פרשת השבוע, פרשת לך לך, היא פרשת ארץ ישראל.
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". מעלתה של ארץ ישראל היא כפולה. בארץ העמים ישנה טומאה שכן גזרו חכמים טומאה על אווירה ועל גושה, והרב אומר ב"מוסר אביך" שגזרות חכמים הם לא רק גזרות על האדם עצמו אלא אף גזרות על חפצים כלומר חכמים יכולים לגזור שחפץ כלשהו יהיה טמא - ואז באמת תהיה עליו טומאה.
אמנם טומאה זו איננה טומאה בדרגה של טומאה מן התורה שכן הטומאה הזו איננה מטמאה אדם וכדו', אבל זה מעין חצי שיעור של טומאה. אם כן בארץ העמים יש ממש בפועל מציאות של טומאה על האוויר ועל האדמה. על כן אומר הפסוק "לך לך מארצך" - כלומר קודם כל, דבר ראשון, הקב"ה אומר לאברהם לצאת מארץ העמים וזו מטרה בפני עצמה, ועל גבי זה הוא מוסיף ומצווה עליו "אל הארץ אשר אראך" - ללכת אל ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך שם מראשית שנה ועד אחרית שנה". אם כן, כפי שאמרנו, ישנה מעלה כפולה בלעבור מארץ העמים לארץ ישראל.
"כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, וכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה", כבר עמדנו על פירושו של השל"ה בסוף מסכת כתובות למימרא זו. כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה - רק כמי שיש לו - אבל בפועל אין לו? ובחו"ל כמי שאין לו אלוה אבל בעצם יש לו? אלא, אומר השל"ה, כל הדר בחוץ לארץ אפילו אם יש לו אלוה , כלומר הוא עובד את ה' והוא מאמין בקב"ה - הרי הוא נחשב כמי שאין לו אלוה! וכל הדר בארץ ישראל אפילו אם אין לו אלוה הרי הוא נחשב כאילו יש לו אלוה! זה חידוש גדול של השל"ה.
השל"ה בפרשתנו מסביר בצורה נוספת. השל"ה אומר שכל הדר בא"י כמי שיש לו אלוה במדרגה עליונה ושלימה כמו המדרגה של האבות שהם היו מרכבה לשכינה. זה הכוונה "כמי שיש לו אלוה" - כמי שיש לו אלוה מושלם.
אנחנו כבר הסברנו פעם שיש לבאר את הדבר הזה גם בצורת הפשט. שמי שגר בחו"ל באיזו ארץ או מדינה והוא מזוהה כחלק מאותו ציבור, למשל אזרח אמריקאי, הרי הוא שותף להשקפת עולמה של אותה מדינה שהיא זהות של עבודה זרה, גם בפועל ע"י תשלום המיסים וכד', אבל גם עצם זה שהוא דר ושייך לשם והוא מוגדר 'אמריקאי' ואם שואלים עליו "מי הוא" והתשובה היא "אמריקאי" - הרי הוא נחשב כמי שאין לו אלוה, או אפילו יותר גרוע מזה,יש מדינות בהם הוא נחשב "כאילו עובד עבודה זרה".
אבל מי שגר בארץ ישראל ובמדינת ישראל - יש לו את הזהות המיוחדת של עם ישראל. העולם מזהה אותנו כעם התורה וזו המציאות גם אם לא מכירים בכך בגלוי. ומתוך כך "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה" - על אף שבפועל יכול להיות שאין לו ,הרי הוא נחשב כמי שיש לו. יכול להיות שהפסוק מדבר אפילו כשאין מדינת ישראל - שאפילו אז יש לו את המציאות הזו של "כמי שיש לו אלוה".
אנחנו חוזרים ומדברים כל הזמן על שבחי ארץ ישראל ועל מעלתה ועניינה, אבל אלו דברים כל כך חשובים שיש לחזור עליהם ולהטמיע אותם.
לכל ארץ יש את התכונות המיוחדות שלה כמו שאומר הכוזרי, כמו שלכל צמח ולכל עץ יש את מקום גידולו המיוחד שם הוא גדל הכי טוב ובמקומות אחרים הוא לא גדל טוב, כך לארץ ישראל יש את התכונות המיוחדות לגילוי הסגולה המיוחדת של עם ישראל, ולגילוי ההופעה האלוקית של "ה' אחד ושמו אחד".
"לך לך... אל הארץ"
הפסוק פותח "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". עוד לפני שהוא נותן לאברהם מצוות, מוליך אותו הקב"ה קודם כל לארץ ישראל.
רש"י אומר "לך לך - להנאתך ולטובתך". כבר עמדנו על כך שכל הליכה לפי רצונו של רבש"ע זה להנאתו של האדם. צריך להפנים שכל מעשה - מצווה הוא גם טוב וגם מהנה, באופן אמיתי, באופן עמוק. כשאדם ממלא את ייעודו האמיתי, את תפקידו הרוחני, את המגמה הנשמתית שלו - אז הוא גם מאושר וטוב לו, והוא גם נהנה ומרגיש סיפוק עצום. לפעמים עבודת ה' דורשת מאמצים אבל המאמצים האלה הם מאמצים שממלאים את האדם תוכן עמוק ועליון של קדושה, הם נותנים משמעות ועומק לחיים וזה "להנאתך ולטובתך".
"אל הארץ אשר אראך"
הקב"ה עדיין לא אומר לאברהם לאן ללכת. חכמים אומרים "ניסיון בתוך ניסיון", ואפשר לומר שאת מעלת ארץ ישראל אי אפשר להסביר במילים אלא חייבים לראות כדי להבין.
"וירא אליו ה' "
אברהם מגיע לשכם ואז "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם אברם מזבח אל ה' הנראה אליו", בתחילה, בטרם אברהם הגיע לא"י, הוא רק שומע את דבר ה' אבל הוא לא רואה, אבל כאשר אברהם מגיע לארץ ישראל, ארץ הנבואה, אז כבר נאמר: " וירא ה' אל אברם", הוא כבר "רואה".
"ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" - ארץ ישראל נקנית אחרי שיש השתדלות למען ארץ ישראל. קודם שאברהם הגיע לארץ - היא עדיין לא הובטחה לו, אבל כאשר הוא כבר עקר מחו"ל ונכנס לארץ - אז מגיעה ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
אברהם התקדם בתוך הארץ "ויעתק משם ההרה" - לא רק באופן טכני אלא גם באופן רוחני - הוא עולה בארץ במדרגות רוחניות. הוא מגיע מקדם לבית אל ואז הוא בונה מזבח וכבר קורא בשם ה'. "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה".
עשרה נסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם. אברהם פורץ דרך חדשה בעולם, אברהם קורא בשם ה' אל עולם.
"אחות לנו קטנה" אומרים חז"ל שזה אברהם אבינו שאיחה את העולם. הקריאה שלו בשם ה' אחד, החידוש שהוא מביא לעולם בהסתכלות שיש בורא אחד לכל העולם כולו, מלמד על כך שכל העולם כולו אחד - שלכל העולם יש עניין אחד. בהכרה הזו אברהם מאחד את כל העולם למציאות אחת. "אחות לנו קטנה".
לא כל העולם הבין את זה מיד, זהו תהליך ארוך שהעולם צריך ללמוד אותו במשך הזמן אבל עצם הקריאה בשם ה' אחד כבר מאחדת את העולם.
כל ניסיון שאברהם עבר - זה עוד התקשרות לארץ ישראל ולרבש"ע.
"ויהי רעב בארץ" זהו ניסיון נוסף שהרי הקב"ה אמר לאברהם "לך לך - להנאתך ולטובתך" - והנה פתאום ישנו רעב בארץ, וחז"ל אומרים שעד אותו הזמן לא היה אף פעם רעב בעולם והרעב הזה הופיע רק בארץ ישראל..... זהו ניסיון לאברהם ואברהם עומד בניסיון, אברהם לא מפקפק והוא מאמין בדבר ה'. אמנם אברהם נאלץ לרדת למצרים לתקופה מסוימת אבל אמונתו לא נחלשת אלא אפילו מתחזקת. אברהם יורד למצרים עם אשתו ושוב ישנו ניסיון ואברהם עומד גם בו.
אח"כ אברהם ושרה חוזרים לארץ ישראל. אברהם חוזר אל כל המדרגות שהיו לו מקודם. חז"ל אומרים בזוהר שסיפור מסעותיו של אברהם אינם תיאור המציאות הפשוטה בלבד אלא תיאור של המדרגות הרוחניות של אברהם. חז"ל במדרשים ובעיקר בזוהר באופן מיוחד דורשים המון על מעלותיו של אברהם. אברהם מדגים לנו איזו דמות מופתית, מיוחדת, עליונה, ראשונית והסיבה שחכמים מגדילים לפנינו את המשמעויות של הפסוקים ומבארים אותם בעומק רוחני פנימי - בעצם מוכחת מהמציאות. כשאנחנו רואים את כל התולדות של אברהם,
כשאנחנו רואים את כל הדורות על גבי דורות שהם צאצאים של אברהם אבינו - והם ממשיכים את דרך ה' עד הדור שלנו, והאמונה שלהם הולכת ומתעלה ומתגלה בכל העולם כולו והכול התחיל מאברהם אבינו - אנחנו מבינים שכל מילה שאברהם אומר צריך להבין אותה בצורה העמוקה, לאור כל התולדות הללו, לאור כל התוצאות שאנחנו פוגשים. אברהם אבינו היה המתחיל ופורץ הדרך והוא היסוד של המהלך האלוקי של הופעת שם ה' בעולם באופן גלוי.
היו גם קודם יחידי סגולה במשך הדורות, אבל אברהם אבינו התחיל מהלך חדש שנהיה למהלך קבוע במשפחה, ולאחר מכן בעם. והעם ממשיך בכל הדורות את הקריאה בשם ה' עד לעתיד הגדול שכתוצאה מקריאה זו כל העולם כולו יקרא בשם ה'. "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ככל מה שאנחנו מתקדמים במשך הדורות מתגלה ומתבררת הגדולה של אברהם אבינו. והיסוד הזה צריך להיות ענק שכן בניין גדול עומד על יסוד עצום. לכן חכמים מבארים לנו ביאור יותר עמוק לדבריו של אברהם אבינו - כי לא ייתכן אחרת, לכן גם לא ייתכן לפרש את הפסוק "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה" כפשוטם של דברים שהוא הלך מהצפון לדרום, אלא התורה רוצה לתאר לנו את הגדולה של אברהם, ואנחנו בטוחים בכך מתוך ראיית כל התולדות עד דורנו. עד הדור האחרון שלנו שחוזר לארץ ישראל, וחלק גדול מעם ישראל נמצא בארץ, ועיקרה של התורה נמצא בארץ אחרי אלפיים שנות גלות.
הגויים כבר אמרו עלינו שנגמר תפקידו של עם ישראל עלי אדמות, וכל תפקידו לסבול בגלות, והנה אנחנו רואים שעם ישראל חוזר לארצו וחזון הנביאים הולך ומתגשם, והעולם עומד ואינו יודע איך לקבל את התופעה הזאת. הנה בתקופתנו הולך ומתברר הגודל הזה של המהלך של עם ישראל שהתחיל מאברהם אבינו.
אם כן אברהם עומד גם בניסיון של הרעב וגם בניסיון ששרה נלקחת לבית פרעה. איך הוא עומד בו? הוא בטוח שהקב"ה איתו ושלא יקרה לו שום רע. הוא לא מפקפק בכך לרגע. הביטחון שלו אחר כך מתברר כמציאותי ביותר ולא זו בלבד ששרה נשמרת והקב"ה שומר עליה - אלא אברהם יוצא משם ברכוש גדול. אנחנו לומדים שמכל ניסיון אנחנו יוצאים למדרגה גבוהה יותר, גשמית ורוחנית.
ואז מגיע הניסיון הבא. "ויהי בימי אמרפל מלך שנאר וכו'" וחז"ל אומרים לנו שכל מטרת המלחמה הייתה אברהם. המלכים רצו לפגוע בכל הסובבים את אברהם כדי לפגוע אחר כך באברהם עצמו. הם רצו לפגוע בלוט כי גם הוא נושא משמעות מיוחדת: הוא הולך עם אברהם, וממנו עתיד לצאת אח"כ המשיח. בסוף אברהם יוצא למלחמה ומנצח.
מדרש תנחומא מתחיל, לא פעם, ברעיון הלכתי ואח"כ מקשר אותו לרעיון רוחני. בפרשתנו אומר המדרש:
"ילמדנו רבנו הכותב כל נכסיו לעבדו במתנה מהו שיצא לחירות? כך שנו רבותינו: הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות ואם שייר קרקע כלשהו לא יצא לחירות. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מחפץ אחד שבהם".
כלומר אם הוא נותן מתנה לעבדו ואומר כל נכסי נתונים לך חוץ מחפץ אחד - העבד לא יצא לחירות שכן ישנו חשש שהחפץ הזה זה העבד בעצמו.
"מעשה באחד שהלך למדינת הים והיה לו בן אחד יושב ועוסק בתורה בארץ ישראל. כיוון שהגיע זמן מיתתו כתב כל נכסיו במתנה לעבדו וכתב לבנו שיהיה בורר לו חפץ אחד מכל נכסיו שנתן במתנה לעבדו. כיוון שמת כנס העבד את כל הממון ונטל אותו עם כתב המתנה ובא לו לארץ ישראל.
אמר לו: מת אביך וכתב לי דיתיקי מכל נכסיו מלבד שתברור לך חפץ אחד מן הכול, מה עשה הבן? הלך אצל רבו וסיפר לו המעשה. אמר לו רבו: אביך חכם גדול היה ובקיא בדינין, אמר: אם אניח כל נכסי ביד עבדי הרי הוא גונב הכול ומפסידן, אלא אני כותבן לו במתנה כדי שיזהר בהן ויהיה בני בורר לעצמו חפץ אחד מן הכול, ועכשיו כשתלך עמו לבי"ד ויוציא אותו הדייתיקי אמור לפני בי"ד: "רבותיי, כך ציווה אבי שאני בורר לעצמי חפץ אחד מכל, איני חפץ בעולם אלא עבד זה" - ותקנה את הנכסים ואת העבד. עשה כך, ומסרו לו בי"ד בידו את הנכסים ואת העבד שמה שקנה עבד קנה רבו". מה הקשר בין הרעיון הזה לבין מלחמת אברהם וארבעת המלכים?
אומר המדרש: כך אמר הקב"ה: "הריני משים תחרות בין המלכים כדי שיבוא אברהם ויטול ממונם. מניין? ממה שקראו "ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה" ". במקום שאברהם יצטרך לאסוף מכולם את הרכוש הקב"ה ארגן שכולם ילחמו בכולם ויאסוף כל הרכוש, ואז אברהם יבוא וייקח את הכול. אם כן גם בניסיון זה של המלחמה אברהם עומד.
המדרש מביא כאן עוד רעיון:
"ר' יהושע דסיקנין: סימן נתן הקב"ה לאברהם שכל מה שהראה לו הראה לבניו. כיצד? בחר באברהם מכל בית אביו שנאמר "אתה הוא ה' אלוקים אשר בחרת באברם והצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם", ובחר בבניו משבעים אומות שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך", "ובך בחר ה' אלוקיך לסגולה מכל העמים". לאברהם נאמר "לך לך" ולבניו נאמר "אעלה אתכם ממצרים אל ארץ הכנעני החיתי האמורי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש", לאברהם נאמר "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה", לבניו נאמר "ויברכך ה' וכו'.
כל מה שהראה הקב"ה לאברהם - הראה גם לבניו. אברהם הוא היסוד והשורש לעם ישראל וכל מה שיש בשורש הולך ומתגלה אחר כך בבניו לאורך כל הדורות כולם.
אחר הדברים האלה אומר הקב"ה לאברהם "אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד" ואברהם עונה: "ויאמר אברהם ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי? ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך - ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה ". אחד הפירושים מסביר:
האמין בה' - הקב"ה חשב לאברהם את האמונה שלו בקב"ה - שלמרות גילו , יוולד לו בן - לצדקה.
שני פסוקים אחרי כן נאמר: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה. ויאמר (אברהם): ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה". פתאום יש לאברהם שאלות ולמה כאן אברהם לא "ויאמין בה'"? אם הוא מאמין בנס הגדול שהקב"ה מבטיח לו בגילו ילדים ועוד ככוכבי השמים, אז לקבל את הארץ זו הבטחה קלה יותר? ולכאורה גם על הבטחת הילדים היה מבקש סימן?
המהר"ל עומד על השאלה הזאת בספרו "גבורות ה' ", ועונה שם שההבטחה על ארץ ישראל היא עוד יותר גדולה. כדי לזכות בארץ ישראל צריך להיות במדרגה גדולה מאוד מאוד ואברהם חושש שבעתיד עם ישראל לא יהיה במדרגה שהוא יהיה זכאי לארץ הזו, ולכן הוא מבקש סימן. כלומר ההבטחה על ארץ ישראל היא עוד יותר גדולה ועוד יותר עליונה מההבטחה על הילדים ולכן הוא מבקש הוכחה. ומהי תשובת הקב"ה? "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש" כלומר - קורבנות. בזכות הקורבנות עם ישראל זוכה בארץ ישראל. ושוב מבאר המהר"ל: הכפרה שעם ישראל זוכה לה ע"י הקרבת הקורבנות מחדשת לנו שהעוונות הם חיצוניים ולא פנימיים. עם ישראל במהותו הוא עם קדוש עליון וטהור. החטאים הם חיצוניים לו ואותם אפשר לנקות ואז לא נשאר שום רבב בעם ישראל. הקב"ה אומר בזה לאברהם שיש התאמה בין סגולת עם ישראל לבין סגולת ארץ ישראל.
חז"ל שואלים: איך יהיו לנו זכויות בזמן שאי אפשר להקריב קורבנות, ואומרת על כך הגמרא בתענית שכשישראל אומרים את פרשיות הקורבנות הרי זה כאילו הקריבו קורבן. על כן אנחנו מוצאים גמרות על סדר מועד, נזיקין, נשים, קדשים - ועל טהרות וזרעים אין גמרא. ולכאורה אם גמרא יש רק על המסכתות של מצוות שאנחנו יכולים לקיים היום, אז גם סדר קודשים לא היה צריך להיכתב. והתשובה היא שאלו מצוות שכן מתקיימות , כי לימוד סדר קדשים הרי הוא כהקרבת קרבנות לכן חכמים למדו את ענייני הקורבנות.
אם כן, אחרי כל הניסיון הזה של ארבעת המלכים באה הבטחה כפולה ומכופלת שעוד לא התקיימה בפועל:
"ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת: הקיני והקניזי והקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי".
קודם כל לא נאמר כאן "אתן" אלא "נתתי", וכן הקב"ה מבטיח כאן את ארץ עשרת העממים, לא שבעה אלא עשרה . עד ימינו אנו נתקיימה ההבטחה על שבעה עממים אבל את חלק עשרת העממים כולו עוד לא קבלנו. ארץ עשרת העממים נקבל בגאולה העתידה, ודברים אלו הולכים ומתקיימים עם חזרתנו לארץ ישראל.
גם קדושת המילה קשורה לארץ ישראל. ההבטחה אחרי ברית המילה היא הבטחה אפילו גדולה יותר מההבטחה אחרי מלחמת ארבעת המלכים:
"והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורות לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים".
וזה היה ככה גם בפועל. כשישראל נכנסים לארץ בזמן יהושע הם נימולו... כדי לזכות בארץ ישראל חייבים להיות מושלמים, כי ארץ ישראל היא מושלמת. מעלתה העליונה של ארץ ישראל, ארץ ה', שרק בה עם ישראל יכול להוציא את הכוחות האלוקיים והמקודשים שלו - מן הכוח אל הפועל, רק בה עם ישראל יכול למלא את תפקידו לקרוא בשם ה' הגדול בכל גדולתו.
לנו הדברים הם פשוטים כי אנחנו חוזרים עליהם הרבה פעמים. אנחנו גם משתדלים בהם ממש בפועל. אנחנו יושבים ונמצאים כאן בבית-אל ומגלים בפועל את המאמצים המיוחדים שלנו לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. 'לנו' זה לא הכוונה רק לנו פה אלא לכל האנשים המתיישבים ביהודה שומרון וחבל-עזה שנותנים ביטוי חזק להבנת גודלה וערכה של ארץ ישראל והנכונות להתמסר ולהקריב ואפילו למסור את הנפש כדי לשמור את ארץ ישראל בידינו. ההכרה הזו באה מעומק ההבנה שכל הקיום שלנו וכל יכולת הגילוי של ההופעה השלימה שלנו, היא רק כאן בארץ הזו.
ככל שאדם יודע יותר את ערכה של ארץ ישראל הוא זוכה להשגות יותר עליונות. עצם המציאות בארץ ישראל היא כבר מזכה את האדם להשגות עליונות, אבל על ההכרה בערכה ובקדושתה נאמר ש"כל העוסק בתורה בארץ ישראל זוכה ורואה את פני השכינה".
"דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" - אם אתה רוצה לראות את השכינה, למד תורה בארץ ישראל. לימוד תורה בארץ זה פגישה עם השכינה במדרגה מיוחדת במינה. אמנם כל מי שעוסק בתורה יש לו פגישה מסוימת עם השכינה, אבל בא"י זו מדרגה מיוחדת במינה וככל שמתאמצים זוכים יותר למדרגה הזו - כך עשה אברהם אבינו, וכך אנו עושים בעקבותיו.
מוכנים אנו להתנסות, ומכל ניסיון שאנחנו עוברים, אנחנו יותר מקושרים לקדושתה של ארץ ישראל ולקדושתה של האמונה והולכים ועולים ממדרגה למדרגה. אנחנו לא מפחדים מהתמודדויות ומניסיונות. לנו יש את אברהם שמורה ומראה לנו שכל ניסיון הוא "נס להתנוסס" ומעלה את האדם למדרגה חדשה. כל קושי שיש לאדם - הוא מתעלה על ידו. זה לא אומר שאחרי עמידה בניסיון אחד לא יבואו ניסיונות אחרים, אפילו יכול להיות שיהיו ניסיונות יותר גדולים, אבל הוא יעמוד גם בהם, ואז יעלה למדרגה עוד יותר גדולה, וכך יתקדם ממדרגה למדרגה.
וכן בעז"ה נלך ונעלה עד שנזכה לגאולתנו השלימה במהרה בימינו אמן.
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". מעלתה של ארץ ישראל היא כפולה. בארץ העמים ישנה טומאה שכן גזרו חכמים טומאה על אווירה ועל גושה, והרב אומר ב"מוסר אביך" שגזרות חכמים הם לא רק גזרות על האדם עצמו אלא אף גזרות על חפצים כלומר חכמים יכולים לגזור שחפץ כלשהו יהיה טמא - ואז באמת תהיה עליו טומאה.
אמנם טומאה זו איננה טומאה בדרגה של טומאה מן התורה שכן הטומאה הזו איננה מטמאה אדם וכדו', אבל זה מעין חצי שיעור של טומאה. אם כן בארץ העמים יש ממש בפועל מציאות של טומאה על האוויר ועל האדמה. על כן אומר הפסוק "לך לך מארצך" - כלומר קודם כל, דבר ראשון, הקב"ה אומר לאברהם לצאת מארץ העמים וזו מטרה בפני עצמה, ועל גבי זה הוא מוסיף ומצווה עליו "אל הארץ אשר אראך" - ללכת אל ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך שם מראשית שנה ועד אחרית שנה". אם כן, כפי שאמרנו, ישנה מעלה כפולה בלעבור מארץ העמים לארץ ישראל.
"כל הדר בחו"ל כמי שאין לו אלוה, וכל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה", כבר עמדנו על פירושו של השל"ה בסוף מסכת כתובות למימרא זו. כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה - רק כמי שיש לו - אבל בפועל אין לו? ובחו"ל כמי שאין לו אלוה אבל בעצם יש לו? אלא, אומר השל"ה, כל הדר בחוץ לארץ אפילו אם יש לו אלוה , כלומר הוא עובד את ה' והוא מאמין בקב"ה - הרי הוא נחשב כמי שאין לו אלוה! וכל הדר בארץ ישראל אפילו אם אין לו אלוה הרי הוא נחשב כאילו יש לו אלוה! זה חידוש גדול של השל"ה.
השל"ה בפרשתנו מסביר בצורה נוספת. השל"ה אומר שכל הדר בא"י כמי שיש לו אלוה במדרגה עליונה ושלימה כמו המדרגה של האבות שהם היו מרכבה לשכינה. זה הכוונה "כמי שיש לו אלוה" - כמי שיש לו אלוה מושלם.
אנחנו כבר הסברנו פעם שיש לבאר את הדבר הזה גם בצורת הפשט. שמי שגר בחו"ל באיזו ארץ או מדינה והוא מזוהה כחלק מאותו ציבור, למשל אזרח אמריקאי, הרי הוא שותף להשקפת עולמה של אותה מדינה שהיא זהות של עבודה זרה, גם בפועל ע"י תשלום המיסים וכד', אבל גם עצם זה שהוא דר ושייך לשם והוא מוגדר 'אמריקאי' ואם שואלים עליו "מי הוא" והתשובה היא "אמריקאי" - הרי הוא נחשב כמי שאין לו אלוה, או אפילו יותר גרוע מזה,יש מדינות בהם הוא נחשב "כאילו עובד עבודה זרה".
אבל מי שגר בארץ ישראל ובמדינת ישראל - יש לו את הזהות המיוחדת של עם ישראל. העולם מזהה אותנו כעם התורה וזו המציאות גם אם לא מכירים בכך בגלוי. ומתוך כך "כל הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה" - על אף שבפועל יכול להיות שאין לו ,הרי הוא נחשב כמי שיש לו. יכול להיות שהפסוק מדבר אפילו כשאין מדינת ישראל - שאפילו אז יש לו את המציאות הזו של "כמי שיש לו אלוה".
אנחנו חוזרים ומדברים כל הזמן על שבחי ארץ ישראל ועל מעלתה ועניינה, אבל אלו דברים כל כך חשובים שיש לחזור עליהם ולהטמיע אותם.
לכל ארץ יש את התכונות המיוחדות שלה כמו שאומר הכוזרי, כמו שלכל צמח ולכל עץ יש את מקום גידולו המיוחד שם הוא גדל הכי טוב ובמקומות אחרים הוא לא גדל טוב, כך לארץ ישראל יש את התכונות המיוחדות לגילוי הסגולה המיוחדת של עם ישראל, ולגילוי ההופעה האלוקית של "ה' אחד ושמו אחד".
"לך לך... אל הארץ"
הפסוק פותח "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". עוד לפני שהוא נותן לאברהם מצוות, מוליך אותו הקב"ה קודם כל לארץ ישראל.
רש"י אומר "לך לך - להנאתך ולטובתך". כבר עמדנו על כך שכל הליכה לפי רצונו של רבש"ע זה להנאתו של האדם. צריך להפנים שכל מעשה - מצווה הוא גם טוב וגם מהנה, באופן אמיתי, באופן עמוק. כשאדם ממלא את ייעודו האמיתי, את תפקידו הרוחני, את המגמה הנשמתית שלו - אז הוא גם מאושר וטוב לו, והוא גם נהנה ומרגיש סיפוק עצום. לפעמים עבודת ה' דורשת מאמצים אבל המאמצים האלה הם מאמצים שממלאים את האדם תוכן עמוק ועליון של קדושה, הם נותנים משמעות ועומק לחיים וזה "להנאתך ולטובתך".
"אל הארץ אשר אראך"
הקב"ה עדיין לא אומר לאברהם לאן ללכת. חכמים אומרים "ניסיון בתוך ניסיון", ואפשר לומר שאת מעלת ארץ ישראל אי אפשר להסביר במילים אלא חייבים לראות כדי להבין.
"וירא אליו ה' "
אברהם מגיע לשכם ואז "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם אברם מזבח אל ה' הנראה אליו", בתחילה, בטרם אברהם הגיע לא"י, הוא רק שומע את דבר ה' אבל הוא לא רואה, אבל כאשר אברהם מגיע לארץ ישראל, ארץ הנבואה, אז כבר נאמר: " וירא ה' אל אברם", הוא כבר "רואה".
"ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" - ארץ ישראל נקנית אחרי שיש השתדלות למען ארץ ישראל. קודם שאברהם הגיע לארץ - היא עדיין לא הובטחה לו, אבל כאשר הוא כבר עקר מחו"ל ונכנס לארץ - אז מגיעה ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
אברהם התקדם בתוך הארץ "ויעתק משם ההרה" - לא רק באופן טכני אלא גם באופן רוחני - הוא עולה בארץ במדרגות רוחניות. הוא מגיע מקדם לבית אל ואז הוא בונה מזבח וכבר קורא בשם ה'. "ויסע אברהם הלוך ונסוע הנגבה".
עשרה נסיונות נתנסה אברהם ועמד בכולם. אברהם פורץ דרך חדשה בעולם, אברהם קורא בשם ה' אל עולם.
"אחות לנו קטנה" אומרים חז"ל שזה אברהם אבינו שאיחה את העולם. הקריאה שלו בשם ה' אחד, החידוש שהוא מביא לעולם בהסתכלות שיש בורא אחד לכל העולם כולו, מלמד על כך שכל העולם כולו אחד - שלכל העולם יש עניין אחד. בהכרה הזו אברהם מאחד את כל העולם למציאות אחת. "אחות לנו קטנה".
לא כל העולם הבין את זה מיד, זהו תהליך ארוך שהעולם צריך ללמוד אותו במשך הזמן אבל עצם הקריאה בשם ה' אחד כבר מאחדת את העולם.
כל ניסיון שאברהם עבר - זה עוד התקשרות לארץ ישראל ולרבש"ע.
"ויהי רעב בארץ" זהו ניסיון נוסף שהרי הקב"ה אמר לאברהם "לך לך - להנאתך ולטובתך" - והנה פתאום ישנו רעב בארץ, וחז"ל אומרים שעד אותו הזמן לא היה אף פעם רעב בעולם והרעב הזה הופיע רק בארץ ישראל..... זהו ניסיון לאברהם ואברהם עומד בניסיון, אברהם לא מפקפק והוא מאמין בדבר ה'. אמנם אברהם נאלץ לרדת למצרים לתקופה מסוימת אבל אמונתו לא נחלשת אלא אפילו מתחזקת. אברהם יורד למצרים עם אשתו ושוב ישנו ניסיון ואברהם עומד גם בו.
אח"כ אברהם ושרה חוזרים לארץ ישראל. אברהם חוזר אל כל המדרגות שהיו לו מקודם. חז"ל אומרים בזוהר שסיפור מסעותיו של אברהם אינם תיאור המציאות הפשוטה בלבד אלא תיאור של המדרגות הרוחניות של אברהם. חז"ל במדרשים ובעיקר בזוהר באופן מיוחד דורשים המון על מעלותיו של אברהם. אברהם מדגים לנו איזו דמות מופתית, מיוחדת, עליונה, ראשונית והסיבה שחכמים מגדילים לפנינו את המשמעויות של הפסוקים ומבארים אותם בעומק רוחני פנימי - בעצם מוכחת מהמציאות. כשאנחנו רואים את כל התולדות של אברהם,
כשאנחנו רואים את כל הדורות על גבי דורות שהם צאצאים של אברהם אבינו - והם ממשיכים את דרך ה' עד הדור שלנו, והאמונה שלהם הולכת ומתעלה ומתגלה בכל העולם כולו והכול התחיל מאברהם אבינו - אנחנו מבינים שכל מילה שאברהם אומר צריך להבין אותה בצורה העמוקה, לאור כל התולדות הללו, לאור כל התוצאות שאנחנו פוגשים. אברהם אבינו היה המתחיל ופורץ הדרך והוא היסוד של המהלך האלוקי של הופעת שם ה' בעולם באופן גלוי.
היו גם קודם יחידי סגולה במשך הדורות, אבל אברהם אבינו התחיל מהלך חדש שנהיה למהלך קבוע במשפחה, ולאחר מכן בעם. והעם ממשיך בכל הדורות את הקריאה בשם ה' עד לעתיד הגדול שכתוצאה מקריאה זו כל העולם כולו יקרא בשם ה'. "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
ככל מה שאנחנו מתקדמים במשך הדורות מתגלה ומתבררת הגדולה של אברהם אבינו. והיסוד הזה צריך להיות ענק שכן בניין גדול עומד על יסוד עצום. לכן חכמים מבארים לנו ביאור יותר עמוק לדבריו של אברהם אבינו - כי לא ייתכן אחרת, לכן גם לא ייתכן לפרש את הפסוק "וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה" כפשוטם של דברים שהוא הלך מהצפון לדרום, אלא התורה רוצה לתאר לנו את הגדולה של אברהם, ואנחנו בטוחים בכך מתוך ראיית כל התולדות עד דורנו. עד הדור האחרון שלנו שחוזר לארץ ישראל, וחלק גדול מעם ישראל נמצא בארץ, ועיקרה של התורה נמצא בארץ אחרי אלפיים שנות גלות.
הגויים כבר אמרו עלינו שנגמר תפקידו של עם ישראל עלי אדמות, וכל תפקידו לסבול בגלות, והנה אנחנו רואים שעם ישראל חוזר לארצו וחזון הנביאים הולך ומתגשם, והעולם עומד ואינו יודע איך לקבל את התופעה הזאת. הנה בתקופתנו הולך ומתברר הגודל הזה של המהלך של עם ישראל שהתחיל מאברהם אבינו.
אם כן אברהם עומד גם בניסיון של הרעב וגם בניסיון ששרה נלקחת לבית פרעה. איך הוא עומד בו? הוא בטוח שהקב"ה איתו ושלא יקרה לו שום רע. הוא לא מפקפק בכך לרגע. הביטחון שלו אחר כך מתברר כמציאותי ביותר ולא זו בלבד ששרה נשמרת והקב"ה שומר עליה - אלא אברהם יוצא משם ברכוש גדול. אנחנו לומדים שמכל ניסיון אנחנו יוצאים למדרגה גבוהה יותר, גשמית ורוחנית.
ואז מגיע הניסיון הבא. "ויהי בימי אמרפל מלך שנאר וכו'" וחז"ל אומרים לנו שכל מטרת המלחמה הייתה אברהם. המלכים רצו לפגוע בכל הסובבים את אברהם כדי לפגוע אחר כך באברהם עצמו. הם רצו לפגוע בלוט כי גם הוא נושא משמעות מיוחדת: הוא הולך עם אברהם, וממנו עתיד לצאת אח"כ המשיח. בסוף אברהם יוצא למלחמה ומנצח.
מדרש תנחומא מתחיל, לא פעם, ברעיון הלכתי ואח"כ מקשר אותו לרעיון רוחני. בפרשתנו אומר המדרש:
"ילמדנו רבנו הכותב כל נכסיו לעבדו במתנה מהו שיצא לחירות? כך שנו רבותינו: הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות ואם שייר קרקע כלשהו לא יצא לחירות. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מחפץ אחד שבהם".
כלומר אם הוא נותן מתנה לעבדו ואומר כל נכסי נתונים לך חוץ מחפץ אחד - העבד לא יצא לחירות שכן ישנו חשש שהחפץ הזה זה העבד בעצמו.
"מעשה באחד שהלך למדינת הים והיה לו בן אחד יושב ועוסק בתורה בארץ ישראל. כיוון שהגיע זמן מיתתו כתב כל נכסיו במתנה לעבדו וכתב לבנו שיהיה בורר לו חפץ אחד מכל נכסיו שנתן במתנה לעבדו. כיוון שמת כנס העבד את כל הממון ונטל אותו עם כתב המתנה ובא לו לארץ ישראל.
אמר לו: מת אביך וכתב לי דיתיקי מכל נכסיו מלבד שתברור לך חפץ אחד מן הכול, מה עשה הבן? הלך אצל רבו וסיפר לו המעשה. אמר לו רבו: אביך חכם גדול היה ובקיא בדינין, אמר: אם אניח כל נכסי ביד עבדי הרי הוא גונב הכול ומפסידן, אלא אני כותבן לו במתנה כדי שיזהר בהן ויהיה בני בורר לעצמו חפץ אחד מן הכול, ועכשיו כשתלך עמו לבי"ד ויוציא אותו הדייתיקי אמור לפני בי"ד: "רבותיי, כך ציווה אבי שאני בורר לעצמי חפץ אחד מכל, איני חפץ בעולם אלא עבד זה" - ותקנה את הנכסים ואת העבד. עשה כך, ומסרו לו בי"ד בידו את הנכסים ואת העבד שמה שקנה עבד קנה רבו". מה הקשר בין הרעיון הזה לבין מלחמת אברהם וארבעת המלכים?
אומר המדרש: כך אמר הקב"ה: "הריני משים תחרות בין המלכים כדי שיבוא אברהם ויטול ממונם. מניין? ממה שקראו "ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה" ". במקום שאברהם יצטרך לאסוף מכולם את הרכוש הקב"ה ארגן שכולם ילחמו בכולם ויאסוף כל הרכוש, ואז אברהם יבוא וייקח את הכול. אם כן גם בניסיון זה של המלחמה אברהם עומד.
המדרש מביא כאן עוד רעיון:
"ר' יהושע דסיקנין: סימן נתן הקב"ה לאברהם שכל מה שהראה לו הראה לבניו. כיצד? בחר באברהם מכל בית אביו שנאמר "אתה הוא ה' אלוקים אשר בחרת באברם והצאתו מאור כשדים ושמת שמו אברהם", ובחר בבניו משבעים אומות שנאמר "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך", "ובך בחר ה' אלוקיך לסגולה מכל העמים". לאברהם נאמר "לך לך" ולבניו נאמר "אעלה אתכם ממצרים אל ארץ הכנעני החיתי האמורי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש", לאברהם נאמר "ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה", לבניו נאמר "ויברכך ה' וכו'.
כל מה שהראה הקב"ה לאברהם - הראה גם לבניו. אברהם הוא היסוד והשורש לעם ישראל וכל מה שיש בשורש הולך ומתגלה אחר כך בבניו לאורך כל הדורות כולם.
אחר הדברים האלה אומר הקב"ה לאברהם "אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד" ואברהם עונה: "ויאמר אברהם ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי? ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך - ויאמין בה' ויחשבה לו צדקה ". אחד הפירושים מסביר:
האמין בה' - הקב"ה חשב לאברהם את האמונה שלו בקב"ה - שלמרות גילו , יוולד לו בן - לצדקה.
שני פסוקים אחרי כן נאמר: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה. ויאמר (אברהם): ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה". פתאום יש לאברהם שאלות ולמה כאן אברהם לא "ויאמין בה'"? אם הוא מאמין בנס הגדול שהקב"ה מבטיח לו בגילו ילדים ועוד ככוכבי השמים, אז לקבל את הארץ זו הבטחה קלה יותר? ולכאורה גם על הבטחת הילדים היה מבקש סימן?
המהר"ל עומד על השאלה הזאת בספרו "גבורות ה' ", ועונה שם שההבטחה על ארץ ישראל היא עוד יותר גדולה. כדי לזכות בארץ ישראל צריך להיות במדרגה גדולה מאוד מאוד ואברהם חושש שבעתיד עם ישראל לא יהיה במדרגה שהוא יהיה זכאי לארץ הזו, ולכן הוא מבקש סימן. כלומר ההבטחה על ארץ ישראל היא עוד יותר גדולה ועוד יותר עליונה מההבטחה על הילדים ולכן הוא מבקש הוכחה. ומהי תשובת הקב"ה? "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש" כלומר - קורבנות. בזכות הקורבנות עם ישראל זוכה בארץ ישראל. ושוב מבאר המהר"ל: הכפרה שעם ישראל זוכה לה ע"י הקרבת הקורבנות מחדשת לנו שהעוונות הם חיצוניים ולא פנימיים. עם ישראל במהותו הוא עם קדוש עליון וטהור. החטאים הם חיצוניים לו ואותם אפשר לנקות ואז לא נשאר שום רבב בעם ישראל. הקב"ה אומר בזה לאברהם שיש התאמה בין סגולת עם ישראל לבין סגולת ארץ ישראל.
חז"ל שואלים: איך יהיו לנו זכויות בזמן שאי אפשר להקריב קורבנות, ואומרת על כך הגמרא בתענית שכשישראל אומרים את פרשיות הקורבנות הרי זה כאילו הקריבו קורבן. על כן אנחנו מוצאים גמרות על סדר מועד, נזיקין, נשים, קדשים - ועל טהרות וזרעים אין גמרא. ולכאורה אם גמרא יש רק על המסכתות של מצוות שאנחנו יכולים לקיים היום, אז גם סדר קודשים לא היה צריך להיכתב. והתשובה היא שאלו מצוות שכן מתקיימות , כי לימוד סדר קדשים הרי הוא כהקרבת קרבנות לכן חכמים למדו את ענייני הקורבנות.
אם כן, אחרי כל הניסיון הזה של ארבעת המלכים באה הבטחה כפולה ומכופלת שעוד לא התקיימה בפועל:
"ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת: הקיני והקניזי והקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי".
קודם כל לא נאמר כאן "אתן" אלא "נתתי", וכן הקב"ה מבטיח כאן את ארץ עשרת העממים, לא שבעה אלא עשרה . עד ימינו אנו נתקיימה ההבטחה על שבעה עממים אבל את חלק עשרת העממים כולו עוד לא קבלנו. ארץ עשרת העממים נקבל בגאולה העתידה, ודברים אלו הולכים ומתקיימים עם חזרתנו לארץ ישראל.
גם קדושת המילה קשורה לארץ ישראל. ההבטחה אחרי ברית המילה היא הבטחה אפילו גדולה יותר מההבטחה אחרי מלחמת ארבעת המלכים:
"והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורות לברית עולם להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים".
וזה היה ככה גם בפועל. כשישראל נכנסים לארץ בזמן יהושע הם נימולו... כדי לזכות בארץ ישראל חייבים להיות מושלמים, כי ארץ ישראל היא מושלמת. מעלתה העליונה של ארץ ישראל, ארץ ה', שרק בה עם ישראל יכול להוציא את הכוחות האלוקיים והמקודשים שלו - מן הכוח אל הפועל, רק בה עם ישראל יכול למלא את תפקידו לקרוא בשם ה' הגדול בכל גדולתו.
לנו הדברים הם פשוטים כי אנחנו חוזרים עליהם הרבה פעמים. אנחנו גם משתדלים בהם ממש בפועל. אנחנו יושבים ונמצאים כאן בבית-אל ומגלים בפועל את המאמצים המיוחדים שלנו לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. 'לנו' זה לא הכוונה רק לנו פה אלא לכל האנשים המתיישבים ביהודה שומרון וחבל-עזה שנותנים ביטוי חזק להבנת גודלה וערכה של ארץ ישראל והנכונות להתמסר ולהקריב ואפילו למסור את הנפש כדי לשמור את ארץ ישראל בידינו. ההכרה הזו באה מעומק ההבנה שכל הקיום שלנו וכל יכולת הגילוי של ההופעה השלימה שלנו, היא רק כאן בארץ הזו.
ככל שאדם יודע יותר את ערכה של ארץ ישראל הוא זוכה להשגות יותר עליונות. עצם המציאות בארץ ישראל היא כבר מזכה את האדם להשגות עליונות, אבל על ההכרה בערכה ובקדושתה נאמר ש"כל העוסק בתורה בארץ ישראל זוכה ורואה את פני השכינה".
"דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד" - אם אתה רוצה לראות את השכינה, למד תורה בארץ ישראל. לימוד תורה בארץ זה פגישה עם השכינה במדרגה מיוחדת במינה. אמנם כל מי שעוסק בתורה יש לו פגישה מסוימת עם השכינה, אבל בא"י זו מדרגה מיוחדת במינה וככל שמתאמצים זוכים יותר למדרגה הזו - כך עשה אברהם אבינו, וכך אנו עושים בעקבותיו.
מוכנים אנו להתנסות, ומכל ניסיון שאנחנו עוברים, אנחנו יותר מקושרים לקדושתה של ארץ ישראל ולקדושתה של האמונה והולכים ועולים ממדרגה למדרגה. אנחנו לא מפחדים מהתמודדויות ומניסיונות. לנו יש את אברהם שמורה ומראה לנו שכל ניסיון הוא "נס להתנוסס" ומעלה את האדם למדרגה חדשה. כל קושי שיש לאדם - הוא מתעלה על ידו. זה לא אומר שאחרי עמידה בניסיון אחד לא יבואו ניסיונות אחרים, אפילו יכול להיות שיהיו ניסיונות יותר גדולים, אבל הוא יעמוד גם בהם, ואז יעלה למדרגה עוד יותר גדולה, וכך יתקדם ממדרגה למדרגה.
וכן בעז"ה נלך ונעלה עד שנזכה לגאולתנו השלימה במהרה בימינו אמן.