"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (בראשית כ"ח, י'). מפרש רש"י, לא היה צריך לכתוב אלא וילך חרנה, למה הזכיר יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. אומנם יעקב יוצא מבאר שבע, אבל הקב"ה מבטיח לו שישוב אל הארץ ובגדול ככתוב: "והנה ד' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך.

ואכן כשם שיעקב יצא מבאר שבע גלה עם ישראל מארצו לגלות שנות אלפיים והארץ היתה שוממה, איבדה את הודה זיוה והדרה. לא רק הארץ איבדה את אורה אלא האנושות כולה היתה בחשכה רוחנית ומוסרית כל זמן שעם ישראל היה בחשכת הגלות הארוכה.

נכון לעכשיו, עם ישראל שב הביתה לארץ ישראל, ואנו רואים עין בעין בהתקיימות דברי הנביא יחזקאל: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל ל"ו, כ"ד) אלא שבשלב קיבוץ הגלויות עדיין לא ניכר הודה זיוה והדרה של האומה בארצה. יש צורך להיטהר מזוהמת הגלות, שאחד הקלקולים היותר גדולים שלה הוא טשטוש זהותו של עם ישראל כעם סגולה, כממלכת כוהנים וגוי קדוש שנבחר להיטיב ולהאיר לעולם.

ההשקפה הרואה בעם ישראל עם ככל הגויים, ומדינת ישראל כמדינה ככל הארצות ותו לא, משפילה את עמנו, ומסכנת את קיומנו. יש לשוב לא רק אל ארצנו אלא גם אל עצמנו, להכיר בערך המיוחד של עם ישראל ובתפקידו ההיסטורי כאור לגויים. ועל זה אומר הנביא "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם ... וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים... וידעו הגויים אשר סביבותיכם כי אני ד' בניתי הנהרסות נטעתי הנשמה" (יחזקאל ל"ו). צו השעה ללמוד ולהכיר ולהסביר מהי זהותה, ערכה ותפקידה של אומתנו האהובה. ומתוך כך יתגלה לעין כל הודה זיוה והדרה של אומתנו בארץ חיינו.

מהמצפה לישועה השלמה.