בכיה של רחל
יעקב קורא ליוסף לפני מותו, ואומר לו: "ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת וכו'". אומר רש"י במקום: "דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו', הקב"ה משיבה ואומר לה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם'".
שואל המהר"ל, למה רחל בוכה יותר משאר אימהות? ועונה: "לפי שרחל אימנו אומרת לקב"ה, מה עשו בני, שהבאת עליהם פורענות. אם בשביל ע"ז שנקראת צרה, הרי אהבתי אישי יעקב, ועבד בי ז' שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, וקבלתי אהבתי לבעלי, ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם- הכנסתי צרה לביתי, וקיבלתי עלי את כל הצער, הכאב, והייסורים, ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם. והקב"ה משיב, יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב".
מסביר המהר"ל את דברי חז"ל ואומר, שזו לא טענה טכנית- 'אני סבלתי וויתרתי, לכן ותר לבני ורחם עליהם', אלא יש דמיון מהותי בין הדברים. סדר העולם הזה, שיש בו כפילויות. ולכן רחל ידעה מראש, שבית יעקב יבנה ע"י שתי אימהות. אותו בסיס של מורכבות נותן מקום לטעות של ע"ז, שהרי ענינה של הע"ז זה הכפילות. א"כ, האפשרות שתהיינה טעויות מוכרחת בסדר העולם, וכביכול האפשרות של ע"ז מונחת בסדר המציאות. כמו שיש צרות במשפחה, צרות במובן הזה, שיש שתי נשים הצרות זו לזו, כך יש צרות במהלך העולם, שנכנסות כביכול כצרות לקב"ה, וזו היא הע"ז. אומרת רחל לרבש"ע: 'כיוון שכך סידרת את עולמך, א"כ, אתה צריך לרחם'.
מביא המהר"ל פנים נוספות, "ועוד יש מדרש, רחל מבכה על בניה, ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא ע"ש בנה, שנאמר "אולי יחנן ה' צבא-ות שארית יוסף", ולא ע"ש בנה, אלא ע"ש בן בנה, "הבן יקיר לי אפרים " וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל- שהם בית יעקב, על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה, כי פרוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה, מפוזרים בכל הארצות- יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב', מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קיבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות, רק תהיה עם בניה, שהיא מתייחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן".
השכינה תמיד נמצאת עם ישראל גם בגלותם, "השכן אתם בתוך טמאתם". ענינה של רחל הוא הקישור בין כנסת ישראל לבין רבש"ע. רחל היא אם המשפחה, היא עקרת הבית, ולכן היא מאחדת את הבית. לכן רחל צריכה להיות קבורה בדרך, כדי לא להיות מנותקת מעם ישראל המפוזרים בגלות. כאשר יש גרעין של אחדות באומה, זהו הבסיס, שממנו תוכל להיות הגאולה, האחדות עם הקב"ה. וכל זה מפני שלא בוטל הדבק, היסוד המאחד באומה הישראלית.
מסיים המהר"ל: "וע"פ זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה, 'קול ברמה נשמע קול נהי, רחל מבכה על בניה' על כנסת ישראל שנקראת רחל".
שני מדרשי חז"ל, שמביא המהר"ל, מאירים צדדים שונים ואף הפוכים בענינה של רחל אמנו. מצד אחד רחל מבטאה את הפירוד. היא טוענת 'אני הכנסתי צרתי לביתי', היא מגלה שבסדר העולם קיים יסוד של מורכבות. כאשר המורכבות מופיעה אצל האבות, שהם שורש כל המציאות, משמע, שזהו סדר המציאות, וא"כ, בסדר המציאות קיימת אפשרות של ע"ז, שהיא 'צרה' במובן הרוחני. באה רחל ומלמדת זכות על ישראל מכח היסוד של הפרוד.
מאידך, במדרש השני רחל מבטאה את האחדות. רחל היא עקרת הבית, היא שורש האחדות, שמבטיח את הגאולה, מפני שיש גרעין מאחד. דווקא בגלל שורש האחדות הנמצא ברחל, היא קבורה בדרך אפרת.
היווצרות מחלוקות
כשחוזרים בני יעקב למצרים, אחרי שקברו את יעקב במערת המכפלה, אומרת לנו התורה: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". אומר המדרש: "ר' לוי ור' יצחק, ר' לוי אמר שלא זמנן לסעודה- כלומר, כשיעקב היה חי, היו סועדים על שולחנו של יוסף, וכשחזרו מקבורת יעקב, לא זימנם לסעודה, ולכן הם חששו שעכשיו יוסף יפרע מהם- א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר, לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. רבי יצחק אמר, הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".
אנו רואים במדרש שיוסף התכוון לדבר מסוים חיובי, ואחיו טעו בפרוש כוונתו, ולכן נבהלו. הוא לא הזמין אותם משום כבודם. גם ההסתכלות שלו לבור היתה על מנת להודות לקב"ה על הצלתו, ולא חלילה נגד אחיו. הוא התכוון לשם שמים. אבל אחיו לא הבינו אותו כראוי, ונבהלו.
רוב הסכסוכים והמחלוקות נובעים מאי הבנה. לפני כמה שנים בא לפני דין תורה של שני אנשים מישוב אחר, שהיו מסוכסכים שנים. בעבר הם אהבו אהבת נפש זה את זה, הקימו מפעל משותף, ובמשך מספר שנים עבדו יחד. פתאום, הסתכסכו עד שנאה, עד שאחד איים על השני בנשק, וככה זה נמשך כשלוש שנים. הם באו לפני לדין תורה כאשר אחד תובע את השני על ההפסדים, שהוא גרם לו. כמובן שכל אחד בא ברכב שלו, אע"פ שהם באו מאותו ישוב.
התחיל אחד לטעון, שחבירו החליף את המפתח של המפעל, ולא נתן לו להכנס, ומזה התחיל כל העניין. שאלתי את השני, מדוע הוא עשה כך, והוא ענה, שהמפתח נשבר, והיה הכרח להחליף אותו. הראשון חשב, שע"מ להתנכל לו החליף חבירו את המפתח, ולכן הוא עשה מעשה אחר נגד השני. כך התחיל סכסוך, זה סוגר מפני זה, וזה מחליף את המנעול, ונעשו אויבים זה לזה.
כעבור זמן לא רב התברר לשניהם, שהכל נבע משרשרת של אי-הבנות. כל הסכסוך והכעס, שממנו הם סבלו במשך מספר שנים, נבע מכך שלא הבינו אחד את השני כראוי. אמנם, לא היה כ"כ פשוט להפוך מאויב לאוהב, אבל מהר מאד היה ניכר, שהיחס מתחיל להשתנות, וכל הבעיה הכספית, שהיתה שולית לעצם הסכסוך, היתה יכולה להפתר בינהם. אחרי זמן מה, הם חזרו להיות ידידים. זה היה מדהים להווכח איך הכל נבע מאי-הבנה. לא פעם ולא פעמיים אנשים מפרשים דברים של אחרים בצורה לא נכונה, נעלבים, שומרים בליבם, ומתפתח מזה סכסוך. גם אם לא מתפתח סכסוך, כעס בלב על חבירו, קיים.
יתכן, שזה היה שורש כל המחלוקת של יוסף ואחיו. הוא התכוון לשם שמים, אבל הם לא ירדו לסוף כוונתו, ומזה נהיה קרע במשפחה. ב"ה, אלוקים חשבה לטובה, אבל הסכסוך עצמו היה קשה מאד.
זה לימוד גדול מאד. צריכים ללמוד מזה מוסר השכל. בטרם נפגעים, בטרם מפרשים דברי אחרים בצורה לא נכונה, צריך לנסות להסתכל מנקודת המבט של השני, ולראות אולי כוונותיו היו טובות. יתכן, שהעלבון שלך הוא לא בצדק, ובחינם אתה כבר מתכנן איך לנקום בו. מעבר לזה שאסור לנקום, מדין "לא תקם ולא תטר 11 ", במקרה זה, גם ימנע מעצמו הרבה צער ועגמת נפש. אם אנשים ינהגו כך, הרבה סיכסוכים ימנעו מראש.
יעקב קורא ליוסף לפני מותו, ואומר לו: "ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת וכו'". אומר רש"י במקום: "דע לך שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וגו', הקב"ה משיבה ואומר לה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם'".
שואל המהר"ל, למה רחל בוכה יותר משאר אימהות? ועונה: "לפי שרחל אימנו אומרת לקב"ה, מה עשו בני, שהבאת עליהם פורענות. אם בשביל ע"ז שנקראת צרה, הרי אהבתי אישי יעקב, ועבד בי ז' שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, וקבלתי אהבתי לבעלי, ומסרתי הסימנים לאחותי. אני בשר ודם- הכנסתי צרה לביתי, וקיבלתי עלי את כל הצער, הכאב, והייסורים, ואתה מלך רחמן על אחת כמה וכמה שתרחם עליהם. והקב"ה משיב, יש שכר לפעולתך ושבו בנים מארץ אויב".
מסביר המהר"ל את דברי חז"ל ואומר, שזו לא טענה טכנית- 'אני סבלתי וויתרתי, לכן ותר לבני ורחם עליהם', אלא יש דמיון מהותי בין הדברים. סדר העולם הזה, שיש בו כפילויות. ולכן רחל ידעה מראש, שבית יעקב יבנה ע"י שתי אימהות. אותו בסיס של מורכבות נותן מקום לטעות של ע"ז, שהרי ענינה של הע"ז זה הכפילות. א"כ, האפשרות שתהיינה טעויות מוכרחת בסדר העולם, וכביכול האפשרות של ע"ז מונחת בסדר המציאות. כמו שיש צרות במשפחה, צרות במובן הזה, שיש שתי נשים הצרות זו לזו, כך יש צרות במהלך העולם, שנכנסות כביכול כצרות לקב"ה, וזו היא הע"ז. אומרת רחל לרבש"ע: 'כיוון שכך סידרת את עולמך, א"כ, אתה צריך לרחם'.
מביא המהר"ל פנים נוספות, "ועוד יש מדרש, רחל מבכה על בניה, ישראל נקראים על שם רחל, ולא על שם רחל אלא ע"ש בנה, שנאמר "אולי יחנן ה' צבא-ות שארית יוסף", ולא ע"ש בנה, אלא ע"ש בן בנה, "הבן יקיר לי אפרים " וזהו המדרש יש לו סוד יותר, כי קרא כנסת ישראל 'רחל', לפי שרחל עקרת הבית של יעקב והכל טפל אצלה, ולכך היא כמו בית יעקב, ונקראת כנסת ישראל- שהם בית יעקב, על שמה, ובזכות רחל ישובו לגבולם להתחבר בהקב"ה, כי פרוד זה שישראל נפרדים מעל הקב"ה, מפוזרים בכל הארצות- יש להם כח המקשר והמקבץ אותם, שהרי רחל היא 'בית יעקב', מחברת אותם, ובזכותה יהיה להם קיבוץ גמור לשוב לגבולם, ולפיכך נקברה בדרך. כי דבר זה הוא שלא תהיה נקברת רחל במערה אצל האבות, רק תהיה עם בניה, שהיא מתייחסת אל בניה, לפי שרחל היא היתה 'בית יעקב' גם כן".
השכינה תמיד נמצאת עם ישראל גם בגלותם, "השכן אתם בתוך טמאתם". ענינה של רחל הוא הקישור בין כנסת ישראל לבין רבש"ע. רחל היא אם המשפחה, היא עקרת הבית, ולכן היא מאחדת את הבית. לכן רחל צריכה להיות קבורה בדרך, כדי לא להיות מנותקת מעם ישראל המפוזרים בגלות. כאשר יש גרעין של אחדות באומה, זהו הבסיס, שממנו תוכל להיות הגאולה, האחדות עם הקב"ה. וכל זה מפני שלא בוטל הדבק, היסוד המאחד באומה הישראלית.
מסיים המהר"ל: "וע"פ זה הסוד תרגם יונתן בן עוזיאל הפסוק הזה, 'קול ברמה נשמע קול נהי, רחל מבכה על בניה' על כנסת ישראל שנקראת רחל".
שני מדרשי חז"ל, שמביא המהר"ל, מאירים צדדים שונים ואף הפוכים בענינה של רחל אמנו. מצד אחד רחל מבטאה את הפירוד. היא טוענת 'אני הכנסתי צרתי לביתי', היא מגלה שבסדר העולם קיים יסוד של מורכבות. כאשר המורכבות מופיעה אצל האבות, שהם שורש כל המציאות, משמע, שזהו סדר המציאות, וא"כ, בסדר המציאות קיימת אפשרות של ע"ז, שהיא 'צרה' במובן הרוחני. באה רחל ומלמדת זכות על ישראל מכח היסוד של הפרוד.
מאידך, במדרש השני רחל מבטאה את האחדות. רחל היא עקרת הבית, היא שורש האחדות, שמבטיח את הגאולה, מפני שיש גרעין מאחד. דווקא בגלל שורש האחדות הנמצא ברחל, היא קבורה בדרך אפרת.
היווצרות מחלוקות
כשחוזרים בני יעקב למצרים, אחרי שקברו את יעקב במערת המכפלה, אומרת לנו התורה: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". אומר המדרש: "ר' לוי ור' יצחק, ר' לוי אמר שלא זמנן לסעודה- כלומר, כשיעקב היה חי, היו סועדים על שולחנו של יוסף, וכשחזרו מקבורת יעקב, לא זימנם לסעודה, ולכן הם חששו שעכשיו יוסף יפרע מהם- א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים. אמר, לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן. והן לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף. רבי יצחק אמר, הלך והציץ באותו הבור. א"ר תנחומא הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן אלא לו ישטמנו יוסף".
אנו רואים במדרש שיוסף התכוון לדבר מסוים חיובי, ואחיו טעו בפרוש כוונתו, ולכן נבהלו. הוא לא הזמין אותם משום כבודם. גם ההסתכלות שלו לבור היתה על מנת להודות לקב"ה על הצלתו, ולא חלילה נגד אחיו. הוא התכוון לשם שמים. אבל אחיו לא הבינו אותו כראוי, ונבהלו.
רוב הסכסוכים והמחלוקות נובעים מאי הבנה. לפני כמה שנים בא לפני דין תורה של שני אנשים מישוב אחר, שהיו מסוכסכים שנים. בעבר הם אהבו אהבת נפש זה את זה, הקימו מפעל משותף, ובמשך מספר שנים עבדו יחד. פתאום, הסתכסכו עד שנאה, עד שאחד איים על השני בנשק, וככה זה נמשך כשלוש שנים. הם באו לפני לדין תורה כאשר אחד תובע את השני על ההפסדים, שהוא גרם לו. כמובן שכל אחד בא ברכב שלו, אע"פ שהם באו מאותו ישוב.
התחיל אחד לטעון, שחבירו החליף את המפתח של המפעל, ולא נתן לו להכנס, ומזה התחיל כל העניין. שאלתי את השני, מדוע הוא עשה כך, והוא ענה, שהמפתח נשבר, והיה הכרח להחליף אותו. הראשון חשב, שע"מ להתנכל לו החליף חבירו את המפתח, ולכן הוא עשה מעשה אחר נגד השני. כך התחיל סכסוך, זה סוגר מפני זה, וזה מחליף את המנעול, ונעשו אויבים זה לזה.
כעבור זמן לא רב התברר לשניהם, שהכל נבע משרשרת של אי-הבנות. כל הסכסוך והכעס, שממנו הם סבלו במשך מספר שנים, נבע מכך שלא הבינו אחד את השני כראוי. אמנם, לא היה כ"כ פשוט להפוך מאויב לאוהב, אבל מהר מאד היה ניכר, שהיחס מתחיל להשתנות, וכל הבעיה הכספית, שהיתה שולית לעצם הסכסוך, היתה יכולה להפתר בינהם. אחרי זמן מה, הם חזרו להיות ידידים. זה היה מדהים להווכח איך הכל נבע מאי-הבנה. לא פעם ולא פעמיים אנשים מפרשים דברים של אחרים בצורה לא נכונה, נעלבים, שומרים בליבם, ומתפתח מזה סכסוך. גם אם לא מתפתח סכסוך, כעס בלב על חבירו, קיים.
יתכן, שזה היה שורש כל המחלוקת של יוסף ואחיו. הוא התכוון לשם שמים, אבל הם לא ירדו לסוף כוונתו, ומזה נהיה קרע במשפחה. ב"ה, אלוקים חשבה לטובה, אבל הסכסוך עצמו היה קשה מאד.
זה לימוד גדול מאד. צריכים ללמוד מזה מוסר השכל. בטרם נפגעים, בטרם מפרשים דברי אחרים בצורה לא נכונה, צריך לנסות להסתכל מנקודת המבט של השני, ולראות אולי כוונותיו היו טובות. יתכן, שהעלבון שלך הוא לא בצדק, ובחינם אתה כבר מתכנן איך לנקום בו. מעבר לזה שאסור לנקום, מדין "לא תקם ולא תטר 11 ", במקרה זה, גם ימנע מעצמו הרבה צער ועגמת נפש. אם אנשים ינהגו כך, הרבה סיכסוכים ימנעו מראש.