עומדים אנו לפני מערכת בחירות שהיא הגורלית ביותר מאז קום המדינה. הפעם אין זו אמירה בלבד. הפעם אנחנו באים לבחירות לימודי ניסיון רע, כאשר טראומת הגירוש מחבל עזה עומדת מול עינינו, וטראומת הגירוש הבא כבר בפתח. צודק ח"כ זבולון אורלב כשהוא מכריז מעל כל במה אפשרית כי דמותה היהודית החברה הישראלית והחינוך היהודי הערכי במדינת ישראל הוא לא פחות חשוב מהמאבק על שלמות הארץ.
למעשה, אילו הציונות הדתית הייתה מצליחה במאבק על הזהות היהודית ועל החינוך היהודי, ככל הנראה הגירוש מעזה לא היה קורה ואני לא הייתי מרגיש צורך לכתוב מאמר זה. אולם טועה זבולון אורלב בכך שכאשר הבית בוער אף אחד לא מעוניין לחפש את הסיבות לתבערה, אלא להציל את האנשים בתוכו, וככל האפשר את הבית עצמו.
בבחירות הבאות הציבור הימני, הדתי והחילוני שמאמין בשלמותה של ארץ ישראל חייב להביא מסר ברור ביותר לבוחריו: אם אתה חילוני הצבע רק לליכוד. אם אתה דתי הצבע למפד"ל או לאיחוד הלאומי.
יש צורך בחיזוק ובגיבוש מחדש של המחנה הלאומי, אך כדי שהמחנה הלאומי, הכחול לבן, ייבנה מחדש במלוא כוחו, צריך למנוע משרון או מ"קדימה" להקים את הממשלה הבאה. כדי ש"קדימה" ואריק שרון לא יקימו את הממשלה צריך לדאוג לכך שהליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. נשיא המדינה, מר משה קצב, יטיל את הרכבת הממשלה על יו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת ובעלת הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב את הממשלה.
כדי שהסיעה הגדולה ביותר ובעלת הסיכוי הגדול ביותר להרכיב את הממשלה יהיה מהמחנה הלאומי, הציבור הדתי הלאומי, צריך לעבור מבית לבית ולקרוא לכל ליכודניק בהווה ולכל ליכודניק בעבר לשים "מחל" בקלפי. לא מאהבת בנימין נתניהו ולא מאהבת פייגלין, אלא אך ורק מאהבת ארץ ישראל.
ישנם ליכודניקים רבים שעבורם אריק שרון הוא הרבה יותר מסמל. בשיחות עימם הם טוענים כי אם אריק שרון החליט שאין ברירה, אלא לסגת מעזה ומיישובים אחרים ביהודה ושומרון, אז כנראה שבאמת אין ברירה. אמירה זו של רבים נותנת להם עצמם את התירוץ שמאפשר להם, נפשית, להצביע למען תנועה שמצהירה כי היא דוגלת בשתי מדינות לשני עמים. הקו האדום הקודם נחצה כבר מזמן ומעתה ישנו קו אדום אחר. צריך להחזיר את הקו האדום למקומו.
בעיני, כאזרח מודאג מהשורה, ישנם מספר תסריטים לגבי מה שעשוי או עלול לקרות לאחר הבחירות הקרובות:
התסריט הראשון הוא: אריק שרון ותנועת "קדימה" זוכים בבחירות ברוב גדול, 30-40 מנדטים. במקרה כזה שרון יקים את ממשלתו. היות הוא פרש מהליכוד על רקע התנגדותה של המפלגה ל"תוכנית ההתנתקות", יש להניח כי הוא מתכנן מהלכים חד-צדדיים נוספים או לכל הפחות מסירת חבלי ארץ לפלשתינאים. לאחר הבחירות, שרון מסתכל שמאלה וימינה והוא רואה כי מימין יש את הליכוד ומפלגות הימין הבעייתיות. הוא בוודאי לא ירצה להכניס את נתניהו, שנוא נפשו, לממשלה, ולכן הוא, כמעט בוודאות, יפנה לחבריו מהשמאל: ידידיו של שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון.
מפלגת העבודה תצטרף לקואליציה. במידה שיצטרכו עוד כמה מנדטים להשלים את הקואליציה, לא יהססו לקנות את ש"ס ודגל התורה, ובכך לקבל רוב יציב לממשלתו. הרב עובדיה יוסף ומועצת גדולי התורה האשכנזים כבר הראו לנו כי תמורת כסף לחינוך החרדי הם ישבו כמעט בכל ממשלה. המחנה הלאומי יובס, החינוך הדתי יקרוס, ומדינה פלשתינאית תוקם במהרה.
התסריט השני הוא: מפלגת העבודה זוכה ברוב, אפילו ברוב קטן. לנשיא אין ברירה, והוא יטיל על עמיר פרץ את המשימה להרכיב ממשלה. אריאל שרון קרוב לוודאי יפרוש מהחיים הפוליטים ומכאן הדרך לקואליציית מפלגת העבודה - "קדימה" - חרדים קצרה מאוד. המחנה הלאומי יובס, החינוך הדתי יקרוס, ומדינה פלשתינאית תוקם במהרה.
התסריט השלישי הוא: קדימה, ליכוד, ומפלגת העבודה מקבלות מספר דומה של מנדטים. במקרה כזה ייאלץ נשיא המדינה להטיל, קרוב לוודאי, את הרכבת הממשלה על שרון. ייתכן כי במציאות כזאת יסכים שרון לקבל את נתניהו לממשלתו, יחד עם מפלגת העבודה והחרדים. הוא ימנה אותו לשר החוץ או לשר האוצר, וממשלתו של שרון תהיה דומה לממשלה הנוכחית. במציאות זו, נתניהו שמעוניין מאוד להיכנס לקונצנזוס, קרוב לוודאי ובצדק, יישר קו עם מדיניותו של שרון, תוך טענה נכונה כי העם הכריע בעד פשרה טריטוריאלית, במיוחד בלחץ סילבן שלום, ידידו הטוב של שרון. המחנה הלאומי יובס, החינוך הדתי יקרוס, ומדינה פלשתינאית תוקם במהרה.
התסריט הרביעי הוא: הליכוד בראשות נתניהו זוכה בבחירות, אפילו ברוב קטן. אריק שרון ייאלץ לפרוש. תנועת "קדימה" ככל הנראה תתפרק לה. רמון, פרס ודליה איציק בוודאי לא יסכימו לשבת בממשלת נתניהו, חלק מפורשי הליכוד שעברו ל"קדימה" ימצאו את הדרך לחזור לליכוד, וקרוב לוודאי שתקום ממשלה לאומית. מפלגת העבודה תראה לעמיר פרץ את הדלת, והיא ככל הנראה תישאר באופוזיציה. השמאל לא מאמין לנתניהו והשנאה כלפיו כל כך תהומית שהם, קרוב לוודאי, לא יצטרפו אליו. אינני רואה סיכויים שמפלגת העבודה תסכים להיכנס לממשלה בראשותו של נתניהו. הם יעדיפו לחכות בסבלנות באופוזיציה לכישלונו של נתניהו. אם נתניהו ירצה למשול, הוא יצטרך להקים את הממשלה יחד עם הימין. התסריט הזה הוא המועדף על המחנה הלאומי.
רק קואליציה, ובה ליכוד חזק וגדול, עם ימין מגובש ואחראי מימינו, ובשיתוף פעולה חכם וצודק עם המפלגות החרדיות, תשמור הן על גורל ארץ ישראל והן על צביונה של המדינה כמדינה יהודית.
על כן, ברור לכל בר-דעת, כי על מי שארץ ישראל חשובה לו צריך לבחור בליכוד או במפלגה דתית-לאומית. צריך לפנות בכל הדרכים האפשריות לציבור במחנה הלאומי שמתכוון כרגע, מתוך נאמנות ואהבה עיוורת למנהיג הנערץ שרון, ולשכנעו כי בנאמנותו לשרון או לארץ ישראל לכל הפחות, לא כדאי לקחת סיכון. ארץ ישראל ומדינת ישראל חשובים יותר משרון וממפלגת "קדימה". צריך להדגיש בפני מצביעי "קדימה" כי האפשרות ששרון יפרוש מסיבות בריאותיות עלה מאוד לאחרונה, ואם כך יקרה, בעצם הם מצביעים לאנשי שמאל כמו: אולמרט, שיטרית, פרס, רמון, איציק ואחרים. הם בעצם מעבירים את קולם לשמאל הדוגל בחלוקת הארץ, ואפילו בחלוקת ירושלים.
בתוך מפלגת "קדימה", ישנם רבים ממצביעי השמאל שמצביעים כרגע לשרון מתוך אמונה כמעט עיוורת שהוא יביא את השלום. את הקו הזה מובילה התקשורת הישראלית, שדוברה המובהק ביותר הוא אמנון אברמוביץ. קשה מאוד יהיה לשכנעם לחזור למפלגות השמאל, אולם יש לנסות בכל זאת לתקוף את שרון על השחתת הפוליטיקה הישראלית. בחרת קדימה, נתת את קולך למושחתים.
הישועה אולם לא תבוא מכיוון השמאל, ואת עיקר המאמצים יש להפנות לשכנוע של אותם מצביעי ליכוד לשעבר שעברו ל"קדימה". צריך לסייע להחזירם הביתה לליכוד לטובת ארץ ישראל ולמדינה היקרה שלנו.
באשר לימין, היצמדותו של בנימין נתניהו ושל הליכוד לאידיאולוגיה ולדרכו, תלויה בכך שמפלגות הימין יהוו כוח חזק מימין. זה לא יקרה במציאות הנוכחית, שעה שהימין מפולג ומפוצל. הימין צריך להבין כי זהו צו השעה, זאת אולי ההזדמנות האחרונה להחזיר את הגלגל אחורנית. זהו רגע המבחן האמיתי בפני הימין, ונציגיו צריכים לבחור האם הם נאמנים לדרך או לעסקנות ולמפלגתיות. הם צריכים לקבל הכרעה האם האינטרס האישי גובר חלילה על טובת המדינה ועם ישראל או לא. מפלגות הימין חייבות להתאחד ולהציב קול אחד ברור לכולם.
המפד"ל והאיחוד הלאומי, חייבות להציב בפני הבוחרים אלטרנטיבה שפויה והגיונית, אך יותר מכל הם חייבים לבצע ארבעה דברים חשובים: אחדות השורות, רענון השורות, הצבת מועמדים אטרקטיביים בראש ומצע ריאלי והגיוני.
אחדות השורות היא הבשורה החשובה ביותר ברגע זה עבור מצביעים דתיים לאומיים. הציבור הדתי הלאומי, על כמעט כל זרמיו מעוניין באחדות זו. לגבי המפד"ל, הציבור הדתי לאומי ברובו מאס במרבית נציגי המפד"ל בכנסת. מאס בעסקנים. גם הנוער לא נוהה אחר מנהיגיו מהמפד"ל. רוצים מנהיגים אמיתיים, ממיטב בניה ובנותיה של הציונות הדתית. רוצים מנהיגים שאינם מדברים רק על נושא אחד מסוים אלא מנהיגים שיש להם ראייה רחבה של מגוון התחומים שמעסיקים את העם היהודי בארץ ובתפוצות, מנהיגים כריזמטיים, בוגרי החינוך של בני-עקיבא. אנשי "תורה ועבודה", תלמידי חכמים ואנשי ספר, אנשי עשייה מתחומים שונים: חינוך, צבא, כלכלה והתיישבות, ומנהיגים שיטיבו לייצג את הציבור, בתקשורת ובכנסת, לאורך כל כהונתם.
לגבי האיחוד הלאומי, אם באמת רוצים אחדות, קל מאוד למצוא את הדרך לכך. ברור לכל, כי מי שמונע את האחדות, למרות מה שמוצג בתקשורת, אלו ככל הנראה החברים מהאיחוד הלאומי באותה מידה כפי שחברי המפד"ל אינם רוצים בכך. בעצם זהו מהלך שנכפה על המפלגות מלמטה. בקרוב גם נציגי האיחוד הלאומי יימאסו על הציבור הדתי לאומי, האיחוד הלאומי הולכת לאבדון בעקבותיה של המפד"ל. האם זה באמת משנה אם החלוקה תהיה חלוקה שווה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי? האם בכלל יש הבדלים אמיתיים ביניכם? העסקנות גברה על השכל. האיחוד עם המפד"ל הוא צו השעה. תגמרו את הסאגה המשפילה ובלתי ראויה לאנשי תורה שמתנהל לעינינו כבר מספר שבועות.
רענון השורות והצגת מועמדים אטרקטיביים ואיכותיים, לאחר החתימה על אחדות שהתפרסמו בעיתונות: תנו לציבור להחליט מי ינהיג את התנועה המאוחדת (תוך כדי הבטחה שהמועמד שיפסיד ייבחר לתפקיד שר מטעם המפלגה המאוחדת) זבולון אורלב או הרב בני אלון. תוך תקופה קצרה ניתן לערוך מיפקד חברים באמצעות האינטרנט, שייבדק ע"י צוות שיעבוד 24 שעות ביממה כדי לוודא כי המפקד הוא חוקי. לחלופין, ניתן לקחת את כל מתפקדי המפד"ל ולבצע מפקד רק במפלגת האיחוד הלאומי, ולצרפם לרשימת בוחרים אחת לצורך הבחירות הקרובות.
במקביל למפקד החברים, יש לאפשר למעוניינים בכך להציג את מועמדותם לרשימה שתרוץ בכנסת בחלוקה שווה בין המפלגות. תוך חודש ימים ניתן לבצע פריימריז פתוחים בציבור הדתי לאומי. רק כך יובטח כי המועמדים לכנסת לא נבחרו מתוך עסקני מרכז המפלגה בהכרח אלא קבלו את תמיכת הציבור כולו.
מצע מצע המפלגה המאוחדת צריך להיות מושתת על ההסכמות שהגיעו עליהם הרב בני אלון וזבולון אורלב, ושעליו עמלו צוותי המשא ומתן. יש לקבלו כרגע כבסיס לשיתוף הפעולה. מיד לאחר הבחירות, ניתן לכנס ועידה של המפלגה המאוחדת ולקבל החלטות נוספות או לשנות את הדברים בהצבעה דמוקרטית.
המחלוקות שקיימות כרגע על המצע אינן לשם שמיים כלל וגובלות, לעניות דעתי, בחילול ה'. המחלוקות הללו מבזות אותנו כאנשי תורה. אין כמובן לסגור את הדלתות בפני בוחרים שאינם דתיים מלבחור או להיבחר במסגרת המפלגה המאוחדת של המפד"ל והאיחוד הלאומי, להיפך, הלוואי שיהיו רבים כאלה מבין הבוחרים והנבחרים במפלגה זו.
אך, לעת עתה, יש צורך בחיזוק הליכוד על מנת שעליו תוטל הרכבת הממשלה. הציבור הדתי-הלאומי צריך להצביע למפלגה המאוחדת של המפד"ל והאיחוד הלאומי, ואילו המצביעים המסורתיים והלאומיים שאינם שומרי מצוות צריכים להצביע עבור הליכוד.
הפעם לא לוקחים סיכונים.
למעשה, אילו הציונות הדתית הייתה מצליחה במאבק על הזהות היהודית ועל החינוך היהודי, ככל הנראה הגירוש מעזה לא היה קורה ואני לא הייתי מרגיש צורך לכתוב מאמר זה. אולם טועה זבולון אורלב בכך שכאשר הבית בוער אף אחד לא מעוניין לחפש את הסיבות לתבערה, אלא להציל את האנשים בתוכו, וככל האפשר את הבית עצמו.
בבחירות הבאות הציבור הימני, הדתי והחילוני שמאמין בשלמותה של ארץ ישראל חייב להביא מסר ברור ביותר לבוחריו: אם אתה חילוני הצבע רק לליכוד. אם אתה דתי הצבע למפד"ל או לאיחוד הלאומי.
יש צורך בחיזוק ובגיבוש מחדש של המחנה הלאומי, אך כדי שהמחנה הלאומי, הכחול לבן, ייבנה מחדש במלוא כוחו, צריך למנוע משרון או מ"קדימה" להקים את הממשלה הבאה. כדי ש"קדימה" ואריק שרון לא יקימו את הממשלה צריך לדאוג לכך שהליכוד תהיה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. נשיא המדינה, מר משה קצב, יטיל את הרכבת הממשלה על יו"ר הסיעה הגדולה ביותר בכנסת ובעלת הסיכויים הגדולים ביותר להרכיב את הממשלה.
כדי שהסיעה הגדולה ביותר ובעלת הסיכוי הגדול ביותר להרכיב את הממשלה יהיה מהמחנה הלאומי, הציבור הדתי הלאומי, צריך לעבור מבית לבית ולקרוא לכל ליכודניק בהווה ולכל ליכודניק בעבר לשים "מחל" בקלפי. לא מאהבת בנימין נתניהו ולא מאהבת פייגלין, אלא אך ורק מאהבת ארץ ישראל.
ישנם ליכודניקים רבים שעבורם אריק שרון הוא הרבה יותר מסמל. בשיחות עימם הם טוענים כי אם אריק שרון החליט שאין ברירה, אלא לסגת מעזה ומיישובים אחרים ביהודה ושומרון, אז כנראה שבאמת אין ברירה. אמירה זו של רבים נותנת להם עצמם את התירוץ שמאפשר להם, נפשית, להצביע למען תנועה שמצהירה כי היא דוגלת בשתי מדינות לשני עמים. הקו האדום הקודם נחצה כבר מזמן ומעתה ישנו קו אדום אחר. צריך להחזיר את הקו האדום למקומו.
בעיני, כאזרח מודאג מהשורה, ישנם מספר תסריטים לגבי מה שעשוי או עלול לקרות לאחר הבחירות הקרובות:
התסריט הראשון הוא: אריק שרון ותנועת "קדימה" זוכים בבחירות ברוב גדול, 30-40 מנדטים. במקרה כזה שרון יקים את ממשלתו. היות הוא פרש מהליכוד על רקע התנגדותה של המפלגה ל"תוכנית ההתנתקות", יש להניח כי הוא מתכנן מהלכים חד-צדדיים נוספים או לכל הפחות מסירת חבלי ארץ לפלשתינאים. לאחר הבחירות, שרון מסתכל שמאלה וימינה והוא רואה כי מימין יש את הליכוד ומפלגות הימין הבעייתיות. הוא בוודאי לא ירצה להכניס את נתניהו, שנוא נפשו, לממשלה, ולכן הוא, כמעט בוודאות, יפנה לחבריו מהשמאל: ידידיו של שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון.
מפלגת העבודה תצטרף לקואליציה. במידה שיצטרכו עוד כמה מנדטים להשלים את הקואליציה, לא יהססו לקנות את ש"ס ודגל התורה, ובכך לקבל רוב יציב לממשלתו. הרב עובדיה יוסף ומועצת גדולי התורה האשכנזים כבר הראו לנו כי תמורת כסף לחינוך החרדי הם ישבו כמעט בכל ממשלה. המחנה הלאומי יובס, החינוך הדתי יקרוס, ומדינה פלשתינאית תוקם במהרה.
התסריט השני הוא: מפלגת העבודה זוכה ברוב, אפילו ברוב קטן. לנשיא אין ברירה, והוא יטיל על עמיר פרץ את המשימה להרכיב ממשלה. אריאל שרון קרוב לוודאי יפרוש מהחיים הפוליטים ומכאן הדרך לקואליציית מפלגת העבודה - "קדימה" - חרדים קצרה מאוד. המחנה הלאומי יובס, החינוך הדתי יקרוס, ומדינה פלשתינאית תוקם במהרה.
התסריט השלישי הוא: קדימה, ליכוד, ומפלגת העבודה מקבלות מספר דומה של מנדטים. במקרה כזה ייאלץ נשיא המדינה להטיל, קרוב לוודאי, את הרכבת הממשלה על שרון. ייתכן כי במציאות כזאת יסכים שרון לקבל את נתניהו לממשלתו, יחד עם מפלגת העבודה והחרדים. הוא ימנה אותו לשר החוץ או לשר האוצר, וממשלתו של שרון תהיה דומה לממשלה הנוכחית. במציאות זו, נתניהו שמעוניין מאוד להיכנס לקונצנזוס, קרוב לוודאי ובצדק, יישר קו עם מדיניותו של שרון, תוך טענה נכונה כי העם הכריע בעד פשרה טריטוריאלית, במיוחד בלחץ סילבן שלום, ידידו הטוב של שרון. המחנה הלאומי יובס, החינוך הדתי יקרוס, ומדינה פלשתינאית תוקם במהרה.
התסריט הרביעי הוא: הליכוד בראשות נתניהו זוכה בבחירות, אפילו ברוב קטן. אריק שרון ייאלץ לפרוש. תנועת "קדימה" ככל הנראה תתפרק לה. רמון, פרס ודליה איציק בוודאי לא יסכימו לשבת בממשלת נתניהו, חלק מפורשי הליכוד שעברו ל"קדימה" ימצאו את הדרך לחזור לליכוד, וקרוב לוודאי שתקום ממשלה לאומית. מפלגת העבודה תראה לעמיר פרץ את הדלת, והיא ככל הנראה תישאר באופוזיציה. השמאל לא מאמין לנתניהו והשנאה כלפיו כל כך תהומית שהם, קרוב לוודאי, לא יצטרפו אליו. אינני רואה סיכויים שמפלגת העבודה תסכים להיכנס לממשלה בראשותו של נתניהו. הם יעדיפו לחכות בסבלנות באופוזיציה לכישלונו של נתניהו. אם נתניהו ירצה למשול, הוא יצטרך להקים את הממשלה יחד עם הימין. התסריט הזה הוא המועדף על המחנה הלאומי.
רק קואליציה, ובה ליכוד חזק וגדול, עם ימין מגובש ואחראי מימינו, ובשיתוף פעולה חכם וצודק עם המפלגות החרדיות, תשמור הן על גורל ארץ ישראל והן על צביונה של המדינה כמדינה יהודית.
על כן, ברור לכל בר-דעת, כי על מי שארץ ישראל חשובה לו צריך לבחור בליכוד או במפלגה דתית-לאומית. צריך לפנות בכל הדרכים האפשריות לציבור במחנה הלאומי שמתכוון כרגע, מתוך נאמנות ואהבה עיוורת למנהיג הנערץ שרון, ולשכנעו כי בנאמנותו לשרון או לארץ ישראל לכל הפחות, לא כדאי לקחת סיכון. ארץ ישראל ומדינת ישראל חשובים יותר משרון וממפלגת "קדימה". צריך להדגיש בפני מצביעי "קדימה" כי האפשרות ששרון יפרוש מסיבות בריאותיות עלה מאוד לאחרונה, ואם כך יקרה, בעצם הם מצביעים לאנשי שמאל כמו: אולמרט, שיטרית, פרס, רמון, איציק ואחרים. הם בעצם מעבירים את קולם לשמאל הדוגל בחלוקת הארץ, ואפילו בחלוקת ירושלים.
בתוך מפלגת "קדימה", ישנם רבים ממצביעי השמאל שמצביעים כרגע לשרון מתוך אמונה כמעט עיוורת שהוא יביא את השלום. את הקו הזה מובילה התקשורת הישראלית, שדוברה המובהק ביותר הוא אמנון אברמוביץ. קשה מאוד יהיה לשכנעם לחזור למפלגות השמאל, אולם יש לנסות בכל זאת לתקוף את שרון על השחתת הפוליטיקה הישראלית. בחרת קדימה, נתת את קולך למושחתים.
הישועה אולם לא תבוא מכיוון השמאל, ואת עיקר המאמצים יש להפנות לשכנוע של אותם מצביעי ליכוד לשעבר שעברו ל"קדימה". צריך לסייע להחזירם הביתה לליכוד לטובת ארץ ישראל ולמדינה היקרה שלנו.
באשר לימין, היצמדותו של בנימין נתניהו ושל הליכוד לאידיאולוגיה ולדרכו, תלויה בכך שמפלגות הימין יהוו כוח חזק מימין. זה לא יקרה במציאות הנוכחית, שעה שהימין מפולג ומפוצל. הימין צריך להבין כי זהו צו השעה, זאת אולי ההזדמנות האחרונה להחזיר את הגלגל אחורנית. זהו רגע המבחן האמיתי בפני הימין, ונציגיו צריכים לבחור האם הם נאמנים לדרך או לעסקנות ולמפלגתיות. הם צריכים לקבל הכרעה האם האינטרס האישי גובר חלילה על טובת המדינה ועם ישראל או לא. מפלגות הימין חייבות להתאחד ולהציב קול אחד ברור לכולם.
המפד"ל והאיחוד הלאומי, חייבות להציב בפני הבוחרים אלטרנטיבה שפויה והגיונית, אך יותר מכל הם חייבים לבצע ארבעה דברים חשובים: אחדות השורות, רענון השורות, הצבת מועמדים אטרקטיביים בראש ומצע ריאלי והגיוני.
אחדות השורות היא הבשורה החשובה ביותר ברגע זה עבור מצביעים דתיים לאומיים. הציבור הדתי הלאומי, על כמעט כל זרמיו מעוניין באחדות זו. לגבי המפד"ל, הציבור הדתי לאומי ברובו מאס במרבית נציגי המפד"ל בכנסת. מאס בעסקנים. גם הנוער לא נוהה אחר מנהיגיו מהמפד"ל. רוצים מנהיגים אמיתיים, ממיטב בניה ובנותיה של הציונות הדתית. רוצים מנהיגים שאינם מדברים רק על נושא אחד מסוים אלא מנהיגים שיש להם ראייה רחבה של מגוון התחומים שמעסיקים את העם היהודי בארץ ובתפוצות, מנהיגים כריזמטיים, בוגרי החינוך של בני-עקיבא. אנשי "תורה ועבודה", תלמידי חכמים ואנשי ספר, אנשי עשייה מתחומים שונים: חינוך, צבא, כלכלה והתיישבות, ומנהיגים שיטיבו לייצג את הציבור, בתקשורת ובכנסת, לאורך כל כהונתם.
לגבי האיחוד הלאומי, אם באמת רוצים אחדות, קל מאוד למצוא את הדרך לכך. ברור לכל, כי מי שמונע את האחדות, למרות מה שמוצג בתקשורת, אלו ככל הנראה החברים מהאיחוד הלאומי באותה מידה כפי שחברי המפד"ל אינם רוצים בכך. בעצם זהו מהלך שנכפה על המפלגות מלמטה. בקרוב גם נציגי האיחוד הלאומי יימאסו על הציבור הדתי לאומי, האיחוד הלאומי הולכת לאבדון בעקבותיה של המפד"ל. האם זה באמת משנה אם החלוקה תהיה חלוקה שווה בין המפד"ל לאיחוד הלאומי? האם בכלל יש הבדלים אמיתיים ביניכם? העסקנות גברה על השכל. האיחוד עם המפד"ל הוא צו השעה. תגמרו את הסאגה המשפילה ובלתי ראויה לאנשי תורה שמתנהל לעינינו כבר מספר שבועות.
רענון השורות והצגת מועמדים אטרקטיביים ואיכותיים, לאחר החתימה על אחדות שהתפרסמו בעיתונות: תנו לציבור להחליט מי ינהיג את התנועה המאוחדת (תוך כדי הבטחה שהמועמד שיפסיד ייבחר לתפקיד שר מטעם המפלגה המאוחדת) זבולון אורלב או הרב בני אלון. תוך תקופה קצרה ניתן לערוך מיפקד חברים באמצעות האינטרנט, שייבדק ע"י צוות שיעבוד 24 שעות ביממה כדי לוודא כי המפקד הוא חוקי. לחלופין, ניתן לקחת את כל מתפקדי המפד"ל ולבצע מפקד רק במפלגת האיחוד הלאומי, ולצרפם לרשימת בוחרים אחת לצורך הבחירות הקרובות.
במקביל למפקד החברים, יש לאפשר למעוניינים בכך להציג את מועמדותם לרשימה שתרוץ בכנסת בחלוקה שווה בין המפלגות. תוך חודש ימים ניתן לבצע פריימריז פתוחים בציבור הדתי לאומי. רק כך יובטח כי המועמדים לכנסת לא נבחרו מתוך עסקני מרכז המפלגה בהכרח אלא קבלו את תמיכת הציבור כולו.
מצע מצע המפלגה המאוחדת צריך להיות מושתת על ההסכמות שהגיעו עליהם הרב בני אלון וזבולון אורלב, ושעליו עמלו צוותי המשא ומתן. יש לקבלו כרגע כבסיס לשיתוף הפעולה. מיד לאחר הבחירות, ניתן לכנס ועידה של המפלגה המאוחדת ולקבל החלטות נוספות או לשנות את הדברים בהצבעה דמוקרטית.
המחלוקות שקיימות כרגע על המצע אינן לשם שמיים כלל וגובלות, לעניות דעתי, בחילול ה'. המחלוקות הללו מבזות אותנו כאנשי תורה. אין כמובן לסגור את הדלתות בפני בוחרים שאינם דתיים מלבחור או להיבחר במסגרת המפלגה המאוחדת של המפד"ל והאיחוד הלאומי, להיפך, הלוואי שיהיו רבים כאלה מבין הבוחרים והנבחרים במפלגה זו.
אך, לעת עתה, יש צורך בחיזוק הליכוד על מנת שעליו תוטל הרכבת הממשלה. הציבור הדתי-הלאומי צריך להצביע למפלגה המאוחדת של המפד"ל והאיחוד הלאומי, ואילו המצביעים המסורתיים והלאומיים שאינם שומרי מצוות צריכים להצביע עבור הליכוד.
הפעם לא לוקחים סיכונים.