אני לא יודע אם אכן תקפו מתפללים את האלוף אלעזר שטרן ברחבת הכותל, ואם אומנם יידו בו אבנים. אולי כן ואולי לא, כמו בימי פרבדה לא אוכל לדעת עד שלא יזדמן לי לפגוש מישהו שהיה שם ואני מכיר אותו וסומך על מילה שלו. אחרי הקיץ של האתרוגים והמעצרים עד תום ההליכים בסיטונות, אני לא סומך על המילה של העיתונים ולא של המשטרה, גם אם היא כבר עצרה חשודים.

יכול להיות שהעיתונים שמעו מהמשטרה גוזמה קטנה ועשו ממנה כותרת גדולה, ומישהו במשטרה הושפע מהכותרת הגדולה והורה לבצע מעצרים, שיולידו כותרת יותר גדולה, שתשפיע על המשטרה ועל הפרקליטות ,שידליפו לעושי הכותרות, וחד גדיא. עד כמה ששמעתי את האלוף שטרן עצמו, הוא לא אמר שתקפו אותו, רק התלונן שקראו לעברו קריאות גנאי והטיחו בו עלבונות כמו: "מגרש יהודים". וזה מזכיר לי את צדוק ראב, המכונה "הסבא של גוש קטיף".

"זו הפעם השלישית שמגרשים אותי מביתי", בכה סבא צדוק, "בפעם הראשונה גירשו אותי הגרמנים מהבית שלי בצ'כוסלובקיה והלכתי ליערות להלחם עם הפרטיזנים, בפעם השנייה גירשו אותי הערבים מהבית שלי בגוש עציון והלכתי לשבי הירדני, ועכשיו מגרשים אותי שוב. לאן אני אלך מפה"? סבא צדוק הלך עם מתיישבי עצמונה הצעירים, שגם הם כבר בני חמישים ויותר, להתחיל מבראשית במושב יתד שבנגב, אבל ליבו לא עמד בזה, וביום רביעי השבוע הוא נפטר.

אין קבר

חודש לפני הגירוש השתתפתי ביום עיון בגוש קטיף, ובלילה לנתי אצל חזי (יחזקאל) וידידה חזני במושב נצר חזני. אנשים מקסימים, צנועים, גאים בששת ילדיהם, שמחים בחלקם ואוכלים מיגיע כפיהם. הם פתחו לי את דלתם, לאורח זר, בפשטות ובטבעיות של אברהם אבינו, בלי רגע של מבוכה או זרות או אי נעימות. בבוקר הם התנצלו שעליהם למהר לטקס סיום קורס מפקדים של בנם החייל, והשאירו לי את ביתם פתוח. ישבתי בגינה המושקעת והיפהפייה שלהם וחשבתי בליבי שלא ייתכן, פשוט לא ייתכן, שמישהו מתכוון באמת להתפרץ בכוח לתוך הבית הזה, לסלק ממנו את יושביו ולהחריב הכל עד היסוד.

בשבוע שעבר היה חזי שוב בדרכו לטקס סיום קורס של בן חייל, אבל לטקס הזה לא יצא חזי החקלאי ממושב נצר חזני, אלא חזי מובטל חסר בית, שעתידו מעורפל וכל רכושו ארוז במכולות נעולות הרחק מהישג ידו, או במזוודות של יהודי נודד. הוא מת בדרך לטקס מדום לב, או משברון לב, בגיל 52. מותו בא בהפתעה גמורה, וידידה אשתו קלטה פתאום שלא רק הבית שלהם איננו, הרי הרסו גם את בית הקברות. אין לו מקום לא על פני האדמה ולא מתחתיה. בסופו של דבר החליטה להביא אותו למנוחות בראשון לציון, שם גרו לפני עשרים וכמה שנים, לפני שהתיישבו בגוש קטיף. אבל בעיריית ראשון סירבו לקבור אותו. אמרו שהוא לא שייך לשם. ידידה ישבה עם הגופה ארבע שעות באמבולנס, עד שמישהו הסכים להרשות לה לקבור אותו תמורת תשלום של שלושים אלף שקל.

גינוי לצה"ל

"צאו מכאן", כתב לנו המשורר מחמוד דרוויש, "וקחו אתכם גם את מתיכם". ואת פקודתו של המשורר הפלשתיני שונא ישראל מילא ברגישות ובנחישות צבא ההגנה לישראל. לא "הדרג המדיני", ביטוי סטרילי משחרר מאחריות אישית, גם לא אריק שרון. מספיק להתחבא. מי שעשו את הדבר האכזרי, הבלתי אנושי, הורס החיים הזה, היו החיילים והקצינים של צה"ל. הפרה הקדושה בכבודה ובעצמה. אלפי קצינים וחיילים סתומי לב ואטומי מבט, מיטב בנינו. עשיתם מעשה רע. אנטי ישראלי, אנטי ציוני ואנטי דמוקרטי. טיהור אתני. גירוש. כולכם ראויים לגינוי.

ואם נשוב אל האלוף שטרן, אם מישהו תקף אותו, זה רע מאוד. אבל לקרוא קריאות גנאי בהחלט מותר. ניסיון של ממסד, ושל תקשורת, לטשטש את ההבדל בין תקיפה לבין דיבור, הוא סתימת פיות שגלומה בה סכנה גדולה לא פחותה מזו שגלומה באלימות. בדמוקרטיה מותר לקרוא קריאות גנאי. אולי לא מנומס ולא נאה לעשות את זה ברחבת הכותל, אבל מדינה שהחליטה לעשות מעשה כל כך ברוטאלי ורומס זכויות כמו האונס הקבוצתי של ישובי גוש קטיף, לא יכולה לדרוש מאזרחיה נימוסים והליכות.

שמחתי לשמוע שהאלוף שטרן רואה בקריאה "מגרש יהודים" קריאת גנאי. בסך הכל הרי "מגרש יהודים" היא לא קללה אלא עובדה. עשיתם את זה. גירשתם. אם שטרן רואה בזה דבר מגונה, אולי בפעם הבאה הוא לא ישתתף בזה. אני על כל פנים מצרף את קולי לקוראי קריאות הגנאי. נגד אלעזר שטרן ונגד דן הראל ודן חלוץ ונגד הרב ישראל וייס, ונגד כל חייל וחיילת שהשתתפו בגירוש, ובכוונה לא כתבתי "מהרמטכ"ל ועד אחרון החיילים". במעשים רעים כאלה אין ראשון ואין אחרון. כל אחד אדם, וכל אדם אחראי למעשה שהוא עושה.
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו