בעשרה בטבת סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן של בית ראשון. ולכן אנו מתענים תענית ציבור ביום זה.
ו"מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות, לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב" (קיצור שולחן ערוך קכ"א, א').
ובדורנו, דור השואה והתקומה, קבעה הרבנות הראשית את צום עשרה בטבת גם כיום זיכרון לאמירת קדיש לעילוי נשמת שישה היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ימח שמם, אשר יום הירצחם לא נודע.
יש קשר פנימי בין שני האירועים המצערים הכואבים הללו בתולדות ישראל - חורבן בית המקדש והשואה הנוראה. נבוכדנאצר הרשע וצורר היהודים מגרמניה ימח שמו, שניהם רצו לכבות את נר ישראל בעולם. בירושלים, בבית המקדש, בחר ה' יתברך להתגלות ולגלות את אורו והשפע שלו לישראל ודרכם לעולם כולו. נבוכנאצר חשב שעל ידי חורבן בית המקדש שהוא בבחינת הלב של ישראל ולב כל העולם, יצליח לכבות את אורם של ישראל, אבל טעה.
הוא לא הבין שלעם ישראל - העם שהה' יתברך בחר בו מכל העמים וקרא לו "בני בכורי ישראל" יש קיום נצחי, הוא עם הנצח. אומנם בגלות אנו בבחינת "העצמות היבשות", וצורר היהודים ימח שמו בדורנו רצה להשמיד ולהרוג את היהודים בכל העולם כהמן הרשע, אך לא עלה בידו כי את אורם של ישראל אי אפשר לכבות גם כאשר הם בשפל הגלות, כי נצח ישראל לא ישקר.
בעשרה בטבת השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לזכור שהמצור על ירושלים עוד קיים ואף הולך ומתהדק. והפעם לא רק אויבינו מהדקים את המצור על ירושלים, ומאז "מלחמת ששת הימים" לא חדלו להילחם בנו במטרה לכבוש אותה, אלא גם מבית נתגלתה חולשה גדולה אצל ראש הממשלה שחרט על דגלו להקים לערבים חומסי ארץ חיינו מדינה עצמאית מתוך אשליה וטעות טרגית שבזה יביא שלום על ישראל. טעותו המסוכנת נובעת מחוסר הכרה, ידיעה והבנה מה הוא עם ישראל, זהותו וייעודו. חוסר זה הוא תוצאה של בורות ועם-ארציות בלימוד והבנת המסורת וההיסטוריה של עמנו.
נקווה שהוא וההולכים אחריו יעשו תשובה וישובו אל השורשים היהודיים ויבינו את גודל טעותם, ובמקום להקים מדינה לערבים יחזקו את אחיזתנו בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. תפקיד המנהיגות לחזק את רוחה של האומה, להשיב אותה אל שורשיה ולזקוף את קומתה, שתכיר בזכותה הבלתי מעורערת על ארצה כולה ומעלתה וערכה וקדושתה של ירושלים.
ומתוך שנעשה תשובה ביחסינו לארצנו לעמנו ולתורתנו נזכה לראות בביטול תוכנית מפת הדרכים המסוכנת. ויתקיימו בנו דברי הנביא: "... והצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).
בציפייה לישועה השלמה.
ו"מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בימים שאירעו צרות לאבותינו, ותכלית התענית היא כדי לעורר את הלבבות, לפקח על דרכי התשובה, ותהי זאת זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים האלה נשוב להיטיב" (קיצור שולחן ערוך קכ"א, א').
ובדורנו, דור השואה והתקומה, קבעה הרבנות הראשית את צום עשרה בטבת גם כיום זיכרון לאמירת קדיש לעילוי נשמת שישה היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ימח שמם, אשר יום הירצחם לא נודע.
יש קשר פנימי בין שני האירועים המצערים הכואבים הללו בתולדות ישראל - חורבן בית המקדש והשואה הנוראה. נבוכדנאצר הרשע וצורר היהודים מגרמניה ימח שמו, שניהם רצו לכבות את נר ישראל בעולם. בירושלים, בבית המקדש, בחר ה' יתברך להתגלות ולגלות את אורו והשפע שלו לישראל ודרכם לעולם כולו. נבוכנאצר חשב שעל ידי חורבן בית המקדש שהוא בבחינת הלב של ישראל ולב כל העולם, יצליח לכבות את אורם של ישראל, אבל טעה.
הוא לא הבין שלעם ישראל - העם שהה' יתברך בחר בו מכל העמים וקרא לו "בני בכורי ישראל" יש קיום נצחי, הוא עם הנצח. אומנם בגלות אנו בבחינת "העצמות היבשות", וצורר היהודים ימח שמו בדורנו רצה להשמיד ולהרוג את היהודים בכל העולם כהמן הרשע, אך לא עלה בידו כי את אורם של ישראל אי אפשר לכבות גם כאשר הם בשפל הגלות, כי נצח ישראל לא ישקר.
בעשרה בטבת השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לזכור שהמצור על ירושלים עוד קיים ואף הולך ומתהדק. והפעם לא רק אויבינו מהדקים את המצור על ירושלים, ומאז "מלחמת ששת הימים" לא חדלו להילחם בנו במטרה לכבוש אותה, אלא גם מבית נתגלתה חולשה גדולה אצל ראש הממשלה שחרט על דגלו להקים לערבים חומסי ארץ חיינו מדינה עצמאית מתוך אשליה וטעות טרגית שבזה יביא שלום על ישראל. טעותו המסוכנת נובעת מחוסר הכרה, ידיעה והבנה מה הוא עם ישראל, זהותו וייעודו. חוסר זה הוא תוצאה של בורות ועם-ארציות בלימוד והבנת המסורת וההיסטוריה של עמנו.
נקווה שהוא וההולכים אחריו יעשו תשובה וישובו אל השורשים היהודיים ויבינו את גודל טעותם, ובמקום להקים מדינה לערבים יחזקו את אחיזתנו בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט. תפקיד המנהיגות לחזק את רוחה של האומה, להשיב אותה אל שורשיה ולזקוף את קומתה, שתכיר בזכותה הבלתי מעורערת על ארצה כולה ומעלתה וערכה וקדושתה של ירושלים.
ומתוך שנעשה תשובה ביחסינו לארצנו לעמנו ולתורתנו נזכה לראות בביטול תוכנית מפת הדרכים המסוכנת. ויתקיימו בנו דברי הנביא: "... והצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).
בציפייה לישועה השלמה.