שניים עשר חודשי החמה שה' ענש את עולמו במבול נמנים מכניסתו של נח לתיבה עד יציאתו ממנה. הכתוב מתאר בפירוט רב את שאירע מחוץ לתיבה במהלכה של שנה זו, אך מקמץ מאוד בתיאור התחושות שליוו את שוכני התיבה ואת מידת הבנתם למה שבאמת אירע בחוץ. ומשום שתיבה זו משמשת כמודל להתכנסות בחירי המין האנושי, הנאלצים למצוא מחסה מן המבול המבלה והמבלבל שבכל דור ודור שסוחף את ההמון ומוביל אותו לאבדון, יש חשיבות רבה להאיר פן נסתר זה.
את המציאות המתרחשת מחוץ לתיבה התורה מחלקת לשני חלקים, שכל אחד מהם אורך כחצי שנה. במחצית הראשונה המים עולים ומתגברים ומידת הדין שולטת בעולם, ובמחצית השניה רוח חן ותחנונים יוצאת מלפני רבונו של עולם, מי הגשמים והמעינות פוסקים והמים הולכים וחסרים. מבחוץ מציאות זו כל כך ברורה עד שירידת המים ניתנת לחישוב מדוייק - רבע אמה בכל יום עד שהארץ יבשה לחלוטין.
וכך גם השינוי שבין שני החלקים ניתן לתחושה ברורה ולהבחנה קלה, עד שזכרונו של נח בא לפני ה' הגשמים ירדו והמים גברו וברגע אחד הגשמים כלו והמים חסרו והלכו.
אולם באופן אבסורדי דווקא רגע זה של רחמים עורר בתוך התיבה חרדה רבה. הרמב"ן (ח', ה') מתאר כיצד מי התהום שכיסו את העולם והמיטו עליו חורבן, הם עצמם הציפו את התיבה וסייעו לה להתגבר על כובדה הרב. והנה דווקא בשעה שרוח של חן ותחנונים נשבה בעולם וקיללת התהום המציף הסתיימה, דווקא אז תיבת נח איבדה את עוגן ההצלה המרכזי שלה והחלה לשקוע.
גם צוהר התיבה שנח הקפיד לפתוח מפעם לפעם לא היה בו כדי להבהיר את תמונת המצב ולהציל את שוכני התיבה מטביעה. ורק משום שהתיבה הזדמנה "במקרה" להרי אררט וקרקעיתה נחה עליהם שארית האנושות והבריאה ניצלו מהכחדה.
ואם נעמיק, יש בכך לימוד גדול לעיצוב דרכם של הנכנסים לתיבה לדורותיהם. המאבק התרבותי הקשה בין הנמשכים אחר כל רוח חולפת שסוחפת אחריה עולם ומלואו לבין אנשי האמונה, מגבשת אצל האחרונים השקפת עולם מוצקה ומאיץ את פיתוח הכלים הנחוצים להתמודדות זו. דווקא ההתנגשות בין התפישות המנוגדות היא זו שבונה את תחושת הזהות של מי שמתאמצים להבדיל את עצמם מן השקר שסביבם.
וכתוצאה מכך עולמם הרוחני נבנה דווקא מן ההתנגדות העיקשת לזולתם, עד כדי תלות אבסורדית בהמשך המאבק עם ים הכפירה דווקא בשעה שהיא הולכת ונחסרת. וכבר התבטא על כך הרב קוק: אמנם "קנאת סופרים תרבה חכמה", אך חכמה זו נתקללה - "חכמת סופרים תסרח" משום שלידתה לא באה בנחת אלא מתוך קנאה ותחרות.
ה"שם משמואל" עמד בדרכו המקורית על אישיותו המיוחדת של נח, שאותה עיצב בתמימות משלו בלא קשר לעימות בינו לסביבתו. נח כשמו כן הוא, מסמל דווקא את מנוחת הרוח מן העימות המתמיד עם המבול, עד כדי כך ש"נח מקטני אמנה היה" ועד שלא נצטווה להכנס לתיבה התקשה להאמין בעצם קיומו של המבול.
בתמימותו רצה להאמין בתשובתם השלמה של בני דורו לפחות ברגע האחרון, ולא שש כלל להתעמת עימם מתוך תיבתו. ואם זו עוצמתה של תמימותו ודאי שהיא ראויה להדרש לשבח.
את המציאות המתרחשת מחוץ לתיבה התורה מחלקת לשני חלקים, שכל אחד מהם אורך כחצי שנה. במחצית הראשונה המים עולים ומתגברים ומידת הדין שולטת בעולם, ובמחצית השניה רוח חן ותחנונים יוצאת מלפני רבונו של עולם, מי הגשמים והמעינות פוסקים והמים הולכים וחסרים. מבחוץ מציאות זו כל כך ברורה עד שירידת המים ניתנת לחישוב מדוייק - רבע אמה בכל יום עד שהארץ יבשה לחלוטין.
וכך גם השינוי שבין שני החלקים ניתן לתחושה ברורה ולהבחנה קלה, עד שזכרונו של נח בא לפני ה' הגשמים ירדו והמים גברו וברגע אחד הגשמים כלו והמים חסרו והלכו.
אולם באופן אבסורדי דווקא רגע זה של רחמים עורר בתוך התיבה חרדה רבה. הרמב"ן (ח', ה') מתאר כיצד מי התהום שכיסו את העולם והמיטו עליו חורבן, הם עצמם הציפו את התיבה וסייעו לה להתגבר על כובדה הרב. והנה דווקא בשעה שרוח של חן ותחנונים נשבה בעולם וקיללת התהום המציף הסתיימה, דווקא אז תיבת נח איבדה את עוגן ההצלה המרכזי שלה והחלה לשקוע.
גם צוהר התיבה שנח הקפיד לפתוח מפעם לפעם לא היה בו כדי להבהיר את תמונת המצב ולהציל את שוכני התיבה מטביעה. ורק משום שהתיבה הזדמנה "במקרה" להרי אררט וקרקעיתה נחה עליהם שארית האנושות והבריאה ניצלו מהכחדה.
ואם נעמיק, יש בכך לימוד גדול לעיצוב דרכם של הנכנסים לתיבה לדורותיהם. המאבק התרבותי הקשה בין הנמשכים אחר כל רוח חולפת שסוחפת אחריה עולם ומלואו לבין אנשי האמונה, מגבשת אצל האחרונים השקפת עולם מוצקה ומאיץ את פיתוח הכלים הנחוצים להתמודדות זו. דווקא ההתנגשות בין התפישות המנוגדות היא זו שבונה את תחושת הזהות של מי שמתאמצים להבדיל את עצמם מן השקר שסביבם.
וכתוצאה מכך עולמם הרוחני נבנה דווקא מן ההתנגדות העיקשת לזולתם, עד כדי תלות אבסורדית בהמשך המאבק עם ים הכפירה דווקא בשעה שהיא הולכת ונחסרת. וכבר התבטא על כך הרב קוק: אמנם "קנאת סופרים תרבה חכמה", אך חכמה זו נתקללה - "חכמת סופרים תסרח" משום שלידתה לא באה בנחת אלא מתוך קנאה ותחרות.
ה"שם משמואל" עמד בדרכו המקורית על אישיותו המיוחדת של נח, שאותה עיצב בתמימות משלו בלא קשר לעימות בינו לסביבתו. נח כשמו כן הוא, מסמל דווקא את מנוחת הרוח מן העימות המתמיד עם המבול, עד כדי כך ש"נח מקטני אמנה היה" ועד שלא נצטווה להכנס לתיבה התקשה להאמין בעצם קיומו של המבול.
בתמימותו רצה להאמין בתשובתם השלמה של בני דורו לפחות ברגע האחרון, ולא שש כלל להתעמת עימם מתוך תיבתו. ואם זו עוצמתה של תמימותו ודאי שהיא ראויה להדרש לשבח.