הם חיו כזוג נשוי, כל מי שהכיר אותם ידע שהם קשורים זה לזו קשר בל ייפרד, האופי הבסיסי, ההתאמה בתכונות, העבר המשותף, העתיד שיכול להיבנות תוך העשרה הדדית (מסע המחנות). אבל ההתנהגות שלו בהווה, הייתה כל כך שונה, הוא החל לזלזל באמונתם המשותפת ובערכיהם הקודמים עד שהיא ממש חששה מפניו. היו שהציעו לה לעזוב אותו, להיפרד, להתנתק. אך הרב הגדול הרואה למרחקים הסביר לה שהתנהגותו של בעלה נובעת דווקא מגדלותו, מהרצון להעמיק, הוא בועט ומזלזל בדברים כי הם נראים לו שטחיים והוא לא מוכן לקבל מוסכמות ללא הבנה וביסוס.
יעודה בחיים, אמר לה הרב, הוא ללמוד ולהעמיק לעצמה ומתוך כך להסביר גם לבעלה (מאמר הדור). הרב הוכיח לה את גדלותו של בעלה ואצילותו במסירות שלו, בפרט עכשיו, על נחלתם המשותפת ובהגנתו עליה. אך הרב גם הזהיר אותה, שאם לא תדע למלא את תפקידה ולא תצליח להעביר לבעלה את העומק של הערכים המנחים אותה, בעלה ייהפך למשחית ומפלצת. היא תגלה בעל ששונא אותה ואף את נחלתם המשותפת, שבעבר הלא רחוק כל כך מסר נפשו עליה(איגרת קמד ואפיקים בנגב)
היא שמעה בקולו של הרב. עשרות שנים הם המשיכו לחיות יחדיו, חייהם ידעו עליות ומורדות, לעיתים נדמה היה שאכן הכל זורם למישרין. את אזהרת הרב, היא הדחיקה, דחתה אותה לזמנים אחרים.
השנים חלפו ורוחות רעות החלו מנשבות, היא שמה לב שבעלה האידיאליסט הגדול, החל לזלזל בנחלתם וגם בה, מפעם לפעם אף הכאיב לה. היא ניסתה למרות הכל, לאהוב, היא הרבתה לבכות להתחנן ולוותר, טחו עיניה מראות שויתוריה ובכיותיה רק גרמו לו לזלזל בה יותר ויותר.
מתבכיינת, פרופלור, כך הוא היה אוהב לכנות אותה. יום אחד הוא עבר כל גבול, הוא גירשה מחדרה אל הרחוב, אף דרש ממנה לעזור לו בכך, והיא, אבוי לאותה השפלה, אוי לאותה בושה, אכן עזרה לו. במו ידיה גירשה את ילדיה והשליכה את חפציה מהחדר, שיתפה פעולה עם פקודותיו המרושעות. המומה וכאובה היא רצה אל יועצי הזוגיות, המומחים לשלום בית. לא נורא, הם אמרו לה, העיקר שהרוח ניצחה, המשיכי לאהוב. את התשובה של בעלך, את הדרישה לשינוי בהתנהגותו, את העמדתו על חומרת פשעיו, את זה תשאירי לימות המשיח, עכשיו רק אהבה. (מעייני הישועה, שבת תשובה, המאמר על הרב מלאפוש)
היו גם יועצי זוגיות אחרים, הם דווקא הזהירו אותה שלא תעז להשפיל את עצמה, שלא תעז לוותר על ערכיה, או לדחות את הגשמת חלומה, לשנות את התנהגותו של בעלה, כדי שיתגלה טבעו האמיתי, המכוסה. אם לא תנסי להסביר לו, כמובן מתוך אהבה וסבלנות, אלא תמשיכי לחבקו כאילו לא ארע דבר, אם תמשיכי רק ללחוש לו דברי אהבה ופיוס, ללא ניסיון אמיתי ואמיץ להסביר לו, בנחישות ורגישות, את עמדתך, את ערכייך ורגשותייך,את אמונתך וחלומותייך, הוא ימשיך לבוז לך. כך לא בונים אהבה, כך לא בונים משפחה.
היא הייתה קרועה, היא ידעה שכל היועצים, משתי האסכולות, באמת ובתמים רוצים את טובתה, ידעה שהם מזילים דמעות חמות מעומק הלב על כאבה ועל מצב משפחתה. היא הייתה כל כך מבולבלת ונבוכה, למי תקשיב? למי תשמע?
אח, היא נאנחה במר ליבה, איה הרב הגדול, רואה הדורות, שיוכל להציע לי את עזרתו. לפתע, כמו ברק פילחה בה אזהרתו. איך שכחתי? איך הדחקתי? אמרה לעצמה, אכן יש דרך, הרי הוא כבר אמר שאני חייבת לקרבו לדרך ישראל, הוא מעולם לא הציע לי לחכות למשיח, אלא טען שעלי לעשות זאת בעצמי.
יש בידי הרי אין סוף מקורות שכך הוא הורה לעשות, אך אולי לא הבנתי היטב את הרב, אולי כבר אינני זוכרת במדויק. הספיקות החלו להציק לה. מזל, היא אמרה לעצמה, שבנו יחידו, שכה היטיב להכירו, הרב צבי יהודה זצ"ל, אמר לא פעם, שלאהבת הבריות יש אומנם ערך עצמי אך עלי לשאוף גם לקרב את בעלי לתורה ואדרבה מתוך האהבה נמשך עניין הקירוב לתורה (שיחת אבות).
היא קראה בשקיקה את המאמר על מלחמתה של תורה (לנתיבות ישראל), קראה, ומצאה מנוח לנפשה, ידעה את אשר עליה לעשות. עליה ללכת אל בעלה, בכל מקום שהוא נמצא, להאמין בפוטנציאל הגלום בו, ומתוך כך, באהבה, לא חלילה בשנאה, ללחום ולתבוע בנמרצות, את הקשבתו לאמונתה ותורתה. אז, כך כתב, בן הרב, בעלה ודאי יישמע לה.
האם באמת היא תמצא את הכוחות לצאת ולחפש את שאהבה נפשה, האם באמת ובתמים תעשה כל מאמץ להסביר לו את אמונתה, את ערכיה, האם תמצא עוז בנפשה להסביר לו, את הדרך והכיוון המתאימים לו באמת, האם תדע להשקיע מהונה מזמנה ומכוחותיה להגשמת חלומה. או שמא, חלילה וחס, תמשיך להתבכיין על מר גורלה ועל התנהגותו הנפשעת, בד בבד עם התרפסות והתפשרות על אמונתה, אורח חייה וכל ערכיה.
אתה הקורא הרי יודע, ש-"היא" זו לא היא פרטית, "היא", זו הציונות הדתית. "היא", זה בעצם אני, אתה ואת. עלינו, כן עלינו, לא על אף אחד אחר, מוטלות השאלה האדירה הזו והאחריות הגדולה הזו במלוא עוצמתן.
האם נדע להחליף דיסקט? האם נדע להפסיק לחשוב איך לרצות את אדוני הארץ והמוסר המעוות, איך לחדול מלהחניף להם ולשאת חן בעיניהם, זו הרי לא אהבה, זו כניעה והתרפסות. יש לנו אמונה ותורה, מוסר וערכים, בני אלפי שנים. האם נמצא את הכוחות לצאת אל אחינו החילוניים, בכל מקום, בצבא ובעבודה, ברחוב ובשכונה, במגמה ללמד אותם את אמונתנו, את תורתנו וערכינו, הגיע הזמן שנעשה זאת דווקא משום שאנו אוהבים אותם, לכן, מתוך כך, עלינו לעשות זאת בכל העוצמה. ולא, לא לחכות למשיח, שיעשה זאת במקומנו.
המאמר הוא תגובה למאמר "הרב מלאפוש", אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
כותב המאמר הוא ראש ישיבת "בני צבי" שבבית אל.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.
יעודה בחיים, אמר לה הרב, הוא ללמוד ולהעמיק לעצמה ומתוך כך להסביר גם לבעלה (מאמר הדור). הרב הוכיח לה את גדלותו של בעלה ואצילותו במסירות שלו, בפרט עכשיו, על נחלתם המשותפת ובהגנתו עליה. אך הרב גם הזהיר אותה, שאם לא תדע למלא את תפקידה ולא תצליח להעביר לבעלה את העומק של הערכים המנחים אותה, בעלה ייהפך למשחית ומפלצת. היא תגלה בעל ששונא אותה ואף את נחלתם המשותפת, שבעבר הלא רחוק כל כך מסר נפשו עליה(איגרת קמד ואפיקים בנגב)
היא שמעה בקולו של הרב. עשרות שנים הם המשיכו לחיות יחדיו, חייהם ידעו עליות ומורדות, לעיתים נדמה היה שאכן הכל זורם למישרין. את אזהרת הרב, היא הדחיקה, דחתה אותה לזמנים אחרים.
השנים חלפו ורוחות רעות החלו מנשבות, היא שמה לב שבעלה האידיאליסט הגדול, החל לזלזל בנחלתם וגם בה, מפעם לפעם אף הכאיב לה. היא ניסתה למרות הכל, לאהוב, היא הרבתה לבכות להתחנן ולוותר, טחו עיניה מראות שויתוריה ובכיותיה רק גרמו לו לזלזל בה יותר ויותר.
מתבכיינת, פרופלור, כך הוא היה אוהב לכנות אותה. יום אחד הוא עבר כל גבול, הוא גירשה מחדרה אל הרחוב, אף דרש ממנה לעזור לו בכך, והיא, אבוי לאותה השפלה, אוי לאותה בושה, אכן עזרה לו. במו ידיה גירשה את ילדיה והשליכה את חפציה מהחדר, שיתפה פעולה עם פקודותיו המרושעות. המומה וכאובה היא רצה אל יועצי הזוגיות, המומחים לשלום בית. לא נורא, הם אמרו לה, העיקר שהרוח ניצחה, המשיכי לאהוב. את התשובה של בעלך, את הדרישה לשינוי בהתנהגותו, את העמדתו על חומרת פשעיו, את זה תשאירי לימות המשיח, עכשיו רק אהבה. (מעייני הישועה, שבת תשובה, המאמר על הרב מלאפוש)
היו גם יועצי זוגיות אחרים, הם דווקא הזהירו אותה שלא תעז להשפיל את עצמה, שלא תעז לוותר על ערכיה, או לדחות את הגשמת חלומה, לשנות את התנהגותו של בעלה, כדי שיתגלה טבעו האמיתי, המכוסה. אם לא תנסי להסביר לו, כמובן מתוך אהבה וסבלנות, אלא תמשיכי לחבקו כאילו לא ארע דבר, אם תמשיכי רק ללחוש לו דברי אהבה ופיוס, ללא ניסיון אמיתי ואמיץ להסביר לו, בנחישות ורגישות, את עמדתך, את ערכייך ורגשותייך,את אמונתך וחלומותייך, הוא ימשיך לבוז לך. כך לא בונים אהבה, כך לא בונים משפחה.
היא הייתה קרועה, היא ידעה שכל היועצים, משתי האסכולות, באמת ובתמים רוצים את טובתה, ידעה שהם מזילים דמעות חמות מעומק הלב על כאבה ועל מצב משפחתה. היא הייתה כל כך מבולבלת ונבוכה, למי תקשיב? למי תשמע?
אח, היא נאנחה במר ליבה, איה הרב הגדול, רואה הדורות, שיוכל להציע לי את עזרתו. לפתע, כמו ברק פילחה בה אזהרתו. איך שכחתי? איך הדחקתי? אמרה לעצמה, אכן יש דרך, הרי הוא כבר אמר שאני חייבת לקרבו לדרך ישראל, הוא מעולם לא הציע לי לחכות למשיח, אלא טען שעלי לעשות זאת בעצמי.
יש בידי הרי אין סוף מקורות שכך הוא הורה לעשות, אך אולי לא הבנתי היטב את הרב, אולי כבר אינני זוכרת במדויק. הספיקות החלו להציק לה. מזל, היא אמרה לעצמה, שבנו יחידו, שכה היטיב להכירו, הרב צבי יהודה זצ"ל, אמר לא פעם, שלאהבת הבריות יש אומנם ערך עצמי אך עלי לשאוף גם לקרב את בעלי לתורה ואדרבה מתוך האהבה נמשך עניין הקירוב לתורה (שיחת אבות).
היא קראה בשקיקה את המאמר על מלחמתה של תורה (לנתיבות ישראל), קראה, ומצאה מנוח לנפשה, ידעה את אשר עליה לעשות. עליה ללכת אל בעלה, בכל מקום שהוא נמצא, להאמין בפוטנציאל הגלום בו, ומתוך כך, באהבה, לא חלילה בשנאה, ללחום ולתבוע בנמרצות, את הקשבתו לאמונתה ותורתה. אז, כך כתב, בן הרב, בעלה ודאי יישמע לה.
האם באמת היא תמצא את הכוחות לצאת ולחפש את שאהבה נפשה, האם באמת ובתמים תעשה כל מאמץ להסביר לו את אמונתה, את ערכיה, האם תמצא עוז בנפשה להסביר לו, את הדרך והכיוון המתאימים לו באמת, האם תדע להשקיע מהונה מזמנה ומכוחותיה להגשמת חלומה. או שמא, חלילה וחס, תמשיך להתבכיין על מר גורלה ועל התנהגותו הנפשעת, בד בבד עם התרפסות והתפשרות על אמונתה, אורח חייה וכל ערכיה.
אתה הקורא הרי יודע, ש-"היא" זו לא היא פרטית, "היא", זו הציונות הדתית. "היא", זה בעצם אני, אתה ואת. עלינו, כן עלינו, לא על אף אחד אחר, מוטלות השאלה האדירה הזו והאחריות הגדולה הזו במלוא עוצמתן.
האם נדע להחליף דיסקט? האם נדע להפסיק לחשוב איך לרצות את אדוני הארץ והמוסר המעוות, איך לחדול מלהחניף להם ולשאת חן בעיניהם, זו הרי לא אהבה, זו כניעה והתרפסות. יש לנו אמונה ותורה, מוסר וערכים, בני אלפי שנים. האם נמצא את הכוחות לצאת אל אחינו החילוניים, בכל מקום, בצבא ובעבודה, ברחוב ובשכונה, במגמה ללמד אותם את אמונתנו, את תורתנו וערכינו, הגיע הזמן שנעשה זאת דווקא משום שאנו אוהבים אותם, לכן, מתוך כך, עלינו לעשות זאת בכל העוצמה. ולא, לא לחכות למשיח, שיעשה זאת במקומנו.
המאמר הוא תגובה למאמר "הרב מלאפוש", אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
כותב המאמר הוא ראש ישיבת "בני צבי" שבבית אל.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב.