אם מילים שוות כסף, שתיקה שווה זהב. כך אומר הפתגם העממי ויש לו גרסה כמעט בכול שפה. נראה שראש הממשלה שלנו החליט ליישם את המושכל הזה באופן עקבי ביותר. עימות טלוויזיוני כנראה שלא יתקיים במערכת הבחירות הקרובה שכן לעימות, כמו לטנגו, צריך שניים.
היה זה בתחילה אהוד ברק שהיה אז מכהן כראש ממשלה וחבר הכנסת שרון סירב להתעמת איתו במערכת הבחירות בשנת 2001. מי שעקב אחר הדינאמיקה גילה ששרון, במערכת הבחירות מול אהוד ברק לא לקח כל אחריות על העדרו של עימות טלוויזיוני, הדבר היה כביכול מקרי לחלוטין. עפ"י הדוברים של מטה הבחירות של שרון, העימות נמנע מסיבות "טכניות", "חוסר זמן" וכדומה.
לשרון, שהיה אז חבר כנסת מן השורה, לכאורה לא הייתה כל סיבה להימנע מהעימות המסורתי אך הוא נמנע. איש לא העריך אז כי זו דרכו של ראש הממשלה הנבחר וכי גם בעתיד לא יזכה איש לראות את אריאל שרון בעימות טלוויזיוני.
היה זה גם עמרם מצנע שלא זכה לעימות מול אריאל שרון. במפלגת העבודה כל כך נואשו אז מהתחמקות מטה הבחירות של אריאל שרון והליכוד עד אשר ערכו בתשדירי הבחירות שלהם מעין עימות, עריכה באולפן של קטעי תוכניות במסך מפוצל, שרון מימין ומצנע משמאל.
"ראש הממשלה לא מתכוון להטריח את עצמו ולא מוצא סיבה להתעמת בטלוויזיה מול ראש העיר חיפה, מצנע", ענה לכתבים. ליאור חורב היה אז מנהל מטה ההסברה של ראש הממשלה. חורב לא היסס להוסיף: "אנו מבינים את הייאוש הגדול של ראש העיר חיפה. עם זאת, אדם נואש יכול לפנות לפסיכיאטר כשהוא מעסיק אותו במשרה מלאה במטה הבחירות שלו (פרופ' יורם יובל). הוא צמוד אליו וזמין. לא יאה וגם אין טעם להטריד ראש ממשלה במצוקות אישיות של ראש עיר". כן, ראש הממשלה שרון שתק אז וכידוע הליכוד ניצח בבחירות, ואילו מצנע נאלץ לפרוש מראשות העבודה מספר חודשים לאחר הבחירות.
היה זה בנובמבר לפני שנתיים ששרון סירב להתעמת בטלוויזיה מול בנימין נתניהו. שני האישים התמודדו אז על ראשות תנועת הליכוד, ונתניהו הציע לשרון להתעמת מולו בתוכניתו של ניסים משעל "משעל חם". התקשורת דיווחה על המגעים בין הצדדים, על מו"מ ועל הסיכויים הרבים שהעימות יערך. אך הערב ירד, שידור התוכנית החל וניסים משעל נאלץ להודיע שאריאל שרון לא יהיה שם. לא פחות מעניין מהעדר העימות היה ההסבר של ראש הממשלה שרון, שטען אז שאין זה ראוי שראש ממשלה יתעמת מול שר מכהן בממשלתו.
רבים טוענים שבנימין נתניהו ניצח את הבחירות מול שמעון פרס בשנת 96 רק בזכות העימות הטלוויזיוני שהכריע את הכף. עימות היה אמור להתקיים בין שרון לנתניהו לפני שבועות אחדים במרכז הליכוד. נתניהו נאם במרכז הליכוד ותקף את אריאל שרון ואת דרכו וזכות הדיבור עברה ליושב ראש הליכוד, אריאל שרון, להתעמת ולהשיב. שרון עלה לנאום אך הפעם היה זה המיקרופון שלא עבד. שרון שתק. גם הפעם נמנע עימות גורלי.
נראה שהעיתונאים בישראל כבר נואשו, איש לא מתעניין עוד בחקירת משטרת ישראל אודות גורלו של המיקרופון שהושתק במרכז הליכוד. העיתונות למדה לחיות עם השתיקה כאילו אפשר כך.
המציאות הזו מזכירה לי את אותו עגלון שהאכיל את סוסו כל יום במנה הולכת וקטנה. לאחר שמת הסוס אמר העגלון לחבריו: כמעט שהרגלתי את הסוס הזה שלא לאכול כלל, ואז נפח הסוס את נשמתו.
כולנו מכירים את המיתוסים על ראש הממשלה אריאל שרון, על תקופת היותו גנרל ב"מלחמת יום הכיפורים", על הכיתור של הארמיה המצרית בסיני ועל דרכו הפוליטית שעשה בממשלתו של מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו. הקריירה ההיא לא הביאה את אריאל שרון למקום בו הוא נמצא היום.
אזכיר שבשנת 99 , בבחירות בהם הפך הליכוד לסיעה הקטנה בתולדותיו, היה אריאל שרון פנסיונר פוליטי חסר סיכוי. היה זה בנימין נתניהו שצעד לאחור והניח בידי שרון את מנהיגות הליכוד באופן זמני ביותר, ומאז שרון לא מספר הרבה לאזרחי ישראל. נותר לנו להסתפק במיתוסים מן העבר, בתמונות אילמות מן העיתונות והטלוויזיה ורק להאמין שהכל טוב שם במשרד ראש הממשלה, ואשרי המאמין.
העיתונאים בישראל אינם לבד. גם מערכת המשפט בישראל לא זוכה לשפוט את הסבריו של ראש הממשלה ואנשיו. האישומים נגד ראש הממשלה לא מובאים למשפט למרות שאיש לא החליט על ביטול החשדות וסגירת התיקים. גם ההליכים בעניין אנשי שרון שמשפטם מסתיים ללא דיונים, בהודאות ועסקאות טיעון וללא חקירת עדים, גם הליכים אילמים אלה צריכים בנסיבות אלו להדאיג את אזרחי ישראל במישור הציבורי.
מה יש לראש הממשלה אריאל שרון להסתיר? מדוע מתקשה האיש לענות באופן ישיר על שאלות נוקבות? האם ראש ממשלה יכול להשתיק את עצמו ללא הרף בפני בוחריו? עד כמה? עד מתי?
היה זה בתחילה אהוד ברק שהיה אז מכהן כראש ממשלה וחבר הכנסת שרון סירב להתעמת איתו במערכת הבחירות בשנת 2001. מי שעקב אחר הדינאמיקה גילה ששרון, במערכת הבחירות מול אהוד ברק לא לקח כל אחריות על העדרו של עימות טלוויזיוני, הדבר היה כביכול מקרי לחלוטין. עפ"י הדוברים של מטה הבחירות של שרון, העימות נמנע מסיבות "טכניות", "חוסר זמן" וכדומה.
לשרון, שהיה אז חבר כנסת מן השורה, לכאורה לא הייתה כל סיבה להימנע מהעימות המסורתי אך הוא נמנע. איש לא העריך אז כי זו דרכו של ראש הממשלה הנבחר וכי גם בעתיד לא יזכה איש לראות את אריאל שרון בעימות טלוויזיוני.
היה זה גם עמרם מצנע שלא זכה לעימות מול אריאל שרון. במפלגת העבודה כל כך נואשו אז מהתחמקות מטה הבחירות של אריאל שרון והליכוד עד אשר ערכו בתשדירי הבחירות שלהם מעין עימות, עריכה באולפן של קטעי תוכניות במסך מפוצל, שרון מימין ומצנע משמאל.
"ראש הממשלה לא מתכוון להטריח את עצמו ולא מוצא סיבה להתעמת בטלוויזיה מול ראש העיר חיפה, מצנע", ענה לכתבים. ליאור חורב היה אז מנהל מטה ההסברה של ראש הממשלה. חורב לא היסס להוסיף: "אנו מבינים את הייאוש הגדול של ראש העיר חיפה. עם זאת, אדם נואש יכול לפנות לפסיכיאטר כשהוא מעסיק אותו במשרה מלאה במטה הבחירות שלו (פרופ' יורם יובל). הוא צמוד אליו וזמין. לא יאה וגם אין טעם להטריד ראש ממשלה במצוקות אישיות של ראש עיר". כן, ראש הממשלה שרון שתק אז וכידוע הליכוד ניצח בבחירות, ואילו מצנע נאלץ לפרוש מראשות העבודה מספר חודשים לאחר הבחירות.
היה זה בנובמבר לפני שנתיים ששרון סירב להתעמת בטלוויזיה מול בנימין נתניהו. שני האישים התמודדו אז על ראשות תנועת הליכוד, ונתניהו הציע לשרון להתעמת מולו בתוכניתו של ניסים משעל "משעל חם". התקשורת דיווחה על המגעים בין הצדדים, על מו"מ ועל הסיכויים הרבים שהעימות יערך. אך הערב ירד, שידור התוכנית החל וניסים משעל נאלץ להודיע שאריאל שרון לא יהיה שם. לא פחות מעניין מהעדר העימות היה ההסבר של ראש הממשלה שרון, שטען אז שאין זה ראוי שראש ממשלה יתעמת מול שר מכהן בממשלתו.
רבים טוענים שבנימין נתניהו ניצח את הבחירות מול שמעון פרס בשנת 96 רק בזכות העימות הטלוויזיוני שהכריע את הכף. עימות היה אמור להתקיים בין שרון לנתניהו לפני שבועות אחדים במרכז הליכוד. נתניהו נאם במרכז הליכוד ותקף את אריאל שרון ואת דרכו וזכות הדיבור עברה ליושב ראש הליכוד, אריאל שרון, להתעמת ולהשיב. שרון עלה לנאום אך הפעם היה זה המיקרופון שלא עבד. שרון שתק. גם הפעם נמנע עימות גורלי.
נראה שהעיתונאים בישראל כבר נואשו, איש לא מתעניין עוד בחקירת משטרת ישראל אודות גורלו של המיקרופון שהושתק במרכז הליכוד. העיתונות למדה לחיות עם השתיקה כאילו אפשר כך.
המציאות הזו מזכירה לי את אותו עגלון שהאכיל את סוסו כל יום במנה הולכת וקטנה. לאחר שמת הסוס אמר העגלון לחבריו: כמעט שהרגלתי את הסוס הזה שלא לאכול כלל, ואז נפח הסוס את נשמתו.
כולנו מכירים את המיתוסים על ראש הממשלה אריאל שרון, על תקופת היותו גנרל ב"מלחמת יום הכיפורים", על הכיתור של הארמיה המצרית בסיני ועל דרכו הפוליטית שעשה בממשלתו של מנחם בגין, יצחק שמיר ובנימין נתניהו. הקריירה ההיא לא הביאה את אריאל שרון למקום בו הוא נמצא היום.
אזכיר שבשנת 99 , בבחירות בהם הפך הליכוד לסיעה הקטנה בתולדותיו, היה אריאל שרון פנסיונר פוליטי חסר סיכוי. היה זה בנימין נתניהו שצעד לאחור והניח בידי שרון את מנהיגות הליכוד באופן זמני ביותר, ומאז שרון לא מספר הרבה לאזרחי ישראל. נותר לנו להסתפק במיתוסים מן העבר, בתמונות אילמות מן העיתונות והטלוויזיה ורק להאמין שהכל טוב שם במשרד ראש הממשלה, ואשרי המאמין.
העיתונאים בישראל אינם לבד. גם מערכת המשפט בישראל לא זוכה לשפוט את הסבריו של ראש הממשלה ואנשיו. האישומים נגד ראש הממשלה לא מובאים למשפט למרות שאיש לא החליט על ביטול החשדות וסגירת התיקים. גם ההליכים בעניין אנשי שרון שמשפטם מסתיים ללא דיונים, בהודאות ועסקאות טיעון וללא חקירת עדים, גם הליכים אילמים אלה צריכים בנסיבות אלו להדאיג את אזרחי ישראל במישור הציבורי.
מה יש לראש הממשלה אריאל שרון להסתיר? מדוע מתקשה האיש לענות באופן ישיר על שאלות נוקבות? האם ראש ממשלה יכול להשתיק את עצמו ללא הרף בפני בוחריו? עד כמה? עד מתי?