עותניאל שנלר כיהן כראש מועצת יש"ע בשנות השמונים ולאחרונה הודיע שהוא מצטרף למפלגת "קדימה" של אריאל שרון.
שלום לעותניאל שנלר.
אפילו שאינני מכיר אותך ומעולם לא נפגשנו, אני מרגיש צורך לפנות אליך ולספר לך על בננו, נתאי, שנולד לנו בדיוק לפני שבועיים, בסייתא דשמיא ובשעה טובה ומוצלחת.
רק לפני ימים ספורים, בנר רביעי של חנוכה, הכנסנו אותו בבריתו של אברהם אבינו, וכבר נוכחנו לדעת כמה נכון ורלוונטי הוא השם שהענקנו לו. ידענו גם ידענו, שיש ועוד יהיו בקרבנו אנשים שלא יעצרו כוח לעמוד בפני הפורענות הקשה שעברה על כולנו בקיץ האחרון.
הכאב נעשה כבד עשרת מונים, כאשר אנו רואים את מובילי הפורענות הזאת ומחולליה גורפים תמיכה ציבורית חסרת תקדים, ואנו שואלים את עצמנו בחרדה איפה אנחנו חיים? והאם יכול להיות שזה לא חלום רע, אלא מציאות?
ככל שהרשעים הקרויים "מנהיגינו" מתגלים כמושחתים יותר, חולים יותר, ציניים יותר ושקרנים יותר כך מצטרפים אליהם עוד ועוד תומכים. העין רואה, הלב מסרב להאמין והמוח מתקשה להבין.
ואז באים אנשים כמוך, עותניאל, הכורעים תחת משא הכאב הזה, ואומרים: אם אי אפשר לנצח אותם, בואו נצטרף אליהם. נלך ונמזער נזקים, נשפיע מבפנים, נהווה גשר בין שמאל לימין ובין דתיים לחילוניים.
אלו מילים יפות, עותניאל.
אתה יודע שהיו בתולדות עמנו תקופות חשוכות כאלה. מצבו המוסרי של העם היה בכי רע. החיים הציבוריים וחיי הפרט הפכו לחיקוי זול של החיים בערי המעצמה השלטת, המנהיגים כרעו והשתחוו לצלמי התרבות הזרה ולדמי שליטיה. נשיאים, כוהנים, ראשי הצבא ואפילו חלק מהחכמים לא עמד להם הכוח לזקוף קומתם ולהישאר איתנים אל מול הסחף הגדול. הבלבול והמבוכה היו נחלת הכל.
כך היה בימי החשמונאים, כאשר המתייוונים השליטו סדר יום יווני אלילי על החיים הציבוריים ועל עבודת המקדש בירושלים, וכך היה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, כאשר ינאי המלך נעשה צדוקי בסוף ימיו, רדף את חכמי ישראל, הרג רבים מהם, ושוב חזרו רשעים בבגדי כוהנים גדולים להלך בחצרות בית ה' בירושלים, ומלחכי פנכה אופורטוניסטים חילקו ג'ובים בחצר ארמון המלכות. והיה העולם משתומם.
הוי, כמה קשה היה אז להאמין שסוף הטוב לנצח, וכמה קל היה להתייאש ולחבור לשמחת המנצחים.
ועל רקע החשיכה הזאת, הבלבול הנורא הזה, אמר נתאי הארבלי: "הרחק משכן רע, ועל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות". גם אם ראית שהשעה משחקת לו, מסביר רבנו עובדיה ברטנורה, אל תתייאש ואל תחבור לרשע.
ראוי הוא נתאי הארבלי לשמו, שהרי נ'ת'א'י' הוא א'י'ת'ן' בבלבול האותיות. גם בימים של חושך גמור, כאשר הבלבול בשיאו, נתאי נשאר איתן.
אני מבין כמה קשה לך, אבל כאשר החושך גובר, כאשר ינאי של שנת תשס"ו גם הוא נעשה צדוקי בסוף ימיו ואין מה שיאיר לנו את הדרך בה נלך מלבד דברי חכמינו, שמסרו לנו אותם כדי שנוכל לעמוד במבחנים שכאלה, כדוגמת המבחנים בהם עמדו הם.
הרשעים האלה מנצלים את מצבך הקשה ואת תמימותך כדי לשפר עוד את מעמדם, וכדי לבסס עוד את שלטונם. כאשר לא תהיה יותר נכס עבורם, הם יזרקו אותך ככלי אין חפץ בו.
אל תתפתה לדברי חלקות ולהבטחות סרק מפי מי שלא כיבד, ולו התחייבות אחת שלו כלפי תומכיו. אל תצטרף למי שהטיל רפש בפרצופם של אחיך הטובים ביותר, גירש אותם מביתם והפקיר אותם חסרי בית ופרנסה.
בהצטרפותך אליו, אתה כביכול "מלבין" את חטאיו בעיני הציבור הרחב, ובכך אתה מדרדר את כולנו לשפל מוסרי עמוק עוד יותר.
דבוק רק בדברי חז"ל. אל תתייאש, ובעיקר אל תתחבר לרשעים.
שלום לעותניאל שנלר.
אפילו שאינני מכיר אותך ומעולם לא נפגשנו, אני מרגיש צורך לפנות אליך ולספר לך על בננו, נתאי, שנולד לנו בדיוק לפני שבועיים, בסייתא דשמיא ובשעה טובה ומוצלחת.
רק לפני ימים ספורים, בנר רביעי של חנוכה, הכנסנו אותו בבריתו של אברהם אבינו, וכבר נוכחנו לדעת כמה נכון ורלוונטי הוא השם שהענקנו לו. ידענו גם ידענו, שיש ועוד יהיו בקרבנו אנשים שלא יעצרו כוח לעמוד בפני הפורענות הקשה שעברה על כולנו בקיץ האחרון.
הכאב נעשה כבד עשרת מונים, כאשר אנו רואים את מובילי הפורענות הזאת ומחולליה גורפים תמיכה ציבורית חסרת תקדים, ואנו שואלים את עצמנו בחרדה איפה אנחנו חיים? והאם יכול להיות שזה לא חלום רע, אלא מציאות?
ככל שהרשעים הקרויים "מנהיגינו" מתגלים כמושחתים יותר, חולים יותר, ציניים יותר ושקרנים יותר כך מצטרפים אליהם עוד ועוד תומכים. העין רואה, הלב מסרב להאמין והמוח מתקשה להבין.
ואז באים אנשים כמוך, עותניאל, הכורעים תחת משא הכאב הזה, ואומרים: אם אי אפשר לנצח אותם, בואו נצטרף אליהם. נלך ונמזער נזקים, נשפיע מבפנים, נהווה גשר בין שמאל לימין ובין דתיים לחילוניים.
אלו מילים יפות, עותניאל.
אתה יודע שהיו בתולדות עמנו תקופות חשוכות כאלה. מצבו המוסרי של העם היה בכי רע. החיים הציבוריים וחיי הפרט הפכו לחיקוי זול של החיים בערי המעצמה השלטת, המנהיגים כרעו והשתחוו לצלמי התרבות הזרה ולדמי שליטיה. נשיאים, כוהנים, ראשי הצבא ואפילו חלק מהחכמים לא עמד להם הכוח לזקוף קומתם ולהישאר איתנים אל מול הסחף הגדול. הבלבול והמבוכה היו נחלת הכל.
כך היה בימי החשמונאים, כאשר המתייוונים השליטו סדר יום יווני אלילי על החיים הציבוריים ועל עבודת המקדש בירושלים, וכך היה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר, כאשר ינאי המלך נעשה צדוקי בסוף ימיו, רדף את חכמי ישראל, הרג רבים מהם, ושוב חזרו רשעים בבגדי כוהנים גדולים להלך בחצרות בית ה' בירושלים, ומלחכי פנכה אופורטוניסטים חילקו ג'ובים בחצר ארמון המלכות. והיה העולם משתומם.
הוי, כמה קשה היה אז להאמין שסוף הטוב לנצח, וכמה קל היה להתייאש ולחבור לשמחת המנצחים.
ועל רקע החשיכה הזאת, הבלבול הנורא הזה, אמר נתאי הארבלי: "הרחק משכן רע, ועל תתחבר לרשע, ואל תתייאש מן הפורענות". גם אם ראית שהשעה משחקת לו, מסביר רבנו עובדיה ברטנורה, אל תתייאש ואל תחבור לרשע.
ראוי הוא נתאי הארבלי לשמו, שהרי נ'ת'א'י' הוא א'י'ת'ן' בבלבול האותיות. גם בימים של חושך גמור, כאשר הבלבול בשיאו, נתאי נשאר איתן.
אני מבין כמה קשה לך, אבל כאשר החושך גובר, כאשר ינאי של שנת תשס"ו גם הוא נעשה צדוקי בסוף ימיו ואין מה שיאיר לנו את הדרך בה נלך מלבד דברי חכמינו, שמסרו לנו אותם כדי שנוכל לעמוד במבחנים שכאלה, כדוגמת המבחנים בהם עמדו הם.
הרשעים האלה מנצלים את מצבך הקשה ואת תמימותך כדי לשפר עוד את מעמדם, וכדי לבסס עוד את שלטונם. כאשר לא תהיה יותר נכס עבורם, הם יזרקו אותך ככלי אין חפץ בו.
אל תתפתה לדברי חלקות ולהבטחות סרק מפי מי שלא כיבד, ולו התחייבות אחת שלו כלפי תומכיו. אל תצטרף למי שהטיל רפש בפרצופם של אחיך הטובים ביותר, גירש אותם מביתם והפקיר אותם חסרי בית ופרנסה.
בהצטרפותך אליו, אתה כביכול "מלבין" את חטאיו בעיני הציבור הרחב, ובכך אתה מדרדר את כולנו לשפל מוסרי עמוק עוד יותר.
דבוק רק בדברי חז"ל. אל תתייאש, ובעיקר אל תתחבר לרשעים.