הציבור בישראל כבר שכח את העובדות הפשוטות והבהירות מרוב שלטון השמאל בתקשורת. מערכת הבחירות הקרובה היא הזדמנות טובה לנפץ את אשליות השמאל באמצעות הסברה בכל כלי אפשרי.
העימות במערכת הבחירות הקרובה יהיה, ככל הנראה, בעיקרו כלכלי: בין ה"סוציאליזם הדמוקרטי" של פרץ לקפיטליזם של הליכוד ושרון. חשוב לציין ששלום ומופז, שמייצגים עצמם כעת "חברתיים", הם פשוט חלק מהעדר החברתי שמוביל פרץ, כמו שהיו בעדר המדיני שהוביל שרון בעת הגירוש.
עם הוויכוחים הכלכליים, שהפכו להיות פופולאריים, הויכוח המדיני נדחק לשוליים. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהסקרים כיום מראים קואליציה שמאלנית מדינית ברורה, שדרכי הפעולה שלה יהיו מפת הדרכים ושמאלה, ולכן התקשורת לא רואה צורך להביא את המישור המדיני לקדמת הבמה. הימין והמחנה הלאומי מדברים בקול חלוש על קו מדיני, אשר כמעט ואינו נשמע, ונראה לפעמים שהימין מהסס לעמוד מול הקונצנזוס התקשורתי של משיחיות השלום ואשליית המשא ומתן. הימין, בעצם, שכח שכל העובדות בשטח עומדות לטובתו כבר שנים רבות.
מיום ליום מתגלה "תוכנית ההתנתקות" כהרסנית יותר ויותר, כשעל רצועת עזה משתלטים ארגוני טרור המתחמשים במהירות מסחררת, ומיום ליום קסאמים נורים לעבר יישובי הקו הירוק. בבחירות לרשות הפלשתינית, שאמורים להיות בינואר, צפוי החמאס לזכות בלפחות בשליש מהקולות, אותו חמאס שקורא להשמדת בישראל בראש חוצות (שלא לדבר כמובן על הארגונים האחרים, כגון הג'יהאד האיסלאמי ועל הפת"ח הכאילו-מתון).
אבו מאזן, מכחיש השואה, אומר שלא יהיה מוכן להתפשר על זכות השיבה, ומדבר בזכות ה"שאהידים הגיבורים". ומעל הכל: מדינת ישראל, זאת ששואפת מאז ומתמיד לשלום, זאת שמדברת על שכנות טובה ויחסים כלכליים, כלל אינה מוכרת כמדינה. העם הפלשתיני, שהציבור בישראל רואה בו כמוכן לפשרה ושלום, כלל אינו מכיר בישראל כמדינה, שזה אפילו מעמד פחות מהלכי בישראל כ"מדינת" אויב. איך האבסורד העצום הזה לא מדבר לציבור הישראלי?
התשובה היא אחת: הסברה. משיחיות השלום השתלטה על כל חלקה טובה בתקשורת ובחוגים ה"אינטלקטואלים". הציבור בישראל ברובו יודע על חלק מהעובדות הנ"ל, אך למרות זאת הוא מאמין שיש סיכוי לפשרה ושיש צורך בחלוקת הארץ, כי זה מה שמסונן לו למוח מדי יום בחדשות, ברדיו ובעיתונים.
הגיע הזמן, לאור הבחירות הקרובות במיוחד, שהימין יתחיל להרים ראש ולהקים מערך הסברה שיוציא את הציבור מדיבוק השלום ומאשליית הפשרה. יש להסביר שאין דבר כזה שלום עם מנהיגים שרואים עצמם כחוזרים לבתיך, ועם שכלל לא מכיר בזכות קיומך על אדמתך. אומנם אמצעי תקשורת ההמונים בידי השמאל הקיצוני, שמייצג אחוז קטן באוכלוסיה, אך יישובי הארץ, אולמי ההרצאות ודפי הפליירים והכרזות אינם בידו.
מי יהיה מקום שני ברשימה זו, או מי יהיה מנהיג של רשימה זו, הוא עניין שולי ביותר בהתייחס להזדמנות הנהדרת שבפני הימין לנפץ את האשליות ההרסניות בכל דרך אפשרית, במיוחד עכשיו כשתהיה לו במה מעט יותר גדולה בתקשורת לאור הבחירות הקרובות.
אסור לפספס את ההזדמנות.
כותב המאמר הוא תלמיד כיתה י"ב במוסד החינוכי "אופק" של השומר הצעיר.
העימות במערכת הבחירות הקרובה יהיה, ככל הנראה, בעיקרו כלכלי: בין ה"סוציאליזם הדמוקרטי" של פרץ לקפיטליזם של הליכוד ושרון. חשוב לציין ששלום ומופז, שמייצגים עצמם כעת "חברתיים", הם פשוט חלק מהעדר החברתי שמוביל פרץ, כמו שהיו בעדר המדיני שהוביל שרון בעת הגירוש.
עם הוויכוחים הכלכליים, שהפכו להיות פופולאריים, הויכוח המדיני נדחק לשוליים. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שהסקרים כיום מראים קואליציה שמאלנית מדינית ברורה, שדרכי הפעולה שלה יהיו מפת הדרכים ושמאלה, ולכן התקשורת לא רואה צורך להביא את המישור המדיני לקדמת הבמה. הימין והמחנה הלאומי מדברים בקול חלוש על קו מדיני, אשר כמעט ואינו נשמע, ונראה לפעמים שהימין מהסס לעמוד מול הקונצנזוס התקשורתי של משיחיות השלום ואשליית המשא ומתן. הימין, בעצם, שכח שכל העובדות בשטח עומדות לטובתו כבר שנים רבות.
מיום ליום מתגלה "תוכנית ההתנתקות" כהרסנית יותר ויותר, כשעל רצועת עזה משתלטים ארגוני טרור המתחמשים במהירות מסחררת, ומיום ליום קסאמים נורים לעבר יישובי הקו הירוק. בבחירות לרשות הפלשתינית, שאמורים להיות בינואר, צפוי החמאס לזכות בלפחות בשליש מהקולות, אותו חמאס שקורא להשמדת בישראל בראש חוצות (שלא לדבר כמובן על הארגונים האחרים, כגון הג'יהאד האיסלאמי ועל הפת"ח הכאילו-מתון).
אבו מאזן, מכחיש השואה, אומר שלא יהיה מוכן להתפשר על זכות השיבה, ומדבר בזכות ה"שאהידים הגיבורים". ומעל הכל: מדינת ישראל, זאת ששואפת מאז ומתמיד לשלום, זאת שמדברת על שכנות טובה ויחסים כלכליים, כלל אינה מוכרת כמדינה. העם הפלשתיני, שהציבור בישראל רואה בו כמוכן לפשרה ושלום, כלל אינו מכיר בישראל כמדינה, שזה אפילו מעמד פחות מהלכי בישראל כ"מדינת" אויב. איך האבסורד העצום הזה לא מדבר לציבור הישראלי?
התשובה היא אחת: הסברה. משיחיות השלום השתלטה על כל חלקה טובה בתקשורת ובחוגים ה"אינטלקטואלים". הציבור בישראל ברובו יודע על חלק מהעובדות הנ"ל, אך למרות זאת הוא מאמין שיש סיכוי לפשרה ושיש צורך בחלוקת הארץ, כי זה מה שמסונן לו למוח מדי יום בחדשות, ברדיו ובעיתונים.
הגיע הזמן, לאור הבחירות הקרובות במיוחד, שהימין יתחיל להרים ראש ולהקים מערך הסברה שיוציא את הציבור מדיבוק השלום ומאשליית הפשרה. יש להסביר שאין דבר כזה שלום עם מנהיגים שרואים עצמם כחוזרים לבתיך, ועם שכלל לא מכיר בזכות קיומך על אדמתך. אומנם אמצעי תקשורת ההמונים בידי השמאל הקיצוני, שמייצג אחוז קטן באוכלוסיה, אך יישובי הארץ, אולמי ההרצאות ודפי הפליירים והכרזות אינם בידו.
מי יהיה מקום שני ברשימה זו, או מי יהיה מנהיג של רשימה זו, הוא עניין שולי ביותר בהתייחס להזדמנות הנהדרת שבפני הימין לנפץ את האשליות ההרסניות בכל דרך אפשרית, במיוחד עכשיו כשתהיה לו במה מעט יותר גדולה בתקשורת לאור הבחירות הקרובות.
אסור לפספס את ההזדמנות.
כותב המאמר הוא תלמיד כיתה י"ב במוסד החינוכי "אופק" של השומר הצעיר.