יום הזיכרון העשירי למותו הטראגי של יצחק רבין המנוח מתקרב. מיהו באמת האיש שנקראים על שמו בתי חולים, רחובות, בתי ספר ואפילו בית כנסת? רבות דובר על האיש ועל "מורשתו". אחרי עשר שנים הגיע הזמן לקבוע את מקומו בהיסטוריה של מדינת ישראל, בפרספקטיבה שקולה ועניינית. ללא דמגוגיה, לא משמאל ולא מימין.

ללא ספק, הישגו "הגדול" של יצחק רבין היה הסכם אוסלו, שאיתו הוא יזוהה לנצח. חרוטים היטב בזיכרוננו, הינם התמונות מן המסיבה הגדולה על מדשאות הבית הלבן בספטמבר 1993, שבה יצחק רבין לחץ את ידו של יאסר ערפאת. אבל כפי שהציפיות היו אדירות כך הייתה ההתרסקות. האופוריה דאז מזמן הוחלפה בדיכאון עמוק בקרב אזרחי המדינה.

עשר שנים אחרי הסכם אוסלו רצחו חותמי אוסלו הערבים כ- 1,200 יהודים, פצעו כ- 10,000 יהודים נוספים, ובכך הרסו את חייהם של כ- 100,000 יהודים שקרוביהם אינם עימם יותר, או הפכו לנכים לכל ימי חייהם. בקני מידה אמריקאיים, קורבנות ישראל ממלחמת אוסלו הנמשכת שווים ליותר משלושה עשר אסונות של האחד עשר בספטמבר 2001.

למרות שיצחק רבין הבטיח לעם ישראל במסע הבחירות של 1992 שלא ינהל שום משא ומתן עם ארגוני הטרור, כולל אש"פ והעומד בראשו, תוך חודשים ספורים הסתבר לעם ישראל ששוב הוא הונה ע"י הפוליטיקאים שבהם הוא שם את אמונתו.

היום ידוע לנו ששמעון פרס, אותו אדם שיצחק רבין כינה "חתרן בלתי נלאה", שוב חתר מאחורי גבו, וניהל משא ומתן סודי ובלתי חוקי עם שליחיו של יאסר ערפאת. כאשר ההסכם היה מוכן, במקרה נחל צה"ל כשלון צבאי בלבנון. רבין, הרמטכ"ל לשעבר שלא יכול לעמוד במצבי לחץ, שוב נלחץ נורא, שוב נשבר והסכים לחתום על ההסכם ששמעון פרס בישל ללא הסכמתו המוקדמת.

הסכם כה גורלי, שרוב העם היהודי התנגד לו בצורה נחרצת, שעמד בסתירה מוחלטת להבטחתם של רבין ושל מפלגת העבודה לפני הבחירות, דרש קבלת אישורו של העם. רבין התעלם מן העם ופנה רק לכנסת, אבל גם שם לא היה לו רוב. ולכן אחרי ששיחד שניים מן ה"תחייה", הבטיח למנותם לסגני שרים ולתת להם רכב צמוד, הצליח רבין לגייס רוב דחוק שנבנה ע"י 56 ח"כים יהודים וחמישה ערבים.

האם תהליך כה נבזי היה קורה בדמוקרטיה אמיתית, כמו ארה"ב? שם זה אפילו לא היה עולה על הדעת. ומה הייתה תפקידה של התקשורת באותה עת? היא תמכה בתהליך הבלתי מוסרי הזה תמיכה מלאה, מקיר לקיר.

"לא לדאוג", הבטיח לנו בביטחון רב יצחק רבין, "מר ביטחון". ניתן לערפאת 40,000 רובים, הוא יבנה "משטרה" חזקה, לא צבא חס וחלילה, שתטפל בטרור ללא וועדות חקירה וללא בג"צ.

בום!! עוד קונספציה של ממשלה בראשות העבודה קרסה טוטאלית!! והקריסה הזו השלכותיה הרבה יותר חמורות מזו שקרסה ערב יום הכיפורים, כאשר עסקני העבודה בצה"ל היו בטוחים שמצריים לא תיזום מלחמה נגד צה"ל "האדיר והבלתי מנוצח".

יש להודות שאילולא היה נרצח, היה יצחק רבין היום איש שבור, מגונה ומנודה כי הוא הוא האיש האחראי לאסונות אוסלו שפקדו אותנו זה עשר שנים. ולכן נשאלת השאלה: האם הייתה דרך להינצל מאותה טרגדיה לאומית? אכן, כן. כי יש יהודי בציון שהיה יכול לפקוח את עיני העם, אבל התקשורת מנעה זאת, ובזדון. היום הוא יושב ב"מדבר", לא מרצונו, אלא שהוגלה לשם ע"י אנשי השמאל-תקשורת.

מה חטאו? הוא העיז לחשוף, ע"י מחקרים שקשה להתמודד עם אמינותם, שיצחק רבין פישל כמעט בכל משימה צבאית שקיבל, וכמפקד במלחמת השחרור נטש את חייליו בקרב על הדרך לירושלים, חזר לתל-אביב והלך לישון. אבל התקשורת סירבה לדון במחקריו. אם אינך מסוגל להתמודד עם הבשורה, חסל את המבשר. זוהי שיטת העבודה של התקשורת בציון, וזה מה שעשתה התקשורת לד"ר אורי מילשטיין.

עוד פרק חשוב בתולדות עם ישראל ובקריירה של יצחק רבין, שרבים בורים בו לחלוטין בגלל אותה תקשורת, הינה פרשת ה"אלטלנה". סתימת הפיות של השמאל אחרי רצח רבין, כלפי כל אחד שהעיז לפקפק בתבונתם של הסכמי אוסלו, או של רבין "הקדוש", הינה אפסית בהשוואה לסתימת הפיות האולטימטיבית. רצח בקני מידה גדול ממש, שביצע השמאל של שנות הארבעים נגד יריביו הפוליטיים, האצ"ל והלח"י. ללא בושה יצאו ההגנה והפלמ"ח לצוד יהודים ולהורגם במסע "הסזון".

לא יאומן כי יסופר, אבל זו האמת. יצחק רבין לא נמנע מלהשתתף באותו "סזון". אדרבא, הוא ניצל אותו כדי לקדם את הקריירה שלו. ללא האלטלנה, היה יצחק רבין נתקע בצבא, חסום בכישרונותיו המוגבלים. אבל "בזכות" פרשת האלטלנה היה בן-גוריון אסיר תודה לו, וגרם לקידומו הצבאי.

כאשר הגיעה ביוני 1948 ה"אלטלנה", אונייה עמוסה בטונות של רובים ותחמושת, נשק קריטי לצבא שזה עתה יצא למלחמת קיום, בן-גוריון, בפרנויה נוראית, סבר שהנשק לא מיועד להילחם בערבים אלא למרוד בממשלתו. למרות כל הפצרותיו של מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, נחוש היה בן-גוריון לחסל את יריבו, לא חיסול פוליטי, אלא חיסול פיזי ממש.

בן-גוריון חיפש מפקדים לבצע את מזימתו השטנית, אך אף מפקד לא הסכים חוץ מאחד, יצחק רבין. רק פה תפס רבין פיקוד. הוא הורה לירות על האלטלנה, על מנחם בגין, על יהודים ניצולי השואה שעלו עימה ארצה גם אחרי שהרימו דגל לבן, גם על אלה שקפצו למים כדי להימנע מפגזי התותח הנורא "הקדוש" ההוא, גם על אלה ששחו לחוף. יצחק רבין רצח באותו יום ששה עשר יהודים בדם קר.

שלושים שנה אחר כך בהיותו שגריר בארה"ב תיאר רבין את פעולתו, לא בצער, אלא בגאווה ובשחצנות: "דפקנו אותם על האוניה ודפקנו אותם שוחים במים". זהו הרצח הפוליטי הגדול ביותר של מדינת ישראל! אני משוכנע שלו הייתה התקשורת מאפשרת דיון ציבורי כל שנה ב- 23 ליוני, יום השנה לאותו מעשה נוראי, לעולם לא היה נמנה יצחק רבין אפילו לסרן בצה"ל.

אבל התקשורת השמאלנית המושחתת לא עשתה את עבודתה המקצועית. לעם היום אין מושג מהי פרשת ה"אלטלנה", ולכן קבלנו את רבין כרמטכ"ל כושל, ואח"כ כראש ממשלה קטסטרופאלי.

שיטת השקר הגדול שהמציאה גרמניה של הרייך השלישי ושיכללה רוסיה הקומוניסטית אומצה ע"י השמאל בציון עוד בשנות הארבעים. כך שלמרות כל העובדות שארלוזורוב נרצח על ידי ערבים, השמאל חוזר שוב ושוב על המנטרה שאנשי ימין אחראים לאותו רצח. בימינו, למרות שהוכח שאבישי רביב היה האחראי היחיד למונטז' ההוא בכיכר רבין, שהציג את רבין במדי אס-אס, השמאל לא נרתע מלחזור על השקר הגדול שהימין יצר את התמונות הללו.

כמו ד"ר מילשטיין, ישנם שני חוקרים, דוד רוטשטיין ובארי חמיש, המעיזים לחשוף מידע שנמצא מחוץ לאג'נדה הפוליטית של השמאל. הם גילו עובדות המטילות ספק רב באמינותה של ועדת שמגר, אשר חקרה את הנסיבות להירצחו של יצחק רבין. מכיוון שתוצאות מחקריהם אינן תואמות, בלשון המעטה, את המגמה "התשקורתית" שהרצח בוצע ע"י שליח מהימין, ואינן מובילות, כפי שהתשקורת חפצה בה באישום קולקטיבי של כל הימין, בכירי התשקורת החליטו בקנוניה גדולה להתעלם מכל העובדות המדהימות שהחוקרים הללו גילו. האמת לא רלוונטית בעיתוני "הפרוודה" (עיתון הרשמי של רוסיה לשעבר, שגם שמו היה "אמת") של המדינה שלנו, נציגת "הניאו-בולשביזם" במערב.

היום, כאשר העולם המערבי נלחם מלחמת חורמה מול הטרור האיסלמי, וממוטט את משטריו באפגניסטן ובעיראק, גאוני הדור היהודים, בטוחים שאי אפשר לנצח צבאית את הטרור, אלא יש להיכנע לו ולתת לו מדינה, מדינת טרור. יורשיו של רבין מסכנים יום יום את מדינת היהודים, בלי בושה, בלי חרטה ובלי הרכנת ראש. אוסלו לא הספיק להם.

ולכן צריך להפסיק לכנות את ישראל "דמוקרטיה". ישראל היא פסודו-דמוקרטיה. דמוקרטיה של המשאל, מן השמאל, ובעד השמאל. כל האחרים למדבר! זוהי המורשת האמיתית של השמאל: דורסנות, רודנות ושקרנות. כי מטרת השלום, שרק הם מבינים כיצד להשיג אותה, מצדיקה את כל האמצעים. ומורשת רבין כלולה בתוך אותה מורשת הדיקטטורה השמאלנית.

איזה אסון נוסף צריך לקרות בציון כדי שהעם יקום ויתקומם נגד אותה ברית רשעית של השמאל והתקשורת?
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו