מסתבר שאנשי קטיף הם האשמים בעקירתם... לפחות זו מסקנה הגיונית העולה מהפולמוס על הקשר בין עקירת גוש קטיף וצפון השומרון וגירוש תושביהם לבין "ההתנחלות בלבבות". למעשה, יש פה פרדוקס מובנה. אילו המתנחלים היו דואגים, טוענים המבקרים, להתנחל בלבבות ובמקום להתיישב ביש"ע, היו מתיישבים ברחבי ישראל הקטנה, לא היינו מגיעים לעקירת גוש קטיף. הקוץ שבאליה הוא, שבמקרה כזה לא היה כלל גוש קטיף.
מצחיק לקרוא את מתנחלי הכורסה, במרכז הארץ או בעריה המבוססות, המטיפים מוסר לאחרים. כאילו אם היו הם מתיישבים בין "אחים" היה הקרע נמנע. ונתעלם לרגע מהשאלה אם יש בכלל קרע...
אכן, ניתן לראות בעליל את השכנות הנפלאה... למשל: בפתח תקווה, שם השכונות הן על טהרת הכיפות או חסרונן. כך, לדוגמא, יציאת בני ברק של הסרוגים, נעצרה משום מה בגבעת שמואל, בריכוז עוצמתי שלא היה מבייש שום התנחלות דתית בשומרון. אגב, מעניין למה לא ראו הבני ברקים את עצמם מגשרים, גישור לבבי, עם אחיהם החרדים? אם גישור ולא הסתגרות, החבר'ה האלה הם לא פחות אחים.
בבית שמש, יש סיווג ברור של שכונות. הר נוף הירושלמית, מזרימה החוצה את הסרוגים. לא, לקטמונים, כמובן. להר חומה. בשולי רחביה, בבקעה (=גאולים) הירושלמיות, יש מתחמים איתנים של ציבור דתי. גם בקיבוצים לא ראינו תערובת ממשית. יש אפילו גושים: בעמק בית שאן, במ.א. שפיר, במ.א. נחל שורק הידועה גם כ"מדינת התורה בזעיר אנפין"- הגדרה המדגישה את מהותה הנפרדת.
ויש לכך כמובן, הצדקה. אפשרויות החינוך הטובות יותר, תרבות משותפת, מכנה משותף רחב ופשוט. בן דודי ברמת גן, מתמודד עם השאלה של אור בשבת בחדר המדרגות המשותף. הם לא. בן דוד אחר ברעננה נאלץ לראות את המכוניות, המסיבות והשכנים הממנגלים את החול לתוך שבתו שלו. בשכונות הדתיות ובישובים האלה, הם נמנעים מהקושי הזה. כמה נאלצים להסביר לילדם שהילד השכן, הנוסע לים או לחרמון בשבת, גם הוא "יהודי כמונו". אך מה שהוא עושה עם חיוך ושמחה, אסור לנו. ולמה לילד השכן מותר לאכול גלידה אצלנו, אחרי משחק כדורגל בשכונה, אבל לילד שלנו, אסור לאכול בביתו של השכן?
בעצם, במקומות בהם שכונות המגורים "מעורבות" אין עשייה כלל של קרוב לבבות. מי שעושה זאת מגיע מה"חממות" הנפלאות של המתנחלים בהר, ברובם הגדול. הישיבות החדשות ברמת גן ובתל אביב, שאגב, ראשי הישיבות וחלק לא מבוטל מתלמידיהם הם תוצר מובהק של התנחלויות, מקפידות על הדומיננטיות הקהילתית שלהן, ובצדק, ולא על חיי יחדיו שווים. ועוד לא הזכרנו את החינוך, שהוא בהפרדה מוחלטת.
ידיד שלי, חב"דניק, נשלח בזמנו על ידי האדמו"ר לקריית מלאכי. שאלתיו היכן למדו בנותיו. מה זאת אומרת? תהה, בבית הספר המקומי. ללא תנאים מוקדמים. האומנם ניתן לאמר זאת גם על הגרעינים הנפלאים בלוד, קריית שמונה, בית שמש, ירוחם או מצפה רמון?
נדמה לי שגם הציבור שאינו חובש כיפה, מעדיף את השכונות שלו, הקיבוצים והמושבים שמתנהלים ברוח אחידה.
אפשר ליצור בקלות "סולם" של עוצמות ההשקה. מהבית המשותף, כפשוטו, עשר בסולם ההתחברות דרך השכונות או הישובים המעורבים, המשך במישור השונה לחלוטין של השכונות, הקיבוצים והישובים הנפרדים לחלוטין, 3 בסולם, ועד לערים הומוגניות כמעט, כבני ברק, פתח תקווה ואזורים בירושלים, מזה. וכצפון תל אביב, הרצליה וכמותם, מזה. 0 מוחלט בסולם.
גם כאן אין זה סוף הדרך. הקנאות החינוכית, המתבטאת בפיצול המדהים של בתי ספר, תלמודי תורה ומסלולים מועדפים, נמצאת בשכונות דתיות, בערים וגם בישובים קהילתיים. לא רק תלמודי תורה של מתנגדים ושל חסידים. יש בתי ספר תורניים, ממ"דים, תלמודי תורה: שיטת זילברמן, ברקאי, מורשה, ועוד דקויות למיניהן שגם ממציאיהן כבר שכחו על מה ולמה קמו בכלל. ולמרבית ההורים הקנאים הללו יש פנאי להטיף מוסר למתנחלים על אורח חייהם ועל שלא נגעו די בלבבות.
ויש לי חדשות בשבילם. רוב תנועות "ההתחברות" לסוגיהן, כמו גם מרבית הפעילים המסורים, שורשיהם בהתנחלויות. שם נמצא תמיד "חומר" נכון לכל תרומה ועשייה. הם לא מקטרים. ולמעשה המסירות והמרץ נובעים מההכרה שהתחנכו אליה ב... התנחלויות ה"מנותקות". שם הם שואבים תעצומות נפש ובסיסי אמונה. שם הם ניזונים בדעת ובראייה כלל ישראלית. זה הבסיס שבו נטענות הסוללות מחדש. שם הקהילה התומכת והמסייעת.
גוש קטיף מעולם לא הסתגר בדלת אמותיו. גם הקשיים הביטחוניים לא מנעו את ההשתלבות במוסדות חינוך בדרום כולו. את השיעורים בבאר שבע ובאופקים, בשדרות ובנתיבות. וכל מי שראה את האהבה ההדדית, את החיבה שהרעיפו התושבים שם על העקורים, ראה פרק מחמם לב של אהבת אחים אמיתית.
ואם מדברים על ניתוק נא בקרו בשינקין ובעיר ללא הפסקה, או בערי הלווין שלה. שם אין עניין ורצון בכל מה שהוא "לא משלנו". שם המיעוט השולט מתעלם מכל היתר.
אכן, הציבור המיוחד הזה נדרש לעמוד בהרבה מאד משימות. הוא היחיד המיישב את הארץ. אפילו בנגב, החזון שבהצהרה של השמאל, הישוב היחיד שעלה על הקרקע בעשרות השנים האחרונות הוא "מרחבעם" שיושביו הם דתיים- לאומיים, ביניהם שניים מההתנחלות "הקיצונית" בבית אל. וכדאי גם להתבונן היכן יושבים כל אלו שרוממות הנגב בגרונם. כמה ח"כים של השמאל יושבים בנגב? כמה ח"כים ושרים גרים שם מחוץ למרכז העירוני והמסוגר בתוך עצמו. וכדאי להשוות את "האומר ועושה" הזה, עם ח"כי הימין הפזורים בישובים קהילתיים בפריפריה. כמה "דוד לוי בית שאנים" יש לשמאל הסוציאליסטי?
אז לציבור הזה, המיישב את הארץ, המאכלס את היחידות הקרביות מעל ומעבר למספרו היחסי, והנעדר מבתי הכלא ומדורי הפלילים, לאלו אתם נטפלים? וגם בזווית נוספת. כל הסקרים מצביעים על כמות ההתנדבות והתרומות המדהימה שיש בציבור הדתי לאומי. הוא צועד בראש המצעד, קצת מאחוריו הציבור החרדי. כל אחד מהם תורם, מזמנו ומכספו, יותר מפי שניים מהציבור החילוני. זה המפתח האמיתי להתחברות ולהשתלבות בקהילות ישראל. לא מקום המגורים.
פעם אמר לי חילוני בויכוח: לו הייתם, הדתיים, נמצאים יותר איתנו באוניברסיטה, הייתה המדינה במצב טוב יותר. נכון, השבתי לו. על אחת כמה וכמה אם אתם, החילוניים, הייתם נמצאים יותר ב... ישיבות.
ויש פתרון פשוט. יחיה כל אחד באשר תאבה נפשו. יעשה את מה שמתאים לו ולערכים המזינים אותו. וניתן לבקשו לתוספת קטנה. באשר הוא נמצא שיתרום ויסייע ו"יתחבר". אם הוא רופא, פקיד, עו"ד, מורה, פועל, או אפילו פוליטיקאי. שיבדוק מה הוא עשה ביום יום, כדי לעזור למישהו, כדי להיות חלק מהקהילה ומהציבור.
זה המפתח, הפן האישי. אכן, נעים ונוח להיות חלק מכלל כזה או אחר. וגם זה עניין לבחירה אישית. מכל מקום מהכאה על חזה האחר ומהעלאת קיטורים, איש טרם נושע. ונדמה לי, בכל הצניעות, שהמתנחלים הם המובילים, כציבור: בתרומה, בעשייה, בהתחברות לכל יהודי ולכל המשימות שעם ישראל ומדינת ישראל מתמודדות עימן.
מצחיק לקרוא את מתנחלי הכורסה, במרכז הארץ או בעריה המבוססות, המטיפים מוסר לאחרים. כאילו אם היו הם מתיישבים בין "אחים" היה הקרע נמנע. ונתעלם לרגע מהשאלה אם יש בכלל קרע...
אכן, ניתן לראות בעליל את השכנות הנפלאה... למשל: בפתח תקווה, שם השכונות הן על טהרת הכיפות או חסרונן. כך, לדוגמא, יציאת בני ברק של הסרוגים, נעצרה משום מה בגבעת שמואל, בריכוז עוצמתי שלא היה מבייש שום התנחלות דתית בשומרון. אגב, מעניין למה לא ראו הבני ברקים את עצמם מגשרים, גישור לבבי, עם אחיהם החרדים? אם גישור ולא הסתגרות, החבר'ה האלה הם לא פחות אחים.
בבית שמש, יש סיווג ברור של שכונות. הר נוף הירושלמית, מזרימה החוצה את הסרוגים. לא, לקטמונים, כמובן. להר חומה. בשולי רחביה, בבקעה (=גאולים) הירושלמיות, יש מתחמים איתנים של ציבור דתי. גם בקיבוצים לא ראינו תערובת ממשית. יש אפילו גושים: בעמק בית שאן, במ.א. שפיר, במ.א. נחל שורק הידועה גם כ"מדינת התורה בזעיר אנפין"- הגדרה המדגישה את מהותה הנפרדת.
ויש לכך כמובן, הצדקה. אפשרויות החינוך הטובות יותר, תרבות משותפת, מכנה משותף רחב ופשוט. בן דודי ברמת גן, מתמודד עם השאלה של אור בשבת בחדר המדרגות המשותף. הם לא. בן דוד אחר ברעננה נאלץ לראות את המכוניות, המסיבות והשכנים הממנגלים את החול לתוך שבתו שלו. בשכונות הדתיות ובישובים האלה, הם נמנעים מהקושי הזה. כמה נאלצים להסביר לילדם שהילד השכן, הנוסע לים או לחרמון בשבת, גם הוא "יהודי כמונו". אך מה שהוא עושה עם חיוך ושמחה, אסור לנו. ולמה לילד השכן מותר לאכול גלידה אצלנו, אחרי משחק כדורגל בשכונה, אבל לילד שלנו, אסור לאכול בביתו של השכן?
בעצם, במקומות בהם שכונות המגורים "מעורבות" אין עשייה כלל של קרוב לבבות. מי שעושה זאת מגיע מה"חממות" הנפלאות של המתנחלים בהר, ברובם הגדול. הישיבות החדשות ברמת גן ובתל אביב, שאגב, ראשי הישיבות וחלק לא מבוטל מתלמידיהם הם תוצר מובהק של התנחלויות, מקפידות על הדומיננטיות הקהילתית שלהן, ובצדק, ולא על חיי יחדיו שווים. ועוד לא הזכרנו את החינוך, שהוא בהפרדה מוחלטת.
ידיד שלי, חב"דניק, נשלח בזמנו על ידי האדמו"ר לקריית מלאכי. שאלתיו היכן למדו בנותיו. מה זאת אומרת? תהה, בבית הספר המקומי. ללא תנאים מוקדמים. האומנם ניתן לאמר זאת גם על הגרעינים הנפלאים בלוד, קריית שמונה, בית שמש, ירוחם או מצפה רמון?
נדמה לי שגם הציבור שאינו חובש כיפה, מעדיף את השכונות שלו, הקיבוצים והמושבים שמתנהלים ברוח אחידה.
אפשר ליצור בקלות "סולם" של עוצמות ההשקה. מהבית המשותף, כפשוטו, עשר בסולם ההתחברות דרך השכונות או הישובים המעורבים, המשך במישור השונה לחלוטין של השכונות, הקיבוצים והישובים הנפרדים לחלוטין, 3 בסולם, ועד לערים הומוגניות כמעט, כבני ברק, פתח תקווה ואזורים בירושלים, מזה. וכצפון תל אביב, הרצליה וכמותם, מזה. 0 מוחלט בסולם.
גם כאן אין זה סוף הדרך. הקנאות החינוכית, המתבטאת בפיצול המדהים של בתי ספר, תלמודי תורה ומסלולים מועדפים, נמצאת בשכונות דתיות, בערים וגם בישובים קהילתיים. לא רק תלמודי תורה של מתנגדים ושל חסידים. יש בתי ספר תורניים, ממ"דים, תלמודי תורה: שיטת זילברמן, ברקאי, מורשה, ועוד דקויות למיניהן שגם ממציאיהן כבר שכחו על מה ולמה קמו בכלל. ולמרבית ההורים הקנאים הללו יש פנאי להטיף מוסר למתנחלים על אורח חייהם ועל שלא נגעו די בלבבות.
ויש לי חדשות בשבילם. רוב תנועות "ההתחברות" לסוגיהן, כמו גם מרבית הפעילים המסורים, שורשיהם בהתנחלויות. שם נמצא תמיד "חומר" נכון לכל תרומה ועשייה. הם לא מקטרים. ולמעשה המסירות והמרץ נובעים מההכרה שהתחנכו אליה ב... התנחלויות ה"מנותקות". שם הם שואבים תעצומות נפש ובסיסי אמונה. שם הם ניזונים בדעת ובראייה כלל ישראלית. זה הבסיס שבו נטענות הסוללות מחדש. שם הקהילה התומכת והמסייעת.
גוש קטיף מעולם לא הסתגר בדלת אמותיו. גם הקשיים הביטחוניים לא מנעו את ההשתלבות במוסדות חינוך בדרום כולו. את השיעורים בבאר שבע ובאופקים, בשדרות ובנתיבות. וכל מי שראה את האהבה ההדדית, את החיבה שהרעיפו התושבים שם על העקורים, ראה פרק מחמם לב של אהבת אחים אמיתית.
ואם מדברים על ניתוק נא בקרו בשינקין ובעיר ללא הפסקה, או בערי הלווין שלה. שם אין עניין ורצון בכל מה שהוא "לא משלנו". שם המיעוט השולט מתעלם מכל היתר.
אכן, הציבור המיוחד הזה נדרש לעמוד בהרבה מאד משימות. הוא היחיד המיישב את הארץ. אפילו בנגב, החזון שבהצהרה של השמאל, הישוב היחיד שעלה על הקרקע בעשרות השנים האחרונות הוא "מרחבעם" שיושביו הם דתיים- לאומיים, ביניהם שניים מההתנחלות "הקיצונית" בבית אל. וכדאי גם להתבונן היכן יושבים כל אלו שרוממות הנגב בגרונם. כמה ח"כים של השמאל יושבים בנגב? כמה ח"כים ושרים גרים שם מחוץ למרכז העירוני והמסוגר בתוך עצמו. וכדאי להשוות את "האומר ועושה" הזה, עם ח"כי הימין הפזורים בישובים קהילתיים בפריפריה. כמה "דוד לוי בית שאנים" יש לשמאל הסוציאליסטי?
אז לציבור הזה, המיישב את הארץ, המאכלס את היחידות הקרביות מעל ומעבר למספרו היחסי, והנעדר מבתי הכלא ומדורי הפלילים, לאלו אתם נטפלים? וגם בזווית נוספת. כל הסקרים מצביעים על כמות ההתנדבות והתרומות המדהימה שיש בציבור הדתי לאומי. הוא צועד בראש המצעד, קצת מאחוריו הציבור החרדי. כל אחד מהם תורם, מזמנו ומכספו, יותר מפי שניים מהציבור החילוני. זה המפתח האמיתי להתחברות ולהשתלבות בקהילות ישראל. לא מקום המגורים.
פעם אמר לי חילוני בויכוח: לו הייתם, הדתיים, נמצאים יותר איתנו באוניברסיטה, הייתה המדינה במצב טוב יותר. נכון, השבתי לו. על אחת כמה וכמה אם אתם, החילוניים, הייתם נמצאים יותר ב... ישיבות.
ויש פתרון פשוט. יחיה כל אחד באשר תאבה נפשו. יעשה את מה שמתאים לו ולערכים המזינים אותו. וניתן לבקשו לתוספת קטנה. באשר הוא נמצא שיתרום ויסייע ו"יתחבר". אם הוא רופא, פקיד, עו"ד, מורה, פועל, או אפילו פוליטיקאי. שיבדוק מה הוא עשה ביום יום, כדי לעזור למישהו, כדי להיות חלק מהקהילה ומהציבור.
זה המפתח, הפן האישי. אכן, נעים ונוח להיות חלק מכלל כזה או אחר. וגם זה עניין לבחירה אישית. מכל מקום מהכאה על חזה האחר ומהעלאת קיטורים, איש טרם נושע. ונדמה לי, בכל הצניעות, שהמתנחלים הם המובילים, כציבור: בתרומה, בעשייה, בהתחברות לכל יהודי ולכל המשימות שעם ישראל ומדינת ישראל מתמודדות עימן.