לקראת ח' כסליו, בו יתחיל יהונתן פולארד את שנתו ה-21 בכלא האמריקאי.
קשה לי להאמין שהם לא ראו אותו. "לוח פולארד" היה סמוך לפינת הקפה, ברחבה שלפני בית המדרש. "רחבת הקוקוס" קראו לרחבה הזו, על שם העץ שצמח בה. כשיצאו לקראת שבת ושרו את מזמורי קבלת השבת בניגוני קרליבך, זה היה ברחבה הזו. גם כשהיה איזשהו אירוע משמח, והשמחה פרצה מגבולות בית המדרש, היא תועלה לרחבה הזו. כך אפשר היה להרגיש כאילו גם יונתן שותף לשמחה, שהרי תמונתו השקיפה מהצד, מ"לוח פולארד". אומנם להשתלב במעגלי הריקודים הסוערים הוא לא יכול היה, כי גופו היה הרחק מכאן, אבל סוף סוף הרי מדובר באזרח כבוד של המועצה האזורית שלנו, "חוף עזה". כמעט תושב מן המניין.
היותו של יונתן אזרח כבוד בגוש לא הסתיימה בטקס הצנוע שנערך במתנ"ס האזורי, שם הוא בירך את הנוכחים באמצעות הטלפון. יונתן הרגיש כל העת מחויבות עצומה לאחיו המועמדים לגירוש. הוא התבטא בחריפות רבה נגד הגירוש המתוכנן, למרות שהיה ברור שההתבטאויות האלה לא מקדמות את שחרורו. אחרי הכל, אם שרון לא רצה לפעול למען יונתן קודם לכן, הוא בוודאי לא ישנה את דעתו בגלל שיונתן מתבטא נגדו גם בעניינים אחרים.
ואם כבר הזכרנו את ראש הממשלה, מעניין לציין שהתפנית שעשה בתחום המדיני התגלתה לציבור בד בבד עם חלחול ההבנה ששרון פשוט מעוניין בהפקרת פולארד. ההפקרה הייתה מחושבת עד כדי כך, שלרחבעם זאבי הי"ד, שבא לשכנע אותו לפעול למען פולארד, אמר שרון כי מבחינתו פולארד יכול לחזור בארון מתים.
אותו שרון, שמאוחר יותר נמנע מלמסור לנשיא ארה"ב בוש את העצומה עליה חתמו 112 (!) חברי כנסת ושביקשה מבוש לחון את יונתן, הוא זה ששלח עכשיו את החיילים אלינו. מעניין אותי מה חלף במוחם של אותם אנשים, שהתגייסו לצה"ל מתוך הבנה שהם הולכים להגן על קיומו של העם היהודי, וכעת הם מוצאים עצמם הורסים במו ידיהם את החיים של אחיהם.
מה חלף במוחם כשבטרם כניסתם לבית המדרש נתקלו בעיניו של יונתן כשהוא צופה על מעשיהם תוך שהוא מפטיר: "הגירוש האכזרי הזה מזכיר לי מישהו אחר, בזמן ובמקום אחר, שגורש גם הוא בהוראה ישירה של ממשלת ישראל". כן, גם את יונתן גירשו, כשסוכני האף בי אי חשפו את פעילותו והוא נמלט לשגרירות ישראל, לשם לא היו יכולים האמריקנים להיכנס. אך ממשלת ישראל, שפוחדת מהדוד סם הרבה יותר מדודה שבשמים, הורתה להשליך אותו החוצה, בנחישות. אולי גם ברגישות. בנחישות וברגישות הוא עדיין שם, כבר עשרים שנה, באותו בור.
מה חשבו אותם שני קציני קבע, שאחד מהם הסתיר כובע מצחייה את הכיפה שעל ראשו, כשהם באו אלינו הביתה, ומולם הציץ, בסמיכות מכאיבה לאמה על אמה כזכר לחורבן, ראשו של יונתן? איני יודע. בכל אופן באותו מעמד הם לא נמנעו מלגרש את בני בן השמונה חודשים.
אולי לפחות אחר כך, כשהם חזרו לבתיהם, על מנת להירגע מה"משימה הלאומית" בה השתתפו, הם נזכרו בתמונות של יונתן, שנגלו לפניהם במקומות רבים בגוש. אולי סוף סוף עלתה מחשבה לראשם שמשהו במשטר פה רקוב עד היסוד. שממשלה שעושה את מעשה התועבה של הפקרת אח שמסר את נפשו למען עמו היא זו שעושה את מעשה תועבה של גירוש אנשים ונשים, קשישים ניצולי שואה ותינוקות בני ימים אחדים, והכל מתוך אותה תפיסת עולם מעוותת. תפיסת עולם שבה אין ערכים מוחלטים, הכפופים לבורא העולם לבדו. הכל משתנה, בעיקר על פי האינטרסים האישיים של בעלי השררה.
נקווה שבעזרת ה' השנה הנפתחת השבוע, השנה ה21- של פולארד בכלא, תהיה השנה האחרונה של יונתן בכלאו, שיעלה ארצה וילמד כאן בארץ הקודש את מה שהוא כתב שלאחרונה מהבור בו הוא נמצא: "רק עם ישראל, בעזרת הקב"ה, זכאי להחליט איך לבנות את עתידו".
כותב המאמר התגורר בנווה דקלים.
קשה לי להאמין שהם לא ראו אותו. "לוח פולארד" היה סמוך לפינת הקפה, ברחבה שלפני בית המדרש. "רחבת הקוקוס" קראו לרחבה הזו, על שם העץ שצמח בה. כשיצאו לקראת שבת ושרו את מזמורי קבלת השבת בניגוני קרליבך, זה היה ברחבה הזו. גם כשהיה איזשהו אירוע משמח, והשמחה פרצה מגבולות בית המדרש, היא תועלה לרחבה הזו. כך אפשר היה להרגיש כאילו גם יונתן שותף לשמחה, שהרי תמונתו השקיפה מהצד, מ"לוח פולארד". אומנם להשתלב במעגלי הריקודים הסוערים הוא לא יכול היה, כי גופו היה הרחק מכאן, אבל סוף סוף הרי מדובר באזרח כבוד של המועצה האזורית שלנו, "חוף עזה". כמעט תושב מן המניין.
היותו של יונתן אזרח כבוד בגוש לא הסתיימה בטקס הצנוע שנערך במתנ"ס האזורי, שם הוא בירך את הנוכחים באמצעות הטלפון. יונתן הרגיש כל העת מחויבות עצומה לאחיו המועמדים לגירוש. הוא התבטא בחריפות רבה נגד הגירוש המתוכנן, למרות שהיה ברור שההתבטאויות האלה לא מקדמות את שחרורו. אחרי הכל, אם שרון לא רצה לפעול למען יונתן קודם לכן, הוא בוודאי לא ישנה את דעתו בגלל שיונתן מתבטא נגדו גם בעניינים אחרים.
ואם כבר הזכרנו את ראש הממשלה, מעניין לציין שהתפנית שעשה בתחום המדיני התגלתה לציבור בד בבד עם חלחול ההבנה ששרון פשוט מעוניין בהפקרת פולארד. ההפקרה הייתה מחושבת עד כדי כך, שלרחבעם זאבי הי"ד, שבא לשכנע אותו לפעול למען פולארד, אמר שרון כי מבחינתו פולארד יכול לחזור בארון מתים.
אותו שרון, שמאוחר יותר נמנע מלמסור לנשיא ארה"ב בוש את העצומה עליה חתמו 112 (!) חברי כנסת ושביקשה מבוש לחון את יונתן, הוא זה ששלח עכשיו את החיילים אלינו. מעניין אותי מה חלף במוחם של אותם אנשים, שהתגייסו לצה"ל מתוך הבנה שהם הולכים להגן על קיומו של העם היהודי, וכעת הם מוצאים עצמם הורסים במו ידיהם את החיים של אחיהם.
מה חלף במוחם כשבטרם כניסתם לבית המדרש נתקלו בעיניו של יונתן כשהוא צופה על מעשיהם תוך שהוא מפטיר: "הגירוש האכזרי הזה מזכיר לי מישהו אחר, בזמן ובמקום אחר, שגורש גם הוא בהוראה ישירה של ממשלת ישראל". כן, גם את יונתן גירשו, כשסוכני האף בי אי חשפו את פעילותו והוא נמלט לשגרירות ישראל, לשם לא היו יכולים האמריקנים להיכנס. אך ממשלת ישראל, שפוחדת מהדוד סם הרבה יותר מדודה שבשמים, הורתה להשליך אותו החוצה, בנחישות. אולי גם ברגישות. בנחישות וברגישות הוא עדיין שם, כבר עשרים שנה, באותו בור.
מה חשבו אותם שני קציני קבע, שאחד מהם הסתיר כובע מצחייה את הכיפה שעל ראשו, כשהם באו אלינו הביתה, ומולם הציץ, בסמיכות מכאיבה לאמה על אמה כזכר לחורבן, ראשו של יונתן? איני יודע. בכל אופן באותו מעמד הם לא נמנעו מלגרש את בני בן השמונה חודשים.
אולי לפחות אחר כך, כשהם חזרו לבתיהם, על מנת להירגע מה"משימה הלאומית" בה השתתפו, הם נזכרו בתמונות של יונתן, שנגלו לפניהם במקומות רבים בגוש. אולי סוף סוף עלתה מחשבה לראשם שמשהו במשטר פה רקוב עד היסוד. שממשלה שעושה את מעשה התועבה של הפקרת אח שמסר את נפשו למען עמו היא זו שעושה את מעשה תועבה של גירוש אנשים ונשים, קשישים ניצולי שואה ותינוקות בני ימים אחדים, והכל מתוך אותה תפיסת עולם מעוותת. תפיסת עולם שבה אין ערכים מוחלטים, הכפופים לבורא העולם לבדו. הכל משתנה, בעיקר על פי האינטרסים האישיים של בעלי השררה.
נקווה שבעזרת ה' השנה הנפתחת השבוע, השנה ה21- של פולארד בכלא, תהיה השנה האחרונה של יונתן בכלאו, שיעלה ארצה וילמד כאן בארץ הקודש את מה שהוא כתב שלאחרונה מהבור בו הוא נמצא: "רק עם ישראל, בעזרת הקב"ה, זכאי להחליט איך לבנות את עתידו".
כותב המאמר התגורר בנווה דקלים.