ג'ובים וג'ובות. הג'ובים מביאים עמם ג'ובות. ואת זה תוכלו לברר בקלות אצל שוכני חוות השקמים. זה קורה גם הפוך. עם ג'ובות קונים ג'ובים. תשאלו את החברים של עומרי. רק כדוגמא.
הרבה לעג נשפך על מרכז הליכוד בגין היותו משועבד לג'ובים. מי ששפך אותו הם אלו שכמובן הג'ובים אינם מעניינים אותם. רק הצדק, ההתאמה והאמת. לכן, למשל, אברמוביץ' עטף את האתרוג בצמר גפן עבה. כזה שמשתיק את החריקות הצורמות מאוד. מה גם שצבעו לבן. גם יועציו של שרון אינם מעוניינים בג'וב המכובד והמכניס.
לכן, חלק מהם אינו נרתע ממעבר בין אדון לאדון. כל הצמרת הצבאית שהסבירה, כמעט פה אחד, את הסכנות והאיוולת שבהתנתקות החד צדדית, שינתה את דעתה בן יום לא בגלל הג'וב, כמובן. גם אנשי הקבע הכפיפו את ידיהם, אם כי לא את ליבם, לצווי ההתנתקות בגלל הג'ובים והג'ובות, כולל הפנסיות הכרוכות בהם. מי משוגע להפסיד עשרות אלפי שקלים ובטחון כלכלי בגלל חבל ארץ אחד על אנשיו.
מרכז הליכוד אינו טוב יותר או רע יותר משום מפלגה אחרת או מראשיה, כולל את ראשיו שלו. לימור לבנת המזגזגת בהתמדה, לא נמצאת בכנסת בגלל הג'ובים. לא ולא. היא גם לא נצמדה לג'וב שלה במחיר ויתור על עקרונותיה. אז, למה ההפכפכנות הזאת? למה אנשים נלחמים כדי להיבחר לכנסת? למה הם נאבקים בשיטות היצירתיות ביותר כדי לזכות בתפקיד שר? אם היה זה בשביל המצווה, או כי הוא הטוב ביותר, הרי הוא יכול לשבת בביתו ולחכות להזמנה שתבוא מהעם. אבל הוא מעדיף ללכת ולשכנע אותם. אז מה הצביעות הזאת להטיח במרכז המפלגה את האשמה שהוא עצמו מתחמם עליה? ושרון עצמו, לא נמצא בפוליטיקה בגלל הג'ובים? אם כי אצלו גם הג'ובות משחקות תפקיד מרכזי.
למעשה, גם אצל האחרים. כל התפקידים הללו מביאים עמם תגמול נאה. ג'וב בכנסת ובממשלה פירושו משכורת גבוהה, הטבות רבות, הוצאות על חשבון משלם המיסים וכל זאת תמורת עבודה מעטה מאד ביחס. יתירה מזאת, אין חובה לעבוד או להחתים כרטיס. מספיק לשכור יחצ"ן מוכשר וגם הבחירות הבאות יקבעו אותו ברשימת מקבלי המשכורות. כמובן שאת משכורת היחצ"ן נשלם אנחנו. את הסעיף המתאים, ימצא כבר הח"כ הנכבד. אפשר להוסיף לזה את הכבוד, את הרגשת הכוח, את היכולת לדאוג לג'ובים גם לקרובים ולמקורבים.
ובעצם, למה לא. מפלגה מנצחת לא צריכה ללמוד תורת הנסתר מממציאת השיטה, מפא"י ההיסטורית. זה היגיון פשוט. כל מפלגה צריכה חיילים שיעשו את העבודה. את התעמולה, את גיוס המצביעים, את העבודה בימי הבחירות, את הפעלת הסניפים וכו'. לזה צריך הרבה כסף. ומי שאין לו בעלי הון או קיבוצים שאגב, מתוגמלים אף הם ובגדול, באמצעות הקצבות שונות, ויתור על חובות, ובסדר גודל של כ-17 מיליארד בעשור וחצי האחרונים יכול להציע דירקטוריון, ראשות עמותה, שגרירות או פקידות בכירה. לעיתים בדרך עקיפה של "מנה את אנשי ואמנה את אנשיך".
בעל הג'וב, אסיר התודה, יחזיר את הטוב שהופל בחלקו באמצעות סיוע, תמיכה, הצבעה בעד. הוא חייל נאמן וממושמע. כך, שזה עסק פשוט שכדאי לשני הצדדים. מעין חוזה לא כתוב ששכרו בצידו. ואת השכר משלם האזרח משלם המיסים. בפועל, זה הרבה יותר פשוט. לפעילות צריך זמן. זמן שווה כסף. כסף מגיע מהג'וב. או בלשון נקייה יותר צריך פרנסה. וזה כל הסיפור. זה עובד בכל המישורים. קצינים בכירים, למשל, שיוצאים לפנסיה בגיל צעיר יחסית ועם הכנסה בטוחה ומובטחת, פנויים לפעילות. הם נמצאים בעמותות, מקדמים רעיונות, שותפים ליוזמות שונות. והפלא ופלא, רובם ובוודאי כל עוד השמאל שלט קודמו לפי פנקס החבר שהחזיקו בכיסם. והם משיבים טובה.
אפילו הרמטכ"ל החדש, איפסן את מצפונו, גם המקצועי, תמורת הג'וב. כך עשה גם המפכ"ל, בעת פינוי קטיף. כך עשו הרבה ח"כים ושרים. מי שלא עשה כך גילה למחרת בבוקר שהוולבו הממשלתית כבר אינה חונה ליד ביתו. ראשי ועדות הוחלפו, ואחרים הורחקו ממוקדי השפעה. המצפון התברר כמצפן גרוע בכל הנוגע לג'ובים. תשאלו את בוגי יעלון. אולי גם את ראש השב"כ הקודם.
אז, אם כבר שאלת שרת החינוך, התשובה היא "כן" ובגדול. ככה חינכה השיטה הקיימת שאת חלק ממנה. חברי המרכז נמצאים שם בגלל הג'ובים. הם רוצים לחיות טוב בדיוק כמוך. ועם יד על הלב. לא את ולא חבריך שכנעתם אותנו שאתכם זה לא מעניין. למעשה, זו צביעות או חוצפה לצפות שחברי המרכז ישקיעו את כל מרצם, יכולתם וזמנם רק כדי שלך יהיה את הג'וב שלך. כולכם נמצאים שם רק בגלל הג'ובים. את האידיאולוגיה השארתם לנו, האזרחים. לפחות עד ש... תסדרו גם לנו ג'וב מתאים.
הרבה לעג נשפך על מרכז הליכוד בגין היותו משועבד לג'ובים. מי ששפך אותו הם אלו שכמובן הג'ובים אינם מעניינים אותם. רק הצדק, ההתאמה והאמת. לכן, למשל, אברמוביץ' עטף את האתרוג בצמר גפן עבה. כזה שמשתיק את החריקות הצורמות מאוד. מה גם שצבעו לבן. גם יועציו של שרון אינם מעוניינים בג'וב המכובד והמכניס.
לכן, חלק מהם אינו נרתע ממעבר בין אדון לאדון. כל הצמרת הצבאית שהסבירה, כמעט פה אחד, את הסכנות והאיוולת שבהתנתקות החד צדדית, שינתה את דעתה בן יום לא בגלל הג'וב, כמובן. גם אנשי הקבע הכפיפו את ידיהם, אם כי לא את ליבם, לצווי ההתנתקות בגלל הג'ובים והג'ובות, כולל הפנסיות הכרוכות בהם. מי משוגע להפסיד עשרות אלפי שקלים ובטחון כלכלי בגלל חבל ארץ אחד על אנשיו.
מרכז הליכוד אינו טוב יותר או רע יותר משום מפלגה אחרת או מראשיה, כולל את ראשיו שלו. לימור לבנת המזגזגת בהתמדה, לא נמצאת בכנסת בגלל הג'ובים. לא ולא. היא גם לא נצמדה לג'וב שלה במחיר ויתור על עקרונותיה. אז, למה ההפכפכנות הזאת? למה אנשים נלחמים כדי להיבחר לכנסת? למה הם נאבקים בשיטות היצירתיות ביותר כדי לזכות בתפקיד שר? אם היה זה בשביל המצווה, או כי הוא הטוב ביותר, הרי הוא יכול לשבת בביתו ולחכות להזמנה שתבוא מהעם. אבל הוא מעדיף ללכת ולשכנע אותם. אז מה הצביעות הזאת להטיח במרכז המפלגה את האשמה שהוא עצמו מתחמם עליה? ושרון עצמו, לא נמצא בפוליטיקה בגלל הג'ובים? אם כי אצלו גם הג'ובות משחקות תפקיד מרכזי.
למעשה, גם אצל האחרים. כל התפקידים הללו מביאים עמם תגמול נאה. ג'וב בכנסת ובממשלה פירושו משכורת גבוהה, הטבות רבות, הוצאות על חשבון משלם המיסים וכל זאת תמורת עבודה מעטה מאד ביחס. יתירה מזאת, אין חובה לעבוד או להחתים כרטיס. מספיק לשכור יחצ"ן מוכשר וגם הבחירות הבאות יקבעו אותו ברשימת מקבלי המשכורות. כמובן שאת משכורת היחצ"ן נשלם אנחנו. את הסעיף המתאים, ימצא כבר הח"כ הנכבד. אפשר להוסיף לזה את הכבוד, את הרגשת הכוח, את היכולת לדאוג לג'ובים גם לקרובים ולמקורבים.
ובעצם, למה לא. מפלגה מנצחת לא צריכה ללמוד תורת הנסתר מממציאת השיטה, מפא"י ההיסטורית. זה היגיון פשוט. כל מפלגה צריכה חיילים שיעשו את העבודה. את התעמולה, את גיוס המצביעים, את העבודה בימי הבחירות, את הפעלת הסניפים וכו'. לזה צריך הרבה כסף. ומי שאין לו בעלי הון או קיבוצים שאגב, מתוגמלים אף הם ובגדול, באמצעות הקצבות שונות, ויתור על חובות, ובסדר גודל של כ-17 מיליארד בעשור וחצי האחרונים יכול להציע דירקטוריון, ראשות עמותה, שגרירות או פקידות בכירה. לעיתים בדרך עקיפה של "מנה את אנשי ואמנה את אנשיך".
בעל הג'וב, אסיר התודה, יחזיר את הטוב שהופל בחלקו באמצעות סיוע, תמיכה, הצבעה בעד. הוא חייל נאמן וממושמע. כך, שזה עסק פשוט שכדאי לשני הצדדים. מעין חוזה לא כתוב ששכרו בצידו. ואת השכר משלם האזרח משלם המיסים. בפועל, זה הרבה יותר פשוט. לפעילות צריך זמן. זמן שווה כסף. כסף מגיע מהג'וב. או בלשון נקייה יותר צריך פרנסה. וזה כל הסיפור. זה עובד בכל המישורים. קצינים בכירים, למשל, שיוצאים לפנסיה בגיל צעיר יחסית ועם הכנסה בטוחה ומובטחת, פנויים לפעילות. הם נמצאים בעמותות, מקדמים רעיונות, שותפים ליוזמות שונות. והפלא ופלא, רובם ובוודאי כל עוד השמאל שלט קודמו לפי פנקס החבר שהחזיקו בכיסם. והם משיבים טובה.
אפילו הרמטכ"ל החדש, איפסן את מצפונו, גם המקצועי, תמורת הג'וב. כך עשה גם המפכ"ל, בעת פינוי קטיף. כך עשו הרבה ח"כים ושרים. מי שלא עשה כך גילה למחרת בבוקר שהוולבו הממשלתית כבר אינה חונה ליד ביתו. ראשי ועדות הוחלפו, ואחרים הורחקו ממוקדי השפעה. המצפון התברר כמצפן גרוע בכל הנוגע לג'ובים. תשאלו את בוגי יעלון. אולי גם את ראש השב"כ הקודם.
אז, אם כבר שאלת שרת החינוך, התשובה היא "כן" ובגדול. ככה חינכה השיטה הקיימת שאת חלק ממנה. חברי המרכז נמצאים שם בגלל הג'ובים. הם רוצים לחיות טוב בדיוק כמוך. ועם יד על הלב. לא את ולא חבריך שכנעתם אותנו שאתכם זה לא מעניין. למעשה, זו צביעות או חוצפה לצפות שחברי המרכז ישקיעו את כל מרצם, יכולתם וזמנם רק כדי שלך יהיה את הג'וב שלך. כולכם נמצאים שם רק בגלל הג'ובים. את האידיאולוגיה השארתם לנו, האזרחים. לפחות עד ש... תסדרו גם לנו ג'וב מתאים.