ביום חמישי האחרון בנווה דקלים, במדשאות בתי הכנסת, אמרתי לחבר, מן האנשים שליוו את הנוער המשובח בגוש, כי אחרי החורבן נאסוף את כולם לאירוע משותף. לא נפרד מתוך חורבן, נאסף שוב, לדבר ונצא מתוך ברכות ואהבה ביחד אל השנה החדשה. אמרתי לו ,יש דברים שראיתי כאן, ובכנס כזה ארצה לספר לכם עליהם.
התלבטנו מתי מתאים הדבר והגענו למסקנה שאחרי השלושים לאבל יהיה נכון לעשות זאת. בימים שאחרי, בעודי נסערת מהכל וגם ממראותיכם הנפלאים וחושבת על הדברים שראו עיני וכל כך הייתי רוצה לספר לכם עליהם, ראיתי פרסומים על כנס "תודה בכתום". לא הזמינו אותי לכנס, ובוודאי לא לדבר בו, ואולי טוב שכך כי יש מכם שהלכו לסיבוב שערים ויש שהלכו לאסיפה אחרת ויש שלא הלכו לא לזה ולא לזה, ובכל זאת חשבתי שלא אכבוש את דברי מפניכם ואדבר אתכם בכתב.
אני מבקשת מכם מראש להקפיא את נטיותיכם הציניות לכמה דקות. תרשו לי להיות רגשנית ואפשרו לעצמכם להכיל את הרגשנות הזו. הדברים שראיתי היו בשבילי נחמה עמוקה ואני יודעת שכתיבה זו תלווה מידי פעם במחיית דמעה רגשנית שלי. ולכם אם תהיה כזו, סימן טוב הוא לכם.
על אהבת הארץ שלכם איני רוצה לספר, גם לא על המסירות הנדירה והעקשנות שלכם להיות איתה ועליה ברגעיה הקשים ביותר. העיניים שלי ראו עוד, ראו את מה שמותיר לנו עוגן של ביטחון, תקווה וגם שמחה בתוך החורבן.
הסתובבתי ביניכם ובעיקר ביניכן, לאחר שהורדתי מעצמי את הסינר הירוק... שהכריח אותי להיות אובייקטיבית. ושהשחרור ממנו אפשר לי להיות חלק מן המאבק. כשנטע הקצינה העוקרת נתבקשה לאפשר לי להיכנס לבית הכנסת היא שאלה אותי: " אה, את פה בשביל לעזור לנו?" אמרתי לה: "לא, אני פה בשביל לעזור לבנות...".
כשהסתובבתי ביניכן, בעיקר במדשאות, בין בכי לבכי שלכן שהתפרץ ממראות הכוח הנורא של גושי החיילים והחיילות העומדים שורות שורות מול בתי הכנסת דיברנו דברי ניחומים, יצרנו רגעים של התעלות והתרוממות מעל המציאות הקשה של הרגע, הצלחנו להעלות חיוך כשהבנו שאתם תקוותנו. קורה לנו נס, אומנם לא הנס שאנו כה מייחלים לו כאן. אתם הנס שלנו.
לראות אתכם בהמוניכם כל השבוע ובמיוחד בליל שבת שבה הייתם גם יפים ומסודרים, מפוזרים על המדשאות, מתנהגים בצניעות אינסטינקטיבית... בלי המורה ובלי הרב בסופו של דבר את הטוהר אתם מפנימים, גם אם לפעמים נמאס לכם לעסוק בענייני צניעות, בלימודים ובהרצאות, הרי שהטבע הפנימי הטהור שלכם פועל נכון, ממש אינסטינקטים של צניעות.
ילדים טהורים שלנו
באחת השעות הקשות כשבכיתי על הגשר, ניגשה אלי נערה וביקשה, ממש ביקשה שאפסיק לבכות. הרי כל כך התחזקנו קודם בדיבורינו המשותפים, הן מתחזקות מהיכולת להתרומם, הן צריכות אותנו מרוממים...
ובשעה אחרת כשהרעפתי דברי הערצה על קבוצת בנות על מסירות הנפש שלהן, על העקשנות להיכנס לגוש כבר שלושה ימים בלא שינה, ועל השינה לא שינה בתוך הגוש ובלבד שתהיינה כאן, עונה אחת מהן בחיוך: "בשבילנו זו לא חכמה, אנחנו רגילות. לא מזמן ישנו כך במחנות וסמינריונים שונים של בני עקיבא והשירות הלאומי, אנחנו רגילות",אמרה.
"אבל אתם... המבוגרים בני ה40 ה 50 ויותר, אתם, כשאתם ישנים על הרצפה בכיתות, על הדשא בחוץ אוכלים קרייקרים... איך אתם עושים את זה? מכם אנחנו לומדים את זה, לכם כל הכבוד... כשאנחנו רואים אתכם זה קטן מה שאנחנו עושים...". קצת הסמקתי, שהרי גם אני לא מזמן הייתי במחנה סיירים ובשירות הלאומי ובכל מיני סמינרים.
חשבתי על הפער בן הדורות. איפה הוא? החיבור, השרשרת החיה והחיונית הזו, ההשפעה הישירה והמזינה הזו. איפה עוד יש ילדים והורים כאלה? חניכים ומחנכים כאלה?
ילדים מחוברים שלנו
ביום חמישי בלילה האחרון בבית הכנסת . בנות כבנות 15-20 מתבצרות בעזרת נשים. הן רוצות להיות אחרונות העקורות. מנסים לשדל אותן לפתוח. החיילות והשוטרים כבר עייפים. חסרי סבלנות. רוצים לפרוץ... אני מנסה לעכב, מבקשת לקרוא לבנות לפתוח... מבקשת לאפשר לדבר בפלאפון... שתהיה להן שם עוד דקה, עוד רגע של דבקות , ברור שאף אחת לא תצא מרצון. קבוצה נחושה, עם המחנכת אורלי, שוטר נכנס בעזרת סולם מבפנים מפרק את החסימות שלפני הדלת ובן ישי עם הקצינה נטע העוקרת והחיילות שלה נכנסות. מתח עצום. אף אחת לא קמה. ניסיון לשאת ולתת, לדבר עם החיילות. מתחילים לגרור. סערה, בכי ותחנונים. בנות נגררות, חיילות גוררות, נטע ובן ישי נותנים פקודות.
נערה קמה מבוישת במרכז הקבוצה, זזה הצידה מנסה לפלס את דרכה בתוך המהומה, אני שואלת אותה אם היא רוצה לצאת בכוחות עצמה... היא מתכווצת , לא לבלוט, ואומרת בשקט: "כן...הבטחתי לאימא שלי שלא אתן שיגררו אותי".
אימא שלה לא הייתה שם. היא לא ראתה באילו תנאי לחץ חברתי וסערה רגשית הילדה שלה הייתה נאמנה לה. הייתה נאמנה לציווי לכבד את אימא. היא עמדה בהבטחתה. היא החזיקה את הפלאפון שבו הושמעה הבטחתה כעד בינה ובין אימה היא קיימה. אימא, חבל שלא היית שם לראות את זה בעיניך. לראות את ילדתך הטובה.
כעבור מספר ימים כשראיתי את השידור בערוץ 10 על הרגעים שלפני הפריצה לעזרת הנשים, נראה מפקד משטרה דרומי מר פרנקו כשהוא אומר: "יש שם ילדות בנות 12 ו13 בלי ההורים שלהם... מה זה? זה יותר גרוע מגואה.
ילדים טובים שלנו
באוטובוס, אחרי שעברנו את שורת האבלים שיצרו לנו חיילי צה"ל, אחרי שאיחלנו להם שהקב"ה יעזור להם לכפר על החטא שחטאו בחורבן, שיעזור להם לתקן עוד בהיותם חיילי צה"ל ושהם עצמם יהיו פורצי הדרך חזרה לגוש. אני יושבת בספסל האחורי. לפני יושבת ציפי. ציפי מדברת עם אבא שלה. מדברת בבכי שוטף, הלבבות של כולנו הולמים ביחד, בוכים ביחד. היא בוכה ומדברת, מתחטאה לפני אביה מבטיחה לאבא שלה שלא יצאה ברצון.
"תאמין לי אבא.. אבא תאמין לי... היא בוכה ואומרת," לא יצאתי ברצון, לא על רגלי יצאתי, הכריחו אותי לצאת. בכוח הוציאו אותי, תאמין לי אבא... הנה אנו עוברים בפניה לשירת הים, אתה זוכר אבא כשהיינו שם ביחד כמה נפלא היה. אבא, האם הקב"ה יכפר לנו על מה שעם ישראל חולל פה? האם נאמנותינו תתקבל לפניו לרצון? אנחנו עוברים את מושב קטיף אבא, אתה מבין?! אותם עוד לא פינו כי יש שם רפת של פרות. מה עם בני האדם?! בשבוע שעבר עוד שתלנו כאן חסות. האמנו שעוד נקטוף אותם".
והיא בוכה ומדברת ואבא שלה שותק ומקשיב. ילדה של אבא, נאמנה, לא רוצה לאכזב.
ילדים נאמנים שלנו
"תנו רבנן משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקבלתן מהם והם קפצו ונפלו לתוך האור" (תענית כ"ט).
אתם לא זרקתם את המפתחות. לא קפצתם ביאוש לתוך האש. יצאתם כשהמפתח לגוש בידיים שלכם ואש אהבה יוקדת בליבכם אל ההורים שלכם ואל מה שנטעו בכם אהבת תורה אהבת הארץ ואפילו, כמה קשה, אהבת עם ישראל שהופיע בלבושם של חיילי צה"ל. הצלחתם לחבק אותם.
ילדים מאמינים שלנו.
עולם הפוך ראינו. נטע עוקרת ובן ישי מחריב, ובהפיכה הנוראה הזו נגלה הנס לבעלים שלא הכירו בו. כמה קיטרנו עליכם בשנים האחרונות? כל כך הרבה דיברנו על משבר ועל נתק בן הדורות, כמה דאגנו מן ההר המתגבה בינינו. והנה כאילו כבר היה פה אליהו הנביא, לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
קשה לנו החורבן ואבלו קשה גם כן. לא נתעקש באבלנו. זר ניחומים הוגש בתוכו בהופיעכם לעיננו עדרים עדרים. אהובים, סוערים, נאמנים, מאמינים.
ביחד, יכול נוכל.
התלבטנו מתי מתאים הדבר והגענו למסקנה שאחרי השלושים לאבל יהיה נכון לעשות זאת. בימים שאחרי, בעודי נסערת מהכל וגם ממראותיכם הנפלאים וחושבת על הדברים שראו עיני וכל כך הייתי רוצה לספר לכם עליהם, ראיתי פרסומים על כנס "תודה בכתום". לא הזמינו אותי לכנס, ובוודאי לא לדבר בו, ואולי טוב שכך כי יש מכם שהלכו לסיבוב שערים ויש שהלכו לאסיפה אחרת ויש שלא הלכו לא לזה ולא לזה, ובכל זאת חשבתי שלא אכבוש את דברי מפניכם ואדבר אתכם בכתב.
אני מבקשת מכם מראש להקפיא את נטיותיכם הציניות לכמה דקות. תרשו לי להיות רגשנית ואפשרו לעצמכם להכיל את הרגשנות הזו. הדברים שראיתי היו בשבילי נחמה עמוקה ואני יודעת שכתיבה זו תלווה מידי פעם במחיית דמעה רגשנית שלי. ולכם אם תהיה כזו, סימן טוב הוא לכם.
על אהבת הארץ שלכם איני רוצה לספר, גם לא על המסירות הנדירה והעקשנות שלכם להיות איתה ועליה ברגעיה הקשים ביותר. העיניים שלי ראו עוד, ראו את מה שמותיר לנו עוגן של ביטחון, תקווה וגם שמחה בתוך החורבן.
הסתובבתי ביניכם ובעיקר ביניכן, לאחר שהורדתי מעצמי את הסינר הירוק... שהכריח אותי להיות אובייקטיבית. ושהשחרור ממנו אפשר לי להיות חלק מן המאבק. כשנטע הקצינה העוקרת נתבקשה לאפשר לי להיכנס לבית הכנסת היא שאלה אותי: " אה, את פה בשביל לעזור לנו?" אמרתי לה: "לא, אני פה בשביל לעזור לבנות...".
כשהסתובבתי ביניכן, בעיקר במדשאות, בין בכי לבכי שלכן שהתפרץ ממראות הכוח הנורא של גושי החיילים והחיילות העומדים שורות שורות מול בתי הכנסת דיברנו דברי ניחומים, יצרנו רגעים של התעלות והתרוממות מעל המציאות הקשה של הרגע, הצלחנו להעלות חיוך כשהבנו שאתם תקוותנו. קורה לנו נס, אומנם לא הנס שאנו כה מייחלים לו כאן. אתם הנס שלנו.
לראות אתכם בהמוניכם כל השבוע ובמיוחד בליל שבת שבה הייתם גם יפים ומסודרים, מפוזרים על המדשאות, מתנהגים בצניעות אינסטינקטיבית... בלי המורה ובלי הרב בסופו של דבר את הטוהר אתם מפנימים, גם אם לפעמים נמאס לכם לעסוק בענייני צניעות, בלימודים ובהרצאות, הרי שהטבע הפנימי הטהור שלכם פועל נכון, ממש אינסטינקטים של צניעות.
ילדים טהורים שלנו
באחת השעות הקשות כשבכיתי על הגשר, ניגשה אלי נערה וביקשה, ממש ביקשה שאפסיק לבכות. הרי כל כך התחזקנו קודם בדיבורינו המשותפים, הן מתחזקות מהיכולת להתרומם, הן צריכות אותנו מרוממים...
ובשעה אחרת כשהרעפתי דברי הערצה על קבוצת בנות על מסירות הנפש שלהן, על העקשנות להיכנס לגוש כבר שלושה ימים בלא שינה, ועל השינה לא שינה בתוך הגוש ובלבד שתהיינה כאן, עונה אחת מהן בחיוך: "בשבילנו זו לא חכמה, אנחנו רגילות. לא מזמן ישנו כך במחנות וסמינריונים שונים של בני עקיבא והשירות הלאומי, אנחנו רגילות",אמרה.
"אבל אתם... המבוגרים בני ה40 ה 50 ויותר, אתם, כשאתם ישנים על הרצפה בכיתות, על הדשא בחוץ אוכלים קרייקרים... איך אתם עושים את זה? מכם אנחנו לומדים את זה, לכם כל הכבוד... כשאנחנו רואים אתכם זה קטן מה שאנחנו עושים...". קצת הסמקתי, שהרי גם אני לא מזמן הייתי במחנה סיירים ובשירות הלאומי ובכל מיני סמינרים.
חשבתי על הפער בן הדורות. איפה הוא? החיבור, השרשרת החיה והחיונית הזו, ההשפעה הישירה והמזינה הזו. איפה עוד יש ילדים והורים כאלה? חניכים ומחנכים כאלה?
ילדים מחוברים שלנו
ביום חמישי בלילה האחרון בבית הכנסת . בנות כבנות 15-20 מתבצרות בעזרת נשים. הן רוצות להיות אחרונות העקורות. מנסים לשדל אותן לפתוח. החיילות והשוטרים כבר עייפים. חסרי סבלנות. רוצים לפרוץ... אני מנסה לעכב, מבקשת לקרוא לבנות לפתוח... מבקשת לאפשר לדבר בפלאפון... שתהיה להן שם עוד דקה, עוד רגע של דבקות , ברור שאף אחת לא תצא מרצון. קבוצה נחושה, עם המחנכת אורלי, שוטר נכנס בעזרת סולם מבפנים מפרק את החסימות שלפני הדלת ובן ישי עם הקצינה נטע העוקרת והחיילות שלה נכנסות. מתח עצום. אף אחת לא קמה. ניסיון לשאת ולתת, לדבר עם החיילות. מתחילים לגרור. סערה, בכי ותחנונים. בנות נגררות, חיילות גוררות, נטע ובן ישי נותנים פקודות.
נערה קמה מבוישת במרכז הקבוצה, זזה הצידה מנסה לפלס את דרכה בתוך המהומה, אני שואלת אותה אם היא רוצה לצאת בכוחות עצמה... היא מתכווצת , לא לבלוט, ואומרת בשקט: "כן...הבטחתי לאימא שלי שלא אתן שיגררו אותי".
אימא שלה לא הייתה שם. היא לא ראתה באילו תנאי לחץ חברתי וסערה רגשית הילדה שלה הייתה נאמנה לה. הייתה נאמנה לציווי לכבד את אימא. היא עמדה בהבטחתה. היא החזיקה את הפלאפון שבו הושמעה הבטחתה כעד בינה ובין אימה היא קיימה. אימא, חבל שלא היית שם לראות את זה בעיניך. לראות את ילדתך הטובה.
כעבור מספר ימים כשראיתי את השידור בערוץ 10 על הרגעים שלפני הפריצה לעזרת הנשים, נראה מפקד משטרה דרומי מר פרנקו כשהוא אומר: "יש שם ילדות בנות 12 ו13 בלי ההורים שלהם... מה זה? זה יותר גרוע מגואה.
ילדים טובים שלנו
באוטובוס, אחרי שעברנו את שורת האבלים שיצרו לנו חיילי צה"ל, אחרי שאיחלנו להם שהקב"ה יעזור להם לכפר על החטא שחטאו בחורבן, שיעזור להם לתקן עוד בהיותם חיילי צה"ל ושהם עצמם יהיו פורצי הדרך חזרה לגוש. אני יושבת בספסל האחורי. לפני יושבת ציפי. ציפי מדברת עם אבא שלה. מדברת בבכי שוטף, הלבבות של כולנו הולמים ביחד, בוכים ביחד. היא בוכה ומדברת, מתחטאה לפני אביה מבטיחה לאבא שלה שלא יצאה ברצון.
"תאמין לי אבא.. אבא תאמין לי... היא בוכה ואומרת," לא יצאתי ברצון, לא על רגלי יצאתי, הכריחו אותי לצאת. בכוח הוציאו אותי, תאמין לי אבא... הנה אנו עוברים בפניה לשירת הים, אתה זוכר אבא כשהיינו שם ביחד כמה נפלא היה. אבא, האם הקב"ה יכפר לנו על מה שעם ישראל חולל פה? האם נאמנותינו תתקבל לפניו לרצון? אנחנו עוברים את מושב קטיף אבא, אתה מבין?! אותם עוד לא פינו כי יש שם רפת של פרות. מה עם בני האדם?! בשבוע שעבר עוד שתלנו כאן חסות. האמנו שעוד נקטוף אותם".
והיא בוכה ומדברת ואבא שלה שותק ומקשיב. ילדה של אבא, נאמנה, לא רוצה לאכזב.
ילדים נאמנים שלנו
"תנו רבנן משחרב הבית בראשונה נתקבצו כיתות כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידן ועלו לגג ההיכל ואמרו לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים יהיו מפתחות מסורות לך, וזרקום כלפי מעלה ויצתה כעין פיסת יד וקבלתן מהם והם קפצו ונפלו לתוך האור" (תענית כ"ט).
אתם לא זרקתם את המפתחות. לא קפצתם ביאוש לתוך האש. יצאתם כשהמפתח לגוש בידיים שלכם ואש אהבה יוקדת בליבכם אל ההורים שלכם ואל מה שנטעו בכם אהבת תורה אהבת הארץ ואפילו, כמה קשה, אהבת עם ישראל שהופיע בלבושם של חיילי צה"ל. הצלחתם לחבק אותם.
ילדים מאמינים שלנו.
עולם הפוך ראינו. נטע עוקרת ובן ישי מחריב, ובהפיכה הנוראה הזו נגלה הנס לבעלים שלא הכירו בו. כמה קיטרנו עליכם בשנים האחרונות? כל כך הרבה דיברנו על משבר ועל נתק בן הדורות, כמה דאגנו מן ההר המתגבה בינינו. והנה כאילו כבר היה פה אליהו הנביא, לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.
קשה לנו החורבן ואבלו קשה גם כן. לא נתעקש באבלנו. זר ניחומים הוגש בתוכו בהופיעכם לעיננו עדרים עדרים. אהובים, סוערים, נאמנים, מאמינים.
ביחד, יכול נוכל.