במסגרת קורס על הדמוקרטיה בישראל באוניברסיטה העברית, נתבקשו הסטודנטים להגיש נייר אישי ובו, עליהם להביע טיעונים בעד ונגד וגם להביע את עמדתם המנומקת ביחס למקרה הבא:
"בחודש דצמבר 2004 הפגינו מתיישבים מגוש קטיף נגד תוכנית ההינתקות ונגד פינוי הישובים תוך שחלקים עונדים מגן דוד בצבע כתום.
להלן, התייחסותי לתרגיל.
המקום: בית קפה בתל-אביב. שני אזרחים, "א" ו"ב", יושבים ליד שולחן, לוגמים קפה ומביטים במהדורת החדשות בטלוויזיה על הקיר. הם צופים בכתבה על מפגינים מגוש קטיף העונדים טלאי כתום.
א. איזה בושה! תראה, מנסים לשכנע אותנו כי תוכנית ההינתקות דומה לשואה.
ב. אבל אולי כך הם מרגישים? הרי הם מגורשים מביתם נגד רצונם. ולא כמו בזמן ימית, כעת, הממשלה לא הכינה ישובים חלופיים או משהו חוץ מקראווילות.
א. כן, אבל בכל זאת, אין מה להשוות. האם חיילי צה"ל הורגים אותם? שמים אותם במחנות ריכוז, לא עלינו? מה כאן ההשוואה?
ב. תשמע, גם השואה לא התחילה מייד בתאי גזים. קודם היה חרם, אח"כ פיטורים ורק אחר כך באו הגזירות, המאסרים והאקציות. אולי הם מתכוונים לתהליכים הראשוניים?
א. לא משנה. הרי כל מי שרואה את הטלאי מייד עובר למחנות ולהוצאות להורג.
ב. אולי. אבל זאת הרגשתם האישית הסובייקטיבית. מה, אנחנו לא מדינה דמוקרטית בה אפשר להביע עמדה, מה שנקרא "חופש הביטוי"?
א. תשמע, אל תתחכם איתי. ככה לא עושים. זה מוגזם. מה, חיילי צה"ל הם נאצים?
ב. אבל בזמן מלחמת לבנון, פרופ' י' לייבוביץ' לא כינה את חיילי צה"ל "יהודו-נאצים"? זה היה בסדר?
א. טוב, נו, הוא היה חריג, אתה יודע.
ב. כן, אבל פרופ' מ' צימרמן לא כינה את ילדי המתנחלים בחברון "היטלר-יוגנד" ואפילו היה משפט על זה?
א. טוב, עוד איזה חריג.
ב. ולפני שנים רבות, יגאל תומרקין לא שלח גלויה אל אליקים העצני בחברון ורשם בכתובת את האותיות KC, דהיינו מחנה ריכוז בגרמנית? והוא הפסיד במשפט.
א. באמת, מה אתה מצפה ממנו?
ב. ושלמה גזית, אלוף במילואים, לא דיבר באיזה כנס בתל-אביב לפני כמה שנים ואמר שכאשר הוא רואה קצין בצה"ל חובש כיפה סרוגה, הוא מדמיין לעצמו קצין אס.אס?
א. אולי יש איזה אליטה כזאת, אתה יודע, מין קבוצה כזאת שחושבת שרק לה מותרים דיבורים כאלה. אבל הם ידועים. לא יפה שהמפגינים האלה יחקו אותם.
ב. כן, אבל זאת הבעיה. כשקבוצה אחת מרשה לעצמה לנצל את כללי הדמוקרטיה ולעשות מעשים או לומר ביטויים, בוא נגיד, "קיצוניים", אז אולי גם הצד השני חושב שמותר לו? וכאשר לצד אחד יש גם ייצוג רב יותר בכלי תקשורת, וככה ניתן קצת להטות את הדיון הציבורי, הדמוקרטיה סובלת וכולנו סובלים?
א. אבל בכל זאת, טלאי צהוב? או לדייק, כתום.
ב. אז נדייק. מכיוון שהטלאי בצבע אחר, בעצם צבע הקמפיין נגד ההינתקות, ברור שיש הבדל, גם אם הוא דק-דק. הרי אנשים מבינים שזאת צורה של מחאה. ואנו שומעים כל הזמן מהשופטים שדווקא בעתות משבר, יש לשמור על זכויות בסיסיות של חופש הדיבור והביטוי.
אתה יודע מה, אולי נחפש את המנהיגים של המפגינים האלה, ונדבר איתם ואולי נשכנע אותם לחדול מהסממנים הללו, אבל לצעוק עליהם ולבזות אותם, למה לנו? הרי הם מאבדים את הכל. בית ראוי לא יהיה להם. איפה ילמדו הילדים שלהם? מאיפה פרנסה תהיה להם? הרי רבים הם חקלאים ואין להם קרקע אחרת. תשמע, בדמוקרטיה, חובה גם על מי שחולק על גישתו של מישהו אחר להתנהג במתינות ובשכל ולא להשתגע גם. נכון?
"בחודש דצמבר 2004 הפגינו מתיישבים מגוש קטיף נגד תוכנית ההינתקות ונגד פינוי הישובים תוך שחלקים עונדים מגן דוד בצבע כתום.
להלן, התייחסותי לתרגיל.
המקום: בית קפה בתל-אביב. שני אזרחים, "א" ו"ב", יושבים ליד שולחן, לוגמים קפה ומביטים במהדורת החדשות בטלוויזיה על הקיר. הם צופים בכתבה על מפגינים מגוש קטיף העונדים טלאי כתום.
א. איזה בושה! תראה, מנסים לשכנע אותנו כי תוכנית ההינתקות דומה לשואה.
ב. אבל אולי כך הם מרגישים? הרי הם מגורשים מביתם נגד רצונם. ולא כמו בזמן ימית, כעת, הממשלה לא הכינה ישובים חלופיים או משהו חוץ מקראווילות.
א. כן, אבל בכל זאת, אין מה להשוות. האם חיילי צה"ל הורגים אותם? שמים אותם במחנות ריכוז, לא עלינו? מה כאן ההשוואה?
ב. תשמע, גם השואה לא התחילה מייד בתאי גזים. קודם היה חרם, אח"כ פיטורים ורק אחר כך באו הגזירות, המאסרים והאקציות. אולי הם מתכוונים לתהליכים הראשוניים?
א. לא משנה. הרי כל מי שרואה את הטלאי מייד עובר למחנות ולהוצאות להורג.
ב. אולי. אבל זאת הרגשתם האישית הסובייקטיבית. מה, אנחנו לא מדינה דמוקרטית בה אפשר להביע עמדה, מה שנקרא "חופש הביטוי"?
א. תשמע, אל תתחכם איתי. ככה לא עושים. זה מוגזם. מה, חיילי צה"ל הם נאצים?
ב. אבל בזמן מלחמת לבנון, פרופ' י' לייבוביץ' לא כינה את חיילי צה"ל "יהודו-נאצים"? זה היה בסדר?
א. טוב, נו, הוא היה חריג, אתה יודע.
ב. כן, אבל פרופ' מ' צימרמן לא כינה את ילדי המתנחלים בחברון "היטלר-יוגנד" ואפילו היה משפט על זה?
א. טוב, עוד איזה חריג.
ב. ולפני שנים רבות, יגאל תומרקין לא שלח גלויה אל אליקים העצני בחברון ורשם בכתובת את האותיות KC, דהיינו מחנה ריכוז בגרמנית? והוא הפסיד במשפט.
א. באמת, מה אתה מצפה ממנו?
ב. ושלמה גזית, אלוף במילואים, לא דיבר באיזה כנס בתל-אביב לפני כמה שנים ואמר שכאשר הוא רואה קצין בצה"ל חובש כיפה סרוגה, הוא מדמיין לעצמו קצין אס.אס?
א. אולי יש איזה אליטה כזאת, אתה יודע, מין קבוצה כזאת שחושבת שרק לה מותרים דיבורים כאלה. אבל הם ידועים. לא יפה שהמפגינים האלה יחקו אותם.
ב. כן, אבל זאת הבעיה. כשקבוצה אחת מרשה לעצמה לנצל את כללי הדמוקרטיה ולעשות מעשים או לומר ביטויים, בוא נגיד, "קיצוניים", אז אולי גם הצד השני חושב שמותר לו? וכאשר לצד אחד יש גם ייצוג רב יותר בכלי תקשורת, וככה ניתן קצת להטות את הדיון הציבורי, הדמוקרטיה סובלת וכולנו סובלים?
א. אבל בכל זאת, טלאי צהוב? או לדייק, כתום.
ב. אז נדייק. מכיוון שהטלאי בצבע אחר, בעצם צבע הקמפיין נגד ההינתקות, ברור שיש הבדל, גם אם הוא דק-דק. הרי אנשים מבינים שזאת צורה של מחאה. ואנו שומעים כל הזמן מהשופטים שדווקא בעתות משבר, יש לשמור על זכויות בסיסיות של חופש הדיבור והביטוי.
אתה יודע מה, אולי נחפש את המנהיגים של המפגינים האלה, ונדבר איתם ואולי נשכנע אותם לחדול מהסממנים הללו, אבל לצעוק עליהם ולבזות אותם, למה לנו? הרי הם מאבדים את הכל. בית ראוי לא יהיה להם. איפה ילמדו הילדים שלהם? מאיפה פרנסה תהיה להם? הרי רבים הם חקלאים ואין להם קרקע אחרת. תשמע, בדמוקרטיה, חובה גם על מי שחולק על גישתו של מישהו אחר להתנהג במתינות ובשכל ולא להשתגע גם. נכון?