כשנצטווה יעקב לרדת למצרים, אף על פי שהובטח לו מפי הגבורה: "אנכי ארד עמך מצרימה", הוא ידע שהדבר צריך הכנה מוקדמת, ולכך שלח את בנו יהודה ככתוב: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות גושנה". מטרת השליחות הייתה כפולה כמו שמובא במדרש (בראשית רבא צ"ה, ג'): "חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו" ורש"י הוסיף: לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה. למטרה זו ממנה יעקב את יהודה להיות המנהיג המפלס את הדרך לכל המשפחה, ונשאלת השאלה מדוע דווקא יהודה ולא ראובן הבכור, גדול האחים?
לפי המסופר בתורה, לכאורה היו לראובן התכונות הנחוצות למנהיג, כי מצפים ממנהיג שיקום ויפתור בעיות או מצוקות של הציבור וכך כנראה נהג ראובן בכמה מקרים. כשביקשו האחים להמית את יוסף היה זה ראובן שפתח בהצלתו, כמו שאמרו במדרש (שם פ"ד, ט"ו): "ויצילהו מידם - אמר לו הקב"ה אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומיך". וכן כאשר סירב יעקב לשלוח את בנימין למצרים למרות הרעב שאיים על כל המשפחה בארץ כנען, היה זה ראובן שהתעורר ראשון והציע לאביו: "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך" ואם לא אעמוד בכך: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". והנה למרות נכונותו של ראובן לסייע ולפתור את בעיות המשפחה, אין יעקב מתרשם מכך ואינו ממנה את ראובן אלא דווקא את בנו יהודה לשליחות זו.
מה פסול מצא יעקב בראובן?
המנהיג נבחן לא רק על פי מעשיו אלא גם על מה שעומד מאחורי המעשה. על הצלתו של ראובן את יוסף אמרו במדרש (שם): "אמר ראובן אני הבכור ואין הסרחון תלוי אלא בי". כלומר לא העוול שבמעשה עורר את ראובן אלא עשה מה שעשה ככיסוי להציל את עורו, "אין הסרחון תלוי אלא בי", ומנהיג שפועל משיקולי תועלת אישית ולא מתוך טובת העניין אינו ראוי להיות מנהיג. חסרון אחר היה לראובן שלא נטל את האחריות על עצמו אלא הטיל אותה על האחרים, וכך היה כאשר האחים הכירו בחטאם ואמרו: "אבל אשמים אנחנו" הוציא ראובן את עצמו מן הכלל ואמר להם: "הלוא אמרתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד ולא שמעתם". כך חזר הדבר כשהטיל את תוצאות מעשיו לא על כתפי עצמו אלא על שני בניו כשאמר לאביו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", אב שמפליל את שני בניו על מעשיו שלו אינו ראוי להנהגה.
יהודה לעומתו נהג בכל המקרים האלו הפוך מראובן. בהצלת יוסף אין לו כל אינטרס אישי אלא טובת העניין עצמו, ואף על פי שהציל את יוסף לא התחמק מאחריות ועם כולם אמר: "אשמים אנחנו". גם אחר-כך, במקרה של תמר, לא התחמק מאחריות אלא אמר: "צדקה ממני". וכן כשהיה צריך לשכנע את יעקב שיסכים לשלוח את בנימין, לא הסתתר מאחורי אחרים אלא נטל את כל האחריות על עצמו ואמר ליעקב: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתי לפניך וחטאתי לך כל הימים". ועל כן העדיף יעקב את יהודה על ראובן.
הבדל כזה אנו רואים גם בין שאול ודוד. כאשר שמואל מוכיח את שאול שלא שמע בקול ה', אין שאול מודה באשמה אלא מטיל אותו על העם באומרו: "ויקח העם מהשלל" (שמואל א, ט"ו, כ"א). ואילו כשנתן הנביא אומר לדוד "אתה האיש", אין דוד מתחמק אלא מודה ואומר: "חטאתי לה'".
לפי המסופר בתורה, לכאורה היו לראובן התכונות הנחוצות למנהיג, כי מצפים ממנהיג שיקום ויפתור בעיות או מצוקות של הציבור וכך כנראה נהג ראובן בכמה מקרים. כשביקשו האחים להמית את יוסף היה זה ראובן שפתח בהצלתו, כמו שאמרו במדרש (שם פ"ד, ט"ו): "ויצילהו מידם - אמר לו הקב"ה אתה פתחת תחילה בהצלת נפשות, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחילה אלא בתחומיך". וכן כאשר סירב יעקב לשלוח את בנימין למצרים למרות הרעב שאיים על כל המשפחה בארץ כנען, היה זה ראובן שהתעורר ראשון והציע לאביו: "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך" ואם לא אעמוד בכך: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". והנה למרות נכונותו של ראובן לסייע ולפתור את בעיות המשפחה, אין יעקב מתרשם מכך ואינו ממנה את ראובן אלא דווקא את בנו יהודה לשליחות זו.
מה פסול מצא יעקב בראובן?
המנהיג נבחן לא רק על פי מעשיו אלא גם על מה שעומד מאחורי המעשה. על הצלתו של ראובן את יוסף אמרו במדרש (שם): "אמר ראובן אני הבכור ואין הסרחון תלוי אלא בי". כלומר לא העוול שבמעשה עורר את ראובן אלא עשה מה שעשה ככיסוי להציל את עורו, "אין הסרחון תלוי אלא בי", ומנהיג שפועל משיקולי תועלת אישית ולא מתוך טובת העניין אינו ראוי להיות מנהיג. חסרון אחר היה לראובן שלא נטל את האחריות על עצמו אלא הטיל אותה על האחרים, וכך היה כאשר האחים הכירו בחטאם ואמרו: "אבל אשמים אנחנו" הוציא ראובן את עצמו מן הכלל ואמר להם: "הלוא אמרתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד ולא שמעתם". כך חזר הדבר כשהטיל את תוצאות מעשיו לא על כתפי עצמו אלא על שני בניו כשאמר לאביו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", אב שמפליל את שני בניו על מעשיו שלו אינו ראוי להנהגה.
יהודה לעומתו נהג בכל המקרים האלו הפוך מראובן. בהצלת יוסף אין לו כל אינטרס אישי אלא טובת העניין עצמו, ואף על פי שהציל את יוסף לא התחמק מאחריות ועם כולם אמר: "אשמים אנחנו". גם אחר-כך, במקרה של תמר, לא התחמק מאחריות אלא אמר: "צדקה ממני". וכן כשהיה צריך לשכנע את יעקב שיסכים לשלוח את בנימין, לא הסתתר מאחורי אחרים אלא נטל את כל האחריות על עצמו ואמר ליעקב: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתי לפניך וחטאתי לך כל הימים". ועל כן העדיף יעקב את יהודה על ראובן.
הבדל כזה אנו רואים גם בין שאול ודוד. כאשר שמואל מוכיח את שאול שלא שמע בקול ה', אין שאול מודה באשמה אלא מטיל אותו על העם באומרו: "ויקח העם מהשלל" (שמואל א, ט"ו, כ"א). ואילו כשנתן הנביא אומר לדוד "אתה האיש", אין דוד מתחמק אלא מודה ואומר: "חטאתי לה'".