זה זמן מתקיים דיון תקשורתי בשאלה הנכבדה האם ישראל צריכה לנטרל את הפוטנציאל הגרעיני של אירן כפי שהפציצה ב-1981 את הכור העיראקי.
אין ספק שאירן לא החלה בפרוייקט הגרעיני שלה ללא הפקת לקחים מלאה מהתקדים העירקי, ודאגה להסתיר ולפזר מתקני ייצור רבים ששום הפצצה לא תוכל לחסל אותם סופית, בדיוק כפי שמתכונת ההתקפה על שדות התעופה הערביים ביוני 67 הייתה האחרונה בהיסטוריה לאחר הפקת הלקחים שכללה את איחסון המטוסים בבונקרים. בנוסף, אירן אינה עיראק והסכנות העלולות לצוץ מכיוונה לאחר התקפה כזו, שהצלחתה מוטלת בספק, הינן גדולות בהרבה.
עם כל הכבוד לעיתונאים הנכבדים הדנים בכך, אין הם ברי סמכא להחליט על מהלך כל כך מכריע. הבעייה הגדולה שלנו היא האנשים האמורים להחליט על צעד מסוג זה, ראשי המדינה ומערכת הבטחון, אותו ממסד שקיבל את ההחלטה המפוקפקת וחסרת האחריות על ההתנתקות שכל הנחות היסוד המוצהרות לגביה קרסו מיידית באופן מביך למדי.
הבעיה הראשית היא ראש הממשלה המושחת שלא מעטים סוברים שהוא מסוגל להגיע להכרעה מסוג זה כדי להשפיע על הצבעה במרכז הליכוד או על מערכת בחירות, בדיוק כפי שנטען על "תהליך" קבלת ההחלטה הקודמת לצורך חילוצו מערימת החשדות, טענה שהתפרסמה בגלוי ולא זכתה לתביעת הדיבה הענקית הצפויה כלפי האשמה מרחיקת לכת שכזו.
אם כך על מי נסמוך? אולי על שר הבטחון? שהיה הרמטכ"ל מרחיק הראות שאמר: "אני אהיה רמטכ"ל השלום" חודשים ספורים לפני מלחמת אוסלו, שנכח בהפקרתו של מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף ולא נקף אצבע, שדיבר בלהט נגד נסיגה חד צדדית והלך אחרי אדונו כמו כלבלב, "קמב"ץ" בלשונו של עומרי, כדי לא להפסיד את הכסא, האיש שהרגיע נוכח החששות של הנסיגה באומרו "התסריט הגרוע לא חייב להתרחש" וכעת אינו חולם להסיק מסקנות נוכח התממשות החששות הגרועים ביותר.
אולי נשים את יהבנו על הרמטכ"ל, דן חלוץ, השחצן הפורץ בסערה למקומות שבהם מלאכים חוששים לדרוך, שמזכיר יותר מכל אחד אחר את המנטליות של מטכ"ל "מלחמת יום כיפור", הפוגע בצה"ל ע"י התלהמות חסרת רסן נגד החיילים בני הישיבות חדורי המוטיבציה, אך הופך להיות זהיר כלפי ירי הקסאמים באמרו "התלהמות אינה תכנית עבודה".
אם לא עליו, אולי נבטח בתותחן דן הראל, "איש השנה", שכאלוף פיקוד הפקיר את גוש קטיף לירי אלפי פגזים ללא מענה, אך לא התפשר כמלוא הנימה עם משימת עקירתם?
או אולי נסמוך על גרשון הכהן שהפך לגרשון המגרש? האינטלקטואל המתחבט שמרוב התעמקות וידע לא הבין את עומק השפל בתפקיד הבזוי שלקח על עצמו תוך כדי אימוץ מערכת נימוקים פשיסטית? שהתקשה לההבחין בין החורבן ההיסטורי ה"זניח" מול דרגת האלוף הנכספת.
מה בקשר למודיעין? ראש אמ"ן זאבי פרקש שהתבטא בחריפות נגד ההתנתקות שינה כיוון בפקודת אדונו. האם חות דעתו שוה משהו? האם אנו בטוחים שלא יפיק חוות דעת שתתאים להשרדותו הפוליטית של שרון בניגוד לדעתו המקצועית? הרי הוא כבר עשה זאת.
אם לא בצבא אולי נמצא את מבוקשנו במשטרה? ישנם שם כמה "דמויות מופת" כמו אורי בר לב שמערכת הערכים שלו יכולה להכיל את הניגוד בין מגורים בעבר בעפרה עם עמידה בראש המאמץ המשטרתי שחולל את המהדורה הטרייה של ט' באב. עימו משרת עוד קליבר, ניסו שחם. העובדה שאדם כזה משרת במשטרה דקה לאחר התדריך המדהים שלו שצולם ושודר, מצביעה על הרמה המקובלת שם.
ראשי מערכת הבטחון שמונו בהמלצתו והתערבותו של עומרי עונים היטב לציפיותיו ומתאימים לאינטרסים של משפחת שרון, אך לא בהכרח לאלו של המדינה. העובדה שבידה של חבורה שכזו נתונות החלטות מסוג של איום קיומי צריכה להדיר שינה מעינינו. סדר היום של הממסד הישראלי נכון להיום אינו שם בעדיפות ראשונה את טובת המדינה לנגד עיניו, יש לו נושאים חשובים יותר.
אם כך האם להפציץ את אירן? הואיל ואין לנו את כל הנתונים, ועל האנשים שלהם יש את מירב הנתונים לא ניתן לסמוך, נותר לקוות שאירן לא תותקף. דומה כי נשק גרעיני בידי אירן הוא בלתי נמנע, והדבר שיציל אותנו ממנו הוא מאזן האימה שהצליח להציל את העולם אפילו ממפלצות כמו סטלין. נשק גרעיני מוחק את היתרון שיש למדינות גדולות מול מדינות זעירות המצויידות בו, וזו דווקא צריכה להיות דאגה של האירנים.
נותר רק להתפלל שבמצב של מאזן אימה לא יחליט שרון להטיל פצצת אטום כדי לזכות בסיבוב בחירות נוסף.
אין ספק שאירן לא החלה בפרוייקט הגרעיני שלה ללא הפקת לקחים מלאה מהתקדים העירקי, ודאגה להסתיר ולפזר מתקני ייצור רבים ששום הפצצה לא תוכל לחסל אותם סופית, בדיוק כפי שמתכונת ההתקפה על שדות התעופה הערביים ביוני 67 הייתה האחרונה בהיסטוריה לאחר הפקת הלקחים שכללה את איחסון המטוסים בבונקרים. בנוסף, אירן אינה עיראק והסכנות העלולות לצוץ מכיוונה לאחר התקפה כזו, שהצלחתה מוטלת בספק, הינן גדולות בהרבה.
עם כל הכבוד לעיתונאים הנכבדים הדנים בכך, אין הם ברי סמכא להחליט על מהלך כל כך מכריע. הבעייה הגדולה שלנו היא האנשים האמורים להחליט על צעד מסוג זה, ראשי המדינה ומערכת הבטחון, אותו ממסד שקיבל את ההחלטה המפוקפקת וחסרת האחריות על ההתנתקות שכל הנחות היסוד המוצהרות לגביה קרסו מיידית באופן מביך למדי.
הבעיה הראשית היא ראש הממשלה המושחת שלא מעטים סוברים שהוא מסוגל להגיע להכרעה מסוג זה כדי להשפיע על הצבעה במרכז הליכוד או על מערכת בחירות, בדיוק כפי שנטען על "תהליך" קבלת ההחלטה הקודמת לצורך חילוצו מערימת החשדות, טענה שהתפרסמה בגלוי ולא זכתה לתביעת הדיבה הענקית הצפויה כלפי האשמה מרחיקת לכת שכזו.
אם כך על מי נסמוך? אולי על שר הבטחון? שהיה הרמטכ"ל מרחיק הראות שאמר: "אני אהיה רמטכ"ל השלום" חודשים ספורים לפני מלחמת אוסלו, שנכח בהפקרתו של מדחת יוסף לדמם למוות בקבר יוסף ולא נקף אצבע, שדיבר בלהט נגד נסיגה חד צדדית והלך אחרי אדונו כמו כלבלב, "קמב"ץ" בלשונו של עומרי, כדי לא להפסיד את הכסא, האיש שהרגיע נוכח החששות של הנסיגה באומרו "התסריט הגרוע לא חייב להתרחש" וכעת אינו חולם להסיק מסקנות נוכח התממשות החששות הגרועים ביותר.
אולי נשים את יהבנו על הרמטכ"ל, דן חלוץ, השחצן הפורץ בסערה למקומות שבהם מלאכים חוששים לדרוך, שמזכיר יותר מכל אחד אחר את המנטליות של מטכ"ל "מלחמת יום כיפור", הפוגע בצה"ל ע"י התלהמות חסרת רסן נגד החיילים בני הישיבות חדורי המוטיבציה, אך הופך להיות זהיר כלפי ירי הקסאמים באמרו "התלהמות אינה תכנית עבודה".
אם לא עליו, אולי נבטח בתותחן דן הראל, "איש השנה", שכאלוף פיקוד הפקיר את גוש קטיף לירי אלפי פגזים ללא מענה, אך לא התפשר כמלוא הנימה עם משימת עקירתם?
או אולי נסמוך על גרשון הכהן שהפך לגרשון המגרש? האינטלקטואל המתחבט שמרוב התעמקות וידע לא הבין את עומק השפל בתפקיד הבזוי שלקח על עצמו תוך כדי אימוץ מערכת נימוקים פשיסטית? שהתקשה לההבחין בין החורבן ההיסטורי ה"זניח" מול דרגת האלוף הנכספת.
מה בקשר למודיעין? ראש אמ"ן זאבי פרקש שהתבטא בחריפות נגד ההתנתקות שינה כיוון בפקודת אדונו. האם חות דעתו שוה משהו? האם אנו בטוחים שלא יפיק חוות דעת שתתאים להשרדותו הפוליטית של שרון בניגוד לדעתו המקצועית? הרי הוא כבר עשה זאת.
אם לא בצבא אולי נמצא את מבוקשנו במשטרה? ישנם שם כמה "דמויות מופת" כמו אורי בר לב שמערכת הערכים שלו יכולה להכיל את הניגוד בין מגורים בעבר בעפרה עם עמידה בראש המאמץ המשטרתי שחולל את המהדורה הטרייה של ט' באב. עימו משרת עוד קליבר, ניסו שחם. העובדה שאדם כזה משרת במשטרה דקה לאחר התדריך המדהים שלו שצולם ושודר, מצביעה על הרמה המקובלת שם.
ראשי מערכת הבטחון שמונו בהמלצתו והתערבותו של עומרי עונים היטב לציפיותיו ומתאימים לאינטרסים של משפחת שרון, אך לא בהכרח לאלו של המדינה. העובדה שבידה של חבורה שכזו נתונות החלטות מסוג של איום קיומי צריכה להדיר שינה מעינינו. סדר היום של הממסד הישראלי נכון להיום אינו שם בעדיפות ראשונה את טובת המדינה לנגד עיניו, יש לו נושאים חשובים יותר.
אם כך האם להפציץ את אירן? הואיל ואין לנו את כל הנתונים, ועל האנשים שלהם יש את מירב הנתונים לא ניתן לסמוך, נותר לקוות שאירן לא תותקף. דומה כי נשק גרעיני בידי אירן הוא בלתי נמנע, והדבר שיציל אותנו ממנו הוא מאזן האימה שהצליח להציל את העולם אפילו ממפלצות כמו סטלין. נשק גרעיני מוחק את היתרון שיש למדינות גדולות מול מדינות זעירות המצויידות בו, וזו דווקא צריכה להיות דאגה של האירנים.
נותר רק להתפלל שבמצב של מאזן אימה לא יחליט שרון להטיל פצצת אטום כדי לזכות בסיבוב בחירות נוסף.