תהליך הגירוש של יהודים מארצם הגביר אצל רבים מאיתנו את התשוקה למלכות בית דוד. תשוקה זו צריכה לחלחל עד עומק הרצון ולהוביל אותנו לשאלה מה אנו עושים על מנת לקדם זאת. כדי לענות על שאלה זו אנו צריכים לברר כיצד צומחת מלכות בית דוד. לא מספיק לרצות מדינה שמנוהלת על פי תורה. מלכות בית דוד היא הרבה הרבה יותר מכך. בדברים הבאים ננסה לראות פן אחד שהתגלה בראשית צמיחתה של מלכות בישראל.
על הפסוק "ויגש יהודה" אומרים חז"ל במדרש רבה: "כי הנה מלכים נועדו זה יהודה ויוסף". גישה זו הייתה גישה שהעידה על מלכות. גם דוד המלך בתחילת התגלותו כמנהיג ניגש מתוך גישה של ערבות. כאשר ישי שולח את דוד למלחמת גלית, הוא מצווה אותו "ואת ערובתם תקח" אומר המדרש: "אמר ישי לדוד הרי השעה שתלך ותקיים את הערבות של יהודה, שנאמר: "ואנוכי אערבנו". מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית" [ילקוט שמעוני שם].
מהי אותה ערבות, ומדוע היא כל כך חשובה? לצורך זה נחזור לדו שיח בין יעקב לבניו. לכאורה גם ראובן וגם יהודה הציעו ערבון עבור חזרתו של בנימין. מדוע תגובת יעקב על הצעת ראובן הייתה [לפי רש"י] "וכי בניו הם ולא בני", ואילו על הצעת יהודה "וחטאתי כל הימים" שפירושה לפי המדרש "לעולם הבא" - לא דוחה יעקב בטענה: וכי העולם הבא שלך אינו שלי? וכן קשה, מדוע בשלב הראשון מציע יהודה שכולם יהיו עבדים? מדוע רק בתחילת פרשת ויגש דורש יהודה לשחרר את בנימין ומסביר "כי עבדך ערב את הנער"?
אולי אפשר לומר שהערבות של יהודה היא ביטוי לתהליך פנימי עמוק שעבר עליו. הוא התבונן מדוע יעקב חושש שמא יקרנו אסון, הרי אסון יכול לקרות תמיד לכל אחד? אולי חששו של יעקב מגיע מדבריו הקודמים "אחיו מת והוא לבדו נשאר". יעקב יודע שאם יהיה סיכון על אחד האחים הרי שהאחים לא ישאירוהו לבד. הערבות ההדדית של אחים היא חזקה מכל. ערבות של אחים נובעת ממקום פנימי של ידיעה שכולנו דבר אחד, והיא נותנת יכולת לעשות את הבלתי אפשרי. ערבות חיצונית של הסכמים מוגבלת בגבולות האפשר והמקובל. ערבות של אחים לא מותנית בשום דבר גם לא בכישלון רגעי של אחד האחים.
יהודה מבין שיעקב חושש לבנימין כי הוא יודע שהם אינם מרגישים אחיו, ולכן הוא יודע ששום ערבות חיצונית לא תספק את יעקב. יהודה מבין שכל יחסם לבני רחל היה מוטעה מעיקרו. הם דנו אותם כשותפים ושותפות מותנית בהרבה דברים. גישה זו הנה חטא: "וחטאתי לאבי", חטא במושג של "ישראל אבינו". יהודה מבין שאכן רק כל האחים יחד הם בית ישראל. הוא מבטא זאת בכך שאומר שהוא מבין שאם יקרה משהו לבנימין הרי שהעולם הבא שלו יהיה חסר. כי בלי חלק מישראל כולם חסרים. כאן מתרחש התיקון היסודי לשנאת האחים.
יוסף בוחן אותם בדיוק בנקודה זו. הוא מסובב מצב שבו הם צריכים להגן על בנימין, כאשר הם חושבים שאכן הוא לא ראוי לכך. הוא הביא את הרעה על עצמו ועליהם לדעתם [מדרש]. כמו כן הם נמצאים במצב בלתי אפשרי: להלחם נגד כל מצרים זה באמת לא הגיוני. ערבות רגילה לא הייתה עומדת כאן. אולם ערבות של אחים מביאה את יהודה לקבל את האסון בתנאי אחד: כולנו יחד עבדים, לא נפרדים, לא מתנתקים. כאשר יוסף לא מקבל זאת, יהודה מוכן לעשות את הבלתי אפשרי: להילחם נגד כל מצרים. הוא לא משאיר את בנימין לבד, ולא משנה מה הוא עשה.
גישה של ערבות היא גישה של מלכות. אומר בעל התפארת שלמה על התורה "בחינת המלכות שם הוא עיקר הערבות שורש עניין הערבות לקבל על עצמו חוב זולתו ולסבול עבור חברו, זה הוא בחינת ערבות ולא על בנימין לבדו אלא על כל ישראל שבחינת המלכות היא הערבות". בדבריו על חנוכה הוא אומר ביחס לערבות על בנימין "בחינת הערבות אף על הקטנים מערכו אל יעזוב אותם זה עיקר דרכי חסידות שישים מגמתו עבור כלל ישראל הכל בחינת ערבות". אם כן יוצא שעיקר ביטוי המלכות בתורה הוא בעניין הערבות לכולם, גם מי שלא בקבוצה שלך, אף בשעות קשות.
לא לחינם תחילת הופעתו של דוד המלך על במת הכלל הייתה בגישה של ערבות. הוא לא בא להחליף את שאול בטענה ששאול לא יודע להילחם נגד פלשתים, אלא בא להציל את שאול. בזה עצמו הוא זכה למלוך כי זו תכונה של המנהיגות בה חפץ ה'. ודאי שאין לוותר על האמת שלך, ולכן דוד בא ומשמיע את משנתו הטהורה לפני שהורג את גלית. אולם הוא לא מוסיף שצריך להתנתק משאול ומלכותו שמובילים אותנו בגישה מוטעית, אלא בא לערוב לשאול. ערבות ללא תנאים.
הרב צבי יהודה כתב לרב ברלין כאשר תנועת המזרחי דנה בשאלת השותפות עם החילונים : "היסוד העיקרי הוא לא השותפות אלא האחדות הגמורה המקפת את כולם, ורק מתוך כך ימשך סדור הכוחות וההשתתפות הממוזגת ". אין אלו מילים או סיסמאות, זוהי אמת עמוקה שרק מתוכה נתקדם למלכות בית דוד. מכוח אותה אמת פנינו לאחינו ואמרנו: גם כאשר נראה לכם שיש הרבה סיבות לעזוב את עזה הרי "מאחים לא מתנתקים". הגיעה השעה שנבחן את עצמנו האם זו הייתה אמירה מותנית או לא. האם אח תלוי בכך שהוא מתנהג כאח, או גם אח נמדד בשאלה האם הוא באמת אח או שותף.
ואם הוא באמת אח, "מאחים לא מתנתקים".
כותב המאמר הוא ממגורשי נצרים.
על הפסוק "ויגש יהודה" אומרים חז"ל במדרש רבה: "כי הנה מלכים נועדו זה יהודה ויוסף". גישה זו הייתה גישה שהעידה על מלכות. גם דוד המלך בתחילת התגלותו כמנהיג ניגש מתוך גישה של ערבות. כאשר ישי שולח את דוד למלחמת גלית, הוא מצווה אותו "ואת ערובתם תקח" אומר המדרש: "אמר ישי לדוד הרי השעה שתלך ותקיים את הערבות של יהודה, שנאמר: "ואנוכי אערבנו". מה עשה דוד הלך וקיים את הערבות והרג את גלית" [ילקוט שמעוני שם].
מהי אותה ערבות, ומדוע היא כל כך חשובה? לצורך זה נחזור לדו שיח בין יעקב לבניו. לכאורה גם ראובן וגם יהודה הציעו ערבון עבור חזרתו של בנימין. מדוע תגובת יעקב על הצעת ראובן הייתה [לפי רש"י] "וכי בניו הם ולא בני", ואילו על הצעת יהודה "וחטאתי כל הימים" שפירושה לפי המדרש "לעולם הבא" - לא דוחה יעקב בטענה: וכי העולם הבא שלך אינו שלי? וכן קשה, מדוע בשלב הראשון מציע יהודה שכולם יהיו עבדים? מדוע רק בתחילת פרשת ויגש דורש יהודה לשחרר את בנימין ומסביר "כי עבדך ערב את הנער"?
אולי אפשר לומר שהערבות של יהודה היא ביטוי לתהליך פנימי עמוק שעבר עליו. הוא התבונן מדוע יעקב חושש שמא יקרנו אסון, הרי אסון יכול לקרות תמיד לכל אחד? אולי חששו של יעקב מגיע מדבריו הקודמים "אחיו מת והוא לבדו נשאר". יעקב יודע שאם יהיה סיכון על אחד האחים הרי שהאחים לא ישאירוהו לבד. הערבות ההדדית של אחים היא חזקה מכל. ערבות של אחים נובעת ממקום פנימי של ידיעה שכולנו דבר אחד, והיא נותנת יכולת לעשות את הבלתי אפשרי. ערבות חיצונית של הסכמים מוגבלת בגבולות האפשר והמקובל. ערבות של אחים לא מותנית בשום דבר גם לא בכישלון רגעי של אחד האחים.
יהודה מבין שיעקב חושש לבנימין כי הוא יודע שהם אינם מרגישים אחיו, ולכן הוא יודע ששום ערבות חיצונית לא תספק את יעקב. יהודה מבין שכל יחסם לבני רחל היה מוטעה מעיקרו. הם דנו אותם כשותפים ושותפות מותנית בהרבה דברים. גישה זו הנה חטא: "וחטאתי לאבי", חטא במושג של "ישראל אבינו". יהודה מבין שאכן רק כל האחים יחד הם בית ישראל. הוא מבטא זאת בכך שאומר שהוא מבין שאם יקרה משהו לבנימין הרי שהעולם הבא שלו יהיה חסר. כי בלי חלק מישראל כולם חסרים. כאן מתרחש התיקון היסודי לשנאת האחים.
יוסף בוחן אותם בדיוק בנקודה זו. הוא מסובב מצב שבו הם צריכים להגן על בנימין, כאשר הם חושבים שאכן הוא לא ראוי לכך. הוא הביא את הרעה על עצמו ועליהם לדעתם [מדרש]. כמו כן הם נמצאים במצב בלתי אפשרי: להלחם נגד כל מצרים זה באמת לא הגיוני. ערבות רגילה לא הייתה עומדת כאן. אולם ערבות של אחים מביאה את יהודה לקבל את האסון בתנאי אחד: כולנו יחד עבדים, לא נפרדים, לא מתנתקים. כאשר יוסף לא מקבל זאת, יהודה מוכן לעשות את הבלתי אפשרי: להילחם נגד כל מצרים. הוא לא משאיר את בנימין לבד, ולא משנה מה הוא עשה.
גישה של ערבות היא גישה של מלכות. אומר בעל התפארת שלמה על התורה "בחינת המלכות שם הוא עיקר הערבות שורש עניין הערבות לקבל על עצמו חוב זולתו ולסבול עבור חברו, זה הוא בחינת ערבות ולא על בנימין לבדו אלא על כל ישראל שבחינת המלכות היא הערבות". בדבריו על חנוכה הוא אומר ביחס לערבות על בנימין "בחינת הערבות אף על הקטנים מערכו אל יעזוב אותם זה עיקר דרכי חסידות שישים מגמתו עבור כלל ישראל הכל בחינת ערבות". אם כן יוצא שעיקר ביטוי המלכות בתורה הוא בעניין הערבות לכולם, גם מי שלא בקבוצה שלך, אף בשעות קשות.
לא לחינם תחילת הופעתו של דוד המלך על במת הכלל הייתה בגישה של ערבות. הוא לא בא להחליף את שאול בטענה ששאול לא יודע להילחם נגד פלשתים, אלא בא להציל את שאול. בזה עצמו הוא זכה למלוך כי זו תכונה של המנהיגות בה חפץ ה'. ודאי שאין לוותר על האמת שלך, ולכן דוד בא ומשמיע את משנתו הטהורה לפני שהורג את גלית. אולם הוא לא מוסיף שצריך להתנתק משאול ומלכותו שמובילים אותנו בגישה מוטעית, אלא בא לערוב לשאול. ערבות ללא תנאים.
הרב צבי יהודה כתב לרב ברלין כאשר תנועת המזרחי דנה בשאלת השותפות עם החילונים : "היסוד העיקרי הוא לא השותפות אלא האחדות הגמורה המקפת את כולם, ורק מתוך כך ימשך סדור הכוחות וההשתתפות הממוזגת ". אין אלו מילים או סיסמאות, זוהי אמת עמוקה שרק מתוכה נתקדם למלכות בית דוד. מכוח אותה אמת פנינו לאחינו ואמרנו: גם כאשר נראה לכם שיש הרבה סיבות לעזוב את עזה הרי "מאחים לא מתנתקים". הגיעה השעה שנבחן את עצמנו האם זו הייתה אמירה מותנית או לא. האם אח תלוי בכך שהוא מתנהג כאח, או גם אח נמדד בשאלה האם הוא באמת אח או שותף.
ואם הוא באמת אח, "מאחים לא מתנתקים".
כותב המאמר הוא ממגורשי נצרים.