיה צייד וזה יהיה חייט". וכיון ששמעו כן פסקו מלימודם עד כאן לשון הירושלמי. הענינים שונים מהנושא שלנו. כי שם "טליא" הוא כבן 16, כאמור בבא בתרא צא ע"ב. ועוד אלישע הפסיקם כליל מלימודם, ובעניננו לא מדובר בכך כלל.
ג. שבח המלאכה
הראי"ה שיבח את המלאכה גם מבחינה אחרת. "אבל מי הוא זה החפץ לקחת טוב בלא עבודה וטורח בתחילה? רק עצל ומוג לב אשר לא ידע דרכי השם, אשר נתן את עולמו 'לעובדה ולשומרה' וכו' בעמל המנעים את החיים" ("אגרות", ח"א עמ' רעט, ודבריו מבוססים על אבות דר' נתן, פרק י"א).
ד. דברי רמב"ם בשבח לימוד אומנות
כתב הרמב"ם הלכות דעות, ושם בפרק חמישי מייחד דבריו להנהגת תלמיד חכם (כמו שכתב בתחילת הלכה א'). ושם בהלכה י"א כותב: "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה. ואח"כ יקנה בית דירה. ואח"כ ישא אשה. שנאמר וכו' וכו'. אבל הטפשים מתחילים לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית. ואח"כ בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה. וכו' כלומר יהיו מעשיך הפוכים כדי שלא תצליח את דרכך" עכ"ל.
ה. דברי גדולי האחרונים בשבח לימוד אומנות
[א] כתב ספר "שנות אליהו" (על פאה פ"א מ"א ד"ה ותלמוד תורה) ששמע מפי הגר"א: "לכך נאמר 'והגית בו יומם ולילה' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה. אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ [פרנסה] שהיא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר עצמו [מחיוב הלימוד] בתיבה אחת [שלומד] וכו' מפני שכל תיבה ותיבה בפני עצמה היא מצוה גדולה" עכ"ל. הרי שהעסק ב"דרך ארץ" הוא עצמו מצוה.
[ב] נביא כאן דברי "ספר הברית" (של הג"ר ר' פנחס אליהו, מגדולי עולם בדורו של הגר"א) ח"ב מאמר יב פרק י', הכותב בשבח לימוד אומנות: "להתפרנס בו מיגיע כפיו ולא יצטרך לבריות וכו' ולא יתערב בו תקוה [לקבל גמול] מהבריות ולא יתייפה להם ולא יחניף אותם ולא יירא מהם. וכו' וכו' כאשר אמרו חז"ל 'כשם שחייב האב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין כט.). ורע עלי המעשה והמנהג של גסות רוח בדורות הללו שרוב בני אדם אינם רוצים ללמד אומנות לבניהם וכו' רק העסק במשא ומתן ומסחר. ולבסוף כשלא יצליח המה מחוסרי לחם ועוברים כמה עבירות" [כמו שאמרו חז"ל "כאילו מלמדו לסטות!"].
"ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות רק תורה לבד, וסומכים עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים. ולא רבים יחכמו [להשיג דרגה זו] עד שיגיעו להיות מורי הוראה בישראל, ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן ונעשים מלמדי תינוקות. ומשרבו בעלי זאת הדעת רבו המלמדים יותר מן התלמידים, ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם וכו' וכו'. והנה האבות עשו זה לשם שמים וסמכו עצמם על דברי ר' נהוראי (קידושין פב.) שאמר 'מניח אני כל האומניות ואיני מלמד בני אלא תורה'. ולא ידעו שאין זה דעת ר' נהוראי כלל כמו שכתב שם מהרש"א וזו לשונו: 'ודאי דלא פליג [על מאמר חז"ל בדף כט. כי אם כן חולק, מדוע הגמרא לא הקשתה על הברייתא שם מדברי ר' נהוראי במשנה כאן?] וצריך כל אדם ללמוד אומנות, אלא דהכי קאמר 'מניח אני הקביעות של כל אומנות ואני מלמדו תורה בקבע' [כמו שאמרו בברכות לה ע"ב שתהיה מלאכתו ארעי ותורתו קבע] עכ"ל. וכן כתב "ארחות צדיקים" (שער ט', ד"ה המחשבה השביעית, "לייחד שעות מיוחדות לעבודת התורה, ולעבודת עולם הזה").
[ג] וכן כתב מהר"י עמדין, בביאורו ל"פרק שירה" (בסידורו, מהד' אשכול, ח"א עמ' סט, ד"ה יגיע כפיך) "והוא שאמרו רבותינו ז"ל 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים' (ברכות ח.) גדול הנהנה מיגיע כפו [אף שהוא] בלתי טהור, [הוא] יותר מירא שמים הטהור ואינו עוסק בדרך ארץ [מלאכה] ומטיל משאו על בשר ודם, ליהנות מהבריות" עכ"ל.
[ד] ובאמת, הקדים אותו רדב"ז (בגליונו על הרמב"ם, סוף הל' שמיטה ויובל (פי"ג הי"ג) על לשון הרמב"ם: "ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו" הוסיף: "שהקב"ה יספיק לו להרויח בעולם דבר המספיק לו, ולא שישליך עצמו על הציבור. ועיין במה שכתב [הרמב"ם] בפירוש משנת 'ולא קרדום לחפור בה' (אבות פ"ד) עכ"ל. והרי מכאן דבר ברור כי בני "כולל אברכים" המתפרנסים מתמיכת הקהל אינם מקיימים דברי גדולי עולם הנ"ל שהעדיפו לימוד אומנות.
[ה] וכן כתב הנצי"ב "והגיע [אדם הראשון] לעבוד את האדמה, ובזה נתקן תכלית הבריאה"[!] ("העמק דבר", בראשית ב, ד). וכך כתב מהר"י עמדין "כי מאז והלאה רצה הקב"ה שישכים אדם לעבודתו להביא טרף לביתו" ("לחם שמים", אבות פ"ג מי"ז). ודבריהם מבוססים על דברי חז"ל באבות דר' נתן, פי"א.
חז"ל ציוו לנו ללמד לצאצאינו אומנות (קידושין כט.) ועוד קראו לכך "בית חייהם" (ב"מ ל: עיי"ש רש"י). וכתב הראי"ה: "ואנו חייבים ללכת בדרכי חיים באמת, וישובו מדרכי חושך (האוהבים כספי "חלוקה") שהם ההיפך מהדרך אשר ציוה ה' אלוקינו אותנו "ללכת בה" (ב"מ ל:); לבחור בחיים (עיין רש"י על קוהלת ט, ט) של כבוד וכשרון. "ומאן ספין" (כלומר מי הוא בעל סמכות בדורותינו) לגזור איסור על מצוה גדולה כזאת, שמותר לדבר (בגינה) [בגללה] דברי חפץ בשבת?" ("אגרות" ח"א, עמ' קע).
והוסיף: "הגיע הזמן שכל החרדים באמת לאהבת שם ד'... בהיותם עמוסים בדרך ארץ ויגיע כפים, המנעימים את החיים ומבריאים את הגוף ואת הנשמה ביחד" (אגרות ח"א, קעב).
ו. מעלת מעשה אומנות בארץ ישראל
אבל במיוחד בארץ ישראל יש היבט אחר נוסף. הגאון "חתם סופר" בדעה שכאשר עוסקים באומנות התורמת ליישוב הארץ, מקיימים בזאת מצוה כמו מעשה הנחת תפילין. בענין המחלוקת בין ר' ישמעאל (ברכות לה ע"ב) המלמד "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ובין רשב"י הסבור שהאדם יתן כל זמנו אך ורק ללימוד התורה, מבאר "חתם סופר": "רבי ישמעאל לא אמר המקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל, ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע מצוה משום ישוב א"י, ולהוציא פירותיה הקדושים. ובועז ["גדול הדור", מדרש רות, סוף פרשה ה] היה זורה גורן השעורים בלילה (רות ג, ב) משום מצוה. [והטוען שיש בכך ביטול תורה, איננו צודק] וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עסוק בתורה'. הכי נמי לא יאמר 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה'. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצוה" (חידושיו למסכת סוכה, לו ע"א, ד"ה דומה לכושי).
וחזר על דבריו בביאורו לתורה "תורת משה" (מהד' קמא, דברים דף לו, פ' שופטים ד"ה מי האיש). "ונ"ל בזמן שישראל שרוים על אדמתם, מצוה לאסוף דגנך. לא לצורך פרנסתו וכו' אלא משום ישוב ארץ ישראל. ומשום הכי בועז זורה גורן השעורים, ואלישע שנים עשה צמדים [בקר] לפניו. ולא לבד עבודת קרקע, אלא לימוד כל אומנות משום ישוב וכבוד א"י. שלא יאמרו 'לא נמצא בכל א"י סנדלר ובנאי וכדומה' ויביאום מארצות רחוקים" עכ"ל.
ושמא מקורו בדברי הגר"י עמדין הכותב: "כי אין ספק שהאדם נברא לעמל לעסוק בצרכי הגוף כדי לקיים הנפש ולהחזיקה במשכנה, ואדם לעמל יולד וכו' וכו' ומשולש בכתובים 'הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים' (קהלת ב, ד) וכו'. ובארץ ישראל היא כמו מצוה עלינו, כמ"ש רז"ל על הפסוק 'ונטעתם כל עץ מאכל' שיהא אדם זהיר בנטיעה, אף אתם כשאתם נכנסים לא"י לא תתעסקו אלא במטע תחילה!" ("מגדל עוז", עליית הבנין, פרק יא).
וכן משמעות דברי מחבר "אור שמח" בספרו "משך חכמה" (על דברים לב, מז) "ייתכן לפרש דקיימא לן כר' ישמעאל (ברכות לה ע"ב) דהנהג בהם מנהג דרך ארץ, לכן אמר 'ובדבר הזה' שתתרוקנו [מלימוד התורה] בעת חרישה וזריעה, 'תאריכו ימים על האדמה אשר אתם באים שם לרשתה'. אבל לעסוק במסחרים ובחרישה בארצות הרחוקות [כלומר בהיותנו לא בארץ ישראל] זה אסור לבטל [תורה] עבור מותרות ותענוגות בני אדם" עכ"ל. וממשמעות דבריו כי להרבות בהשגת רווחים עבור "מותרות ותענוגות" בא"י, מותר ומצוה משום ישוב א"י! וזאת למרות שבעצם משך שעות העיסוק, האדם מתרוקן משקידת לימוד תורה.
וזה נותן משנה סיוע לדברי מרן הראי"ה, כי דברי השוללים לימוד אומנות נאמרו בהיותם בחו"ל. וראוי להזכיר כאן דברי מרן הראי"ה: "הקדושה שבטבע היא קדושת א"י. והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלימה" ("אורות", עמ' עז).
ונביא להלן כמה ממאמרי חז"ל בשבח כללי של ת"ח העוסקים ג"כ במלאכה המפרנסת אותם.
גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים (ברכות ח.)
ובחרת בחיים, זו אומנות (ירוש' פאה א, א)
האב חייב בבנו ללמדו אומנות. כל שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו לסטות (קידושין כט.) "כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין ל:)
חביבה מלאכה מזכות אבות (ב"ר פרשה עד, ע"ע תנחומא ויצא, יג)
טוב לגבר כי ישא עול. עול תורה, עול מלאכה (מדרש איכ"ר ג)
ילמד אדם אומנות, והקב"ה מפרנסו (קוה"ר ו)
קנה לך אומנות עם התורה (קוה"ר ט)
לא השרה הקב"ה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה (אבות דר' נתן, י"א עיי"ש עוד)
כשם שהתורה ניתנה בברית, כך המלאכה ניתנה בברית (שם)
כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה בששת הימים" (מכילתא דר' שמעון בר יוחי, מהד' עזרא מלמד, שמות כ, ט)
'ראה חיים' (קהלת ט, ט) זו תורה. 'עם אשה', זו אומנות (ע"ע קידושין ל:). נקראת 'עדה קדושה' שהיו משלשין את היום. שליש לתורה, שליש לתפלה, ושליש למלאכה (ילק"ש קהלת תתקפ"ט)
בראותנו כמה מרובים הם המקורות בדברי חז"ל ובגדולי האחרונים לעמדה הנ"ל, כמה תמוה הדבר שיש המאשימים את הראי"ה שהיה "מחדש" שינויים ביהדות. ודאי כי בנושא זה שלפנינו הוא עצמו לא חידש מאומה, אלא החזיר עטרה ליושנה, שנחזור להיות כמו דרישות חז"ל. לעומת זאת דוקא המושג של תמיכה כספית ע"י "כולל אברכים", הוא מן החדשנות בישראל.
מכל המקורות הנ"ל לומדים אנו שאין לאדם פחיתות במה שמפרנס את עצמו ע"י מלאכה. אותו חינוך קיצוני בימינו שמבזים בו ולועגים לכל מי שמפני סיבות משפחתיות נאלץ לעזוב לימודיו לעסוק בפרנסת עצמו, חינוך זה עצמו גורם למוסכמה כללית שמי שאינו מוסר כל שעותיו לתורה הוא בהכרח ירוד ושפל כ"בעל הבית". ומפני זה עצמו מושפע ציבור זה להיות מרוקן מלימוד התורה, כי החדירו בהם שהפסידוה. בו בזמן שאדרבה, היה ראוי לחנך שגם אלו וגם אלו יעסקו בתורה כל ימות חייהם, בכל שעה הפנויה להם, איש איש לפי תחום התעניינותו.
ז. עוז רוחו של הראי"ה נגד מתקיפיו ומתנגדיו
אמנם הראי"ה ידע כי כמה מרבני הדור יתנגדו לתכניתו זאת והצעותיו, וירצו להמשיך בנוהג הישן. וזאת למרות האכזבות והכשלונות שראו בהתרחקות רוב בני הדור מהתורה. ענה להם הרב: "חלילה לנו לגרע ממטרותינו מאומה. ולא לנו למלא בזה את רצונם של חביבנו היותר יקרים, בני תורה שאנו מקושרים אתם בקשר של אהבה שאינה תלויה בדבר, מפני תורת ה' ויראתו אשר בלבם, כי הם הולכים בענין זה אחר ההרגל ואינם רוצים לפקח את עיניהם לראות מה ה' שואל מאתנו כעת" ("אגרות", ח"א עמ' רלט).
וכתב: "כי קשה לי מאד לבוא לעמק השוה עם רוב גדולי הזמן, ה' ישמרם, שהם חפצים ללכת רק במסלול הישן, להתרחק מכל כשרון ומכל תנועה של חיים. מה שהיא לדעתי ברור נגד דרך ה' לגמרי, ובזה נותנים יד לפריצים ומחזיקים ידי מריעים. ואוי לנו מענוותנותם של אלה, אע"פ שכוונתם רצויה. ואין לי דרך אחר כי אם לחזק את ידי החינוך הנותן חלק לידיעות העולם והחיים [המעשיים], והמדריך את הילדים ברוח צהלת החיים וכו' (עיי"ש עוד, "אגרות", ח"א עמ' שיא).
ובעוז ה', בבטחונו בתורת ה', ענה הרב "שלא לסור מדרך הקודש מפני התבטלות נגד שום אדם בעולם" ("אגרות", ח"ב עמ' רכו).
ח. תוספת דברים
נקודות לזהירות:
פשוט הדבר שלפי מצבנו הציבורי היום, בחור בודד העוסק בלימוד אומנות כאשר הוא נמצא בסביבה עוינת לקיום תורה ומצוות, ע"פ רוב הוא עצמו ייחלש משמירת התורה. והיו מקרים שחלק מהלומדים אומנות אף נהיו חילוניים. אמנם תיאוריה של הראי"ה היא מוצדקת ונודה שהיא ע"פ התורה. אבל אם למעשה יש חשש סכנה רוחנית, הא כיצד נקיימה בפועל?
ונראה שיש להציב לדבר חמשה תנאים מוקדמים, ומבלעדיהם צריכים לחכות עד מימוש ציפיותינו.
א. מדובר בבחור ישיבה אשר בגיל שש עשרה כבר רכש לעצמו ידיעה הגונה במקראות קודש, ובסדרי משנה, ויודע להבין כמה סוגיות בתלמוד. כמפורט בדברי הראי"ה ("מאמרי הראי"ה", עמ' 63-64). אם הוא רק מתחיל לללמוד את אלו כאשר נכנס לישיבה, מצבו חלש.
ב. מדובר בהצעתנו שלא יתחיל בלימוד אומנות עד הגיעו לגיל עשרים ושתים (כלומר אחרי שש שנות לימוד תורה באינטנסיביות). ובימינו שהרבה מבחורי ישיבות ההסדר משרתים בצבא כשנה וחצי, יש להוסיף שילמד בישיבה עד 23-24 ורק אח"כ יפנה לבקש אומנות.
ג. מדובר שהחניך הורגל בהיותו בישיבה ללמוד בכל יום ויום שיעורים קבועים במקרא, במשנה ותלמוד, כנפסק ב"משנה ברורה" (סי' קנה ס"ק ג). ברור כי לימודי "הלכה למעשה" נכלל במשנה. ויתקיים בעז"ה "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו). כלומר יקנה הרגל לעשות כך כל שאר ימות חייו. וזאת רק עם ילמד רוב שיעוריו בציבור, או לכל הפחות עם חברותא בכל יום ויום. וחלילה שיסתפק בלימוד בספרים בהיותו גלמוד. ולפי ההשערה, על כל "בעל בית" לקבוע לפחות שעתיים בכל יום ללימוד תורה, חוץ משבתות בו יוסיף יותר.
ד. גם הלומד חכמות נוספות, בל יעסוק בלימודים הומאניים, כי אם במקצועות ריאליים (וככל שחילק מהר"ל, ב"נתיבות עולם", תורה, פי"ד, עמ' ס).
ה. גם אותם שהוסיפו ללימודם בתורה את לימוד האומנות, זאת תהיה רק במסגרת ממוסדת ובהשגחה תורנית, בדוגמת מכון לב (ירושלים).
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים"
לנוסח המלא של המאמר