בחירתו של בנימין נתניהו נראתה למשך יום אחד כמשב רוח מרענן, כראשיתה של התאוששות המחנה הציוני מהמשברים שפקדו אותו לאחרונה, וכתחילת ההתארגנות להובלת האופוזיציה מול גוש השמאל של שרון-פרץ-מר"צ. אבל, אם נתניהו לא יתעשת לאלתר וידחה על הסף את הרעיונות האנטי-דמוקרטיים המועלים על שולחנו, הוא עלול לאבד את עולמו ועולמנו עוד לפני שהתחיל בתהליך השיקום החיוני.
למען הגילוי הנאות, הח"מ איננו חבר במפלגה כלשהי, מעריך מאד את נתניהו וכישוריו, למרות ביקורת חריפה ופומבית שמתח עליו במהלך כהונתו כראש ממשלה, מכבד את תבונתו ונחישותו של משה פייגלין, למרות שהוא שולל את גישתו השגויה, ולפעמים המתנשאת, של פייגלין כלפי מי שאיננו "אמוני". יחד עם זאת, הח"מ חרד לגורלו של המחנה הציוני (מח"ץ), שהתאוששותו חיונית לעצם קיומה של מדינת ישראל.
ב-19 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל שלטה בה התפישה שקבע ראש הממשלה דוד בן-גוריון: בלי חירות ומק"י, כלומר בלי הימין ובלי השמאל. רק לנוכח הסכנה שאיימה על ישראל התעשת ראש הממשלה לוי אשכול ב-1967, הקים את ממשלת האחדות הראשונה, בשיתופו של מנחם בגין, והוביל את ישראל לניצחון ב"מלחמת ששת הימים". בחירות 1977 הוכיחו לראשונה שניתן לכונן בישראל גם ממשלה שאיננה בהנהגת מפא"י, ובכך תרומתן החשובה לעיצוב הדמוקרטיה בישראל.
בעשורים האחרונים למרות שבהם הימין היה בממשלה, אם כי לא בהכרח בשלטון, התחוללה בישראל השתלטות עוינת של השמאל, הן על השיח הציבורי והן על התפישות המדיניות. בסיוען של מערכות התקשורת והמשפט שהתגייסו לכך בהתלהבות, הימין הוצג כבלתי ראוי לשלטון, כמוביל למלחמה, כמושחת, כאספסוף ועוד כהנה וכהנה. אנשי השמאל, יחד עם שופרות התקשורת "הממלכתית", לא נתנו למציאות ולעובדות לבוא לידי ביטוי מלא. כאשר ציבור הבוחרים אמר ב-1977 את דברו על שלטונו המסואב של השמאל, הציע אחד ממנהיגיו המובילים של השמאל להחליף את העם.
כאשר מדיניות מחנה "השלום" התפוצצה לנו בפנים ב-1996, פרס ויחצ"ניו המשיכו למכור את הבלי המזרח התיכון החדש ולקעקע את שלטונו של ראש הממשלה נתניהו, שנבחר כדי לגאול את ישראל מהמשיחיות של פרס וביילין. כאשר מחנה "השלום" הביא על ישראל באופן צפוי מראש את "מלחמת אוסלו" והבוחרים זרקו את ראש הממשלה ברק בגלל אוזלת ידו ובחרו במקומו את ראש הממשלה שרון כדי שישיב מלחמה, לא פסק השמאל מלנגח את שרון. רק כאשר שרון התחיל להוכיח שרק הוא יכול לבצע את מדיניות השמאל, כלומר לבצע טרנספר אנטי-דמוקרטי, רק אז התחילו יריביו לגונן עליו ועל שלטונו המושחת.
לכל אורך הדרך הורגל הציבור הישראלי שבקשת הפוליטית הישראלית יש רק קצה אחד: יש ימין קיצוני, אבל אין שמאל קיצוני. שם הרי נמצאים המתונים. שהעולם מתחלק למחנה "השלום", למרות שזה גרם לקשה במלחמות ישראל, מלחמת אוסלו ולמחנה הימין המתנגד כביכול לשלום. שיש מי שנחשבים כשרים להשתתף בממשלתו העתידית של שרון, כולל מר"צ וערבים ומי שפסולים מלבוא בקהל, ומנודים כימין קיצוני. שיש נאורים- בשמאל כמובן, ויש נבערים- בימין כמובן.
על רקע זה לא פסקו ברוני התקשורת "הממלכתית" והאחרת ושומרי ה"אתרוג" למיניהם לקרוא לנאמני הליכוד "מורדים" ולמי שהתריע מפני מדיניותו המסוכנת של שרון, קיצונים ופייגלינים. על רקע זה לא פסקו החיים יבינים והאריה גולנים להתריע מפני השתלטות עוינת של הפייגלינים, בעוד הם עצמם ביצעו השתלטות עוינת על אמצעי השידור "הממלכתיים". על רקע זה התעלמה התקשורת מקיומו של חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, שעצם קיומו סתר את האופן שבו השתדלה להציג את הימין. על רקע זה הותקף המועמד נתניהו כנתמך על-ידי לנדאו ופייגלין, ואף כמייצג אותם. על רקע זה צץ הרעיון למנוע את השתלבותו של משה פייגלין ברשימת הליכוד לכנסת.
טוב יעשה נתניהו אם יחזור בו לאלתר מהרעיון "להתמרכז", כלומר, להתנער מנאמני הליכוד, שלא הם המורדים אלא ראש הממשלה ומושחתיו. טוב יעשה נתניהו אם יתנער מהרעיון האנטי-דמוקרטי לסלק את מי שכביכול מכתים אותו ואת הליכוד כ"פייגלינים". טוב יעשה נתניהו אם לא יכתים את עצמו ואת הליכוד במעשים אנטי-דמוקרטיים מבית מדרשו של השמאל. טוב יעשה נתניהו אם לא יאמץ את הפסילות והחרמות שהופנו בעבר נגד מפלגת חירות, ונגדו אישית. טוב יעשה נתניהו אם לא יפסול מועמד ראוי לכנסת. טוב יעשה נתניהו אם לא יתחיל את דרכו ברגל שמאל.
למען הגילוי הנאות, הח"מ איננו חבר במפלגה כלשהי, מעריך מאד את נתניהו וכישוריו, למרות ביקורת חריפה ופומבית שמתח עליו במהלך כהונתו כראש ממשלה, מכבד את תבונתו ונחישותו של משה פייגלין, למרות שהוא שולל את גישתו השגויה, ולפעמים המתנשאת, של פייגלין כלפי מי שאיננו "אמוני". יחד עם זאת, הח"מ חרד לגורלו של המחנה הציוני (מח"ץ), שהתאוששותו חיונית לעצם קיומה של מדינת ישראל.
ב-19 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל שלטה בה התפישה שקבע ראש הממשלה דוד בן-גוריון: בלי חירות ומק"י, כלומר בלי הימין ובלי השמאל. רק לנוכח הסכנה שאיימה על ישראל התעשת ראש הממשלה לוי אשכול ב-1967, הקים את ממשלת האחדות הראשונה, בשיתופו של מנחם בגין, והוביל את ישראל לניצחון ב"מלחמת ששת הימים". בחירות 1977 הוכיחו לראשונה שניתן לכונן בישראל גם ממשלה שאיננה בהנהגת מפא"י, ובכך תרומתן החשובה לעיצוב הדמוקרטיה בישראל.
בעשורים האחרונים למרות שבהם הימין היה בממשלה, אם כי לא בהכרח בשלטון, התחוללה בישראל השתלטות עוינת של השמאל, הן על השיח הציבורי והן על התפישות המדיניות. בסיוען של מערכות התקשורת והמשפט שהתגייסו לכך בהתלהבות, הימין הוצג כבלתי ראוי לשלטון, כמוביל למלחמה, כמושחת, כאספסוף ועוד כהנה וכהנה. אנשי השמאל, יחד עם שופרות התקשורת "הממלכתית", לא נתנו למציאות ולעובדות לבוא לידי ביטוי מלא. כאשר ציבור הבוחרים אמר ב-1977 את דברו על שלטונו המסואב של השמאל, הציע אחד ממנהיגיו המובילים של השמאל להחליף את העם.
כאשר מדיניות מחנה "השלום" התפוצצה לנו בפנים ב-1996, פרס ויחצ"ניו המשיכו למכור את הבלי המזרח התיכון החדש ולקעקע את שלטונו של ראש הממשלה נתניהו, שנבחר כדי לגאול את ישראל מהמשיחיות של פרס וביילין. כאשר מחנה "השלום" הביא על ישראל באופן צפוי מראש את "מלחמת אוסלו" והבוחרים זרקו את ראש הממשלה ברק בגלל אוזלת ידו ובחרו במקומו את ראש הממשלה שרון כדי שישיב מלחמה, לא פסק השמאל מלנגח את שרון. רק כאשר שרון התחיל להוכיח שרק הוא יכול לבצע את מדיניות השמאל, כלומר לבצע טרנספר אנטי-דמוקרטי, רק אז התחילו יריביו לגונן עליו ועל שלטונו המושחת.
לכל אורך הדרך הורגל הציבור הישראלי שבקשת הפוליטית הישראלית יש רק קצה אחד: יש ימין קיצוני, אבל אין שמאל קיצוני. שם הרי נמצאים המתונים. שהעולם מתחלק למחנה "השלום", למרות שזה גרם לקשה במלחמות ישראל, מלחמת אוסלו ולמחנה הימין המתנגד כביכול לשלום. שיש מי שנחשבים כשרים להשתתף בממשלתו העתידית של שרון, כולל מר"צ וערבים ומי שפסולים מלבוא בקהל, ומנודים כימין קיצוני. שיש נאורים- בשמאל כמובן, ויש נבערים- בימין כמובן.
על רקע זה לא פסקו ברוני התקשורת "הממלכתית" והאחרת ושומרי ה"אתרוג" למיניהם לקרוא לנאמני הליכוד "מורדים" ולמי שהתריע מפני מדיניותו המסוכנת של שרון, קיצונים ופייגלינים. על רקע זה לא פסקו החיים יבינים והאריה גולנים להתריע מפני השתלטות עוינת של הפייגלינים, בעוד הם עצמם ביצעו השתלטות עוינת על אמצעי השידור "הממלכתיים". על רקע זה התעלמה התקשורת מקיומו של חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, שעצם קיומו סתר את האופן שבו השתדלה להציג את הימין. על רקע זה הותקף המועמד נתניהו כנתמך על-ידי לנדאו ופייגלין, ואף כמייצג אותם. על רקע זה צץ הרעיון למנוע את השתלבותו של משה פייגלין ברשימת הליכוד לכנסת.
טוב יעשה נתניהו אם יחזור בו לאלתר מהרעיון "להתמרכז", כלומר, להתנער מנאמני הליכוד, שלא הם המורדים אלא ראש הממשלה ומושחתיו. טוב יעשה נתניהו אם יתנער מהרעיון האנטי-דמוקרטי לסלק את מי שכביכול מכתים אותו ואת הליכוד כ"פייגלינים". טוב יעשה נתניהו אם לא יכתים את עצמו ואת הליכוד במעשים אנטי-דמוקרטיים מבית מדרשו של השמאל. טוב יעשה נתניהו אם לא יאמץ את הפסילות והחרמות שהופנו בעבר נגד מפלגת חירות, ונגדו אישית. טוב יעשה נתניהו אם לא יפסול מועמד ראוי לכנסת. טוב יעשה נתניהו אם לא יתחיל את דרכו ברגל שמאל.