הרמב"ן (י"ב, ו') חוזר ומשנן באוזנינו את העיקרון: "מעשי אבות סימן לבנים", וחורז אותו לאורכה של כל הפרשה. משום שאברהם אינו פועל כאדם פרטי אלא כאבי האומה, ורק פרספקטיבה זו יכולה לשפוך אור על המקומות שהלך בהם ועל פעולותיו.
כך הוא מבאר את ירידתו של אברהם למצרים כהכנה לגלות ישראל במצרים, ומראה עד כמה פרטי המעשה מפליאים בדמיונם: גלות ושעבוד, מכות והצלה, ורכוש גדול. עד כדי כך, שבסוף דבריו הרמב"ן תולה את עונש גלות מצרים בחטאו של אברהם שלא בטח דיו בקב"ה. בסיפור זה התורה מתייחסת באריכות לשני עניינים, לקיחתה של שרה בידי פרעה והרכוש הגדול שאברהם קיבל ממנו כפיצוי. ויש לעמוד על הקשר המהותי ביניהם.
בעניין לקיחתה של שרה הכתוב מדגיש את ההכנה הרבה של אברהם לפני הגיעו למצרים, מתוך הכרה שמצרים היא ערוות הארץ, וכל בני המקום לוקים במידת הצניעות ובחטא העריות מן המלך והשרים עד אחרון העם. אווירה זו של טומאה מחייבת התגוננות, ויש לה השפעה מיידית על עולם המושגים הזוגי שבין אברהם לשרה.
אם עד כה הצניעות שבשניהם היתה כה גדולה עד שהעיסוק ביופי היה זר להם, כעת הם מכירים בו כגורם משמעותי שעלול לפגוע בהם ויש לתת עליו את הדעת. המדרש (רבה מ', ד') מתייחס לתרגיל ההונאה שאברהם השתמש כבעל משמעות רבה גם לסוגיה זו של הצניעות, המחייב להגדיר את המעמד היחסי שביניהם. אברהם דורש משרה לראות עצמה טפלה לו: "אמרי נא אחותי את", ולבסוף הוא זה שנעשה טפל לה "ולאברם הטיב בעבורה".
סוגיית הצניעות רחבה מאוד, ולא באתי להצביע, אלא על נקודה אחת העולה מפרשה זו. המדרש (רבה מ"א, ז') קושר בין ערכי הצניעות לבין היחס הראוי לממון, ולחילופין בין ערוות הארץ שלוט נחשף אליה לבין חמדת הממון שהתגלגל לידיו מכספי הפיצויים של שרה, שכמעט נפלה קרבן לתאוות העריות של פרעה.
ממון זה שהביא לסכסוך מתמשך בין אברהם ללוט ולהיפרדותם זה מזה, הוא זה שהביאו לבחור בסדום כמקום מגורים. "וישא לוט את עיניו.. - כל הפסוק הזה לשון ערוה", והמדרש מפרט את הפעלים "'וישא", "השקה" ו"שחת" המופיעים במקרא בהקשר של חטא העריות.
עצם המדידה הכספית של הפגיעה בכבודה של שרה ובערכי הצניעות והמשפחה שהאמינה בהם יש בה צד בעייתי, שעלול לסתור באופן מהותי את מושג הצניעות עצמו. הגוף והממון יכולים לשמש ככלי לדברים שאדם מאמין בהם ומבטל את עצמו למענם, אך גם יכולים לתת תחושה עוצמה שפותחת לו את כל האפשרויות למימוש עצמי אגואיסטי.
אברהם רואה בקבלת הממון סיבה להטפיל את עצמו לשרה ואינו מסתנוור מן הזוהר שיש בו, ואילו לוט רואה בו מכשיר בלתי מוגבל להשגת כל תאווה. רק לאחר בירור זה בינו לבין לוט יכול היה אברהם לקבל את הדיבור הא-לוהי ולזכות בברית הארץ והבשר.
וכמעשה האבות כך סימן לבנים. ערכי "הצנע לכת" חורזים את צניעות הנורמות בענייני הממון ואת צניעות הגוף בענייני עריות, משום שאנו רואים בהם אמצעי מחייב ולא תכלית.
כך הוא מבאר את ירידתו של אברהם למצרים כהכנה לגלות ישראל במצרים, ומראה עד כמה פרטי המעשה מפליאים בדמיונם: גלות ושעבוד, מכות והצלה, ורכוש גדול. עד כדי כך, שבסוף דבריו הרמב"ן תולה את עונש גלות מצרים בחטאו של אברהם שלא בטח דיו בקב"ה. בסיפור זה התורה מתייחסת באריכות לשני עניינים, לקיחתה של שרה בידי פרעה והרכוש הגדול שאברהם קיבל ממנו כפיצוי. ויש לעמוד על הקשר המהותי ביניהם.
בעניין לקיחתה של שרה הכתוב מדגיש את ההכנה הרבה של אברהם לפני הגיעו למצרים, מתוך הכרה שמצרים היא ערוות הארץ, וכל בני המקום לוקים במידת הצניעות ובחטא העריות מן המלך והשרים עד אחרון העם. אווירה זו של טומאה מחייבת התגוננות, ויש לה השפעה מיידית על עולם המושגים הזוגי שבין אברהם לשרה.
אם עד כה הצניעות שבשניהם היתה כה גדולה עד שהעיסוק ביופי היה זר להם, כעת הם מכירים בו כגורם משמעותי שעלול לפגוע בהם ויש לתת עליו את הדעת. המדרש (רבה מ', ד') מתייחס לתרגיל ההונאה שאברהם השתמש כבעל משמעות רבה גם לסוגיה זו של הצניעות, המחייב להגדיר את המעמד היחסי שביניהם. אברהם דורש משרה לראות עצמה טפלה לו: "אמרי נא אחותי את", ולבסוף הוא זה שנעשה טפל לה "ולאברם הטיב בעבורה".
סוגיית הצניעות רחבה מאוד, ולא באתי להצביע, אלא על נקודה אחת העולה מפרשה זו. המדרש (רבה מ"א, ז') קושר בין ערכי הצניעות לבין היחס הראוי לממון, ולחילופין בין ערוות הארץ שלוט נחשף אליה לבין חמדת הממון שהתגלגל לידיו מכספי הפיצויים של שרה, שכמעט נפלה קרבן לתאוות העריות של פרעה.
ממון זה שהביא לסכסוך מתמשך בין אברהם ללוט ולהיפרדותם זה מזה, הוא זה שהביאו לבחור בסדום כמקום מגורים. "וישא לוט את עיניו.. - כל הפסוק הזה לשון ערוה", והמדרש מפרט את הפעלים "'וישא", "השקה" ו"שחת" המופיעים במקרא בהקשר של חטא העריות.
עצם המדידה הכספית של הפגיעה בכבודה של שרה ובערכי הצניעות והמשפחה שהאמינה בהם יש בה צד בעייתי, שעלול לסתור באופן מהותי את מושג הצניעות עצמו. הגוף והממון יכולים לשמש ככלי לדברים שאדם מאמין בהם ומבטל את עצמו למענם, אך גם יכולים לתת תחושה עוצמה שפותחת לו את כל האפשרויות למימוש עצמי אגואיסטי.
אברהם רואה בקבלת הממון סיבה להטפיל את עצמו לשרה ואינו מסתנוור מן הזוהר שיש בו, ואילו לוט רואה בו מכשיר בלתי מוגבל להשגת כל תאווה. רק לאחר בירור זה בינו לבין לוט יכול היה אברהם לקבל את הדיבור הא-לוהי ולזכות בברית הארץ והבשר.
וכמעשה האבות כך סימן לבנים. ערכי "הצנע לכת" חורזים את צניעות הנורמות בענייני הממון ואת צניעות הגוף בענייני עריות, משום שאנו רואים בהם אמצעי מחייב ולא תכלית.