צאנו של יעקב תופס מקום חשוב בסיפור תולדותיו. לכאורה יעקב החל לעבוד כרועה, במפורש, רק בתחילת פרשת ויצא, אצל לבן, בעבור רחל. ההגיון אומר שלבן העסיק אותו דווקא כרועה בגלל ניסיונו. רמז לכך אולי אפשר למצוא בהגדרה: "ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כ"ה, כ"ז). הגדרה זו מקבילה להגדרת בנו של למך: "ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל ומקנה" (שם, ד', כ').

כך פירשו רשב"ם ואבן עזרא כנגד רש"י. (גם שמות נשותיו של יעקב רומז לקשר עם צאן, רחל כפשוטו ולאה על פי משמעות השם באכדית). מתנותיו של יעקב לעשיו בהתחלת פרשתנו וגם הכרזתו "ויהי לי שור וחמור צאן ועבד..." (שם, ל"ב ו ועיינו וב"משך חכמה" על פסוק זה וב"חמדת ימים" לפרשת וישלח תשס"ה) מושכות לכיוון זה. העדרים של יעקב "רועים" גם לאורך פרשתנו עד לחנייתו בסוף הפרשה ב"מגדל עדר" (שם ל"ה, כ"א). כל זה בהמשך ישיר לפרשת ויצא העוסקת בחלקה הגדול בצאנו של יעקב. גם בחלומו הנבואי, קודם לחזרתו ארצה, הצאן "הנקודים והעקודים" מככבים.

לפני כמה ימים הלך לעולמו פרופ' יהודה פליקס ז"ל, שהיה מחשובי החוקרים בתחום של הטבע והריאליה של עולם המקרא. מתוך הערכה לפועלו נביא השבוע את חידושו בעניין הדרך בא השיג יעקב את עדרו הגדול, אע"פ שהעניין מופיע בפרשת ויצא.

לבן הארמי הרמאי ניסה להחליף את משכורתו של יעקב "עשרת מנים". במסגרת המשא והמתן יעקב מציע ללבן הצעה שאי אפשר לסרב לה. כל הכבשים והעיזים שיש להם "כתמים" חומים או בהירים (בהתאמה) על גופם יילקחו למקום מרוחק. יעקב ירעה את צאן לבן, יהיו בו רק כבשים לבנות בכל גופן ועזים שחורות בכל גופן. ההיגיון הפשוט אומר כי הסיכוי שבעדר שכזה ימלטו וולדות של כבשים עם כתמים חומים או של עיזים עם כתמים בהירים קלוש. יעקב יקבל כשכרו רק את אלה.

יעקב עשה את הדבר הבא: "ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשף הלבן אשר על המקלות: ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות" (שם ל' כ"ז-כ"ח). התוצאה הייתה מפתיעה "ויחמו הצאן אל המקלות ותלדן הצאן עקדים נקדים וטלאים: ... "והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות לעיני הצאן ברהטים ליחמנה במקלות: ובהעטיף הצאן לא ישים ... ויפרץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן ..." (שם, שם כ"ט-מ"ג). כיצד הגיע יעקב להישג זה?

לרש"י התשובה פשוטה "והנה העתודים - אף על פי שהבדילם לבן כולם שלא יתעברו הצאן דוגמתן, היו המלאכים מביאין אותן מעדר המסור ביד בני לבן לעדר שביד יעקב" (שם ל"א, י'). מי שהמלאכים עוזרים לו לא צריך חברים. גם "אבן עזרא" רואה בתופעה פלא וז"ל "ורבים יתמהו, ויאמרו כי זה פלא, ואמת שהוא מפלאות התולדות". ויש אומרים (הרד"ק) "כי השנה הראשונה נולדו ליעקב נקודים וטלואים רבים בברכת השם אשר הראה לו המלאך" (רמב"ן שם).

לעומת גישה זו הרואה בהצלחתו של יעקב תופעה שמעבר להבנה באמצעות השכל, מצא פרופ' פליקס דרך הפוכה. לדעתו יעקב אבינו גילה בסייעתא דשמיא את חוקי התורשה אלפי שנים לפני מנדל. יעקב הכיר את ההבדלים בין "הומוזיגוטים" להטרוזיגוטים". הוא ידע שיש תכונות דומיננטיות ויש תכונות רצסיביות. הוא הבין כי הגן החלק הוא הדומיננטי ואילו הגן הטלוא הוא הרצסיבי. הבנה עוד יותר מעמיקה הביאה אותו למסקנה כי קיים כלל נוסף והוא "חוק און היתר של ההטרוזיגוט", כלומר שבני מכלוא עשויים לגלות תכונות של פוריות רבה יותר מן ההומוזיגוטים.

השימוש במקלות היה רק למראית עין, לכן גם לא הזכירו יעקב בשיחתו עם נשותיו. (כדאי לעיין במאמר המלא התפרסם בתוך "טבע וארץ בתנ"ך" (הוצאת ראובן מס, ירושלים תשנ"ב. מאמר זה פורסם לראשונה באנציקלופדיה בריטניקה וגרם לקידוש השם כאשר הופיע גם ב"טיים מגזין" הפופולארי). יתכן וגם על זה נאמר: "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כ"ה, י"ד).

הבה נתפלל כי נזכה לעוד יהודים אנשי מדע יראי שמיים שיקדשו שם שמיים ברבים.


לעילוי נשמת פרופ' יהודה פליקס ז"ל.