הסתיו הגיע. טוב, זה קורה כל שנה. וכל שנה - כמו השנה, אני מופתעת מחדש. רוחות קרירות מופיעות גם בשעות היום, ועננים מכסים את השמש מפעם לפעם. העץ הגדול והזקן שליד ביתי משיר את עליו, ועוד מעט יעמוד ערום לגמרי, מופקר לרוחות החורף הצורבות. כך קורה כל שנה - אני מהרהרת לעצמי - אם כן, מדוע השנה הסתיו אפור יותר? מדוע השנה הרוח קרירה יותר? צורבת יותר?

עמוד ראשי של עיתון מתגלגל לו ברוח. איזה חייל שקרא בו בחטף, הניח לו להתגלגל ולחלוף הלאה, ממש כמו לכותרותיו ההזויות, המנותקות. אני מנסה להסיח דעתי מאותו סתיו משונה, משתדלת להיות קשובה יותר לנשים המתפללות, לאברכים הלומדים בחדר הסמוך. אך מחשבותיי נושאות אותי הלאה.

אני נזכרת ביום בו הגעתי הנה, תשושה ומיוסרת, יחד עם אישי וילדי. כוחי תש, לא יכולתי להמשיך ולנדוד, הבנתי שכאן תם המסע אותו עלי לעבור.

נפרדתי מאחותי שליוותה אותי כל השנים, מילדיה, מחברותי, ו…כן. גם מאישי וילדי… נשארתי כאן - בוכיה בכי תמרורים, מכאב הפרידה, ומגעגועים.

הרבה שנים לקח לי להבין למה, למה נגזר עלי להיתלש ממשפחתי, מאהוביי, מכל עולמי - ולגור על אם-הדרך. אך כשפגשתי את בני-בני בדודים ושדודים, עוברים על-יד ביתי ונאנקים חרש, אז הבנתי למה זימן אותי המקום, ברוך הוא, לכך. היו אלה שעות קשות, שעות של בכי אינסופי, של תחנונים. כן… נענתה תפילתי. זכיתי גם לראותם בשובם… ימים של התרוממות… ימים של ריח גאולה…

ומאז, כל שנה בסתיו, הם מגיעים אלי, כולם. ואנו יחד מתפללים, בוכים וצוחקים: נכדים נשואים, נינים-בני-שלוש שראשם עטור תלתלים, אמהות מסורות הדואגות על חינוך הבנים, עקרה-לא-ילדה מגיעה עם עוללה הרך, ולוחשת אלי "מאמא רוחל, הנה הוא, הנכד שלך…"

אם כן, מדוע השנה הסתיו אפור יותר?

נראה שלא אמצא בעיתון את התשובה. לא… גם לא במהדורות החדשות. התשובה נמצאת למעלה-למעלה מזה, ואין לנו לשאול ולתהות אחריה. השנה, גם הקיץ היה אפור, והכל, שוכן בתאים אפורים של הזיכרון. אבל, ילדי האהובים והיקרים! אני, לא שכחתי! ראיתי גם ראיתי, וזעקותיכם שמעתי, ומאז אין לי מנוח בקברי.

ואני, אתכם, על-אם-הדרך, בוכה בכי תמרורים, על בניי, גולי, אהוביי, עד ישיב לי ה' "מנעי קולך מבכי…ושבו בנים לגבולם…"