אחד משירי הקודש הישנים והאהובים עלי, קיבל בעיני משמעות חדשה בימים האחרונים. "ואמר ביום ההוא, הנה אלוקינו זה, קיוינו לו ויושיענו, זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו..." (ישעיהו כ"ה). לפסוקים אלה משמעות רחבה. צפייה ליום ה' ולגאולה השלימה. ובכל זאת, גם אנחנו קיווינו לה' ומשהו מתקוותנו נענה. עברו עלינו ימים רבים של חושך. התקשינו להבין איך הרשעה שולטת בעולם, ועושה ככל העולה על רוחה, ללא מעצור. כביכול אין דין ואין דיין.
אנחנו נאלמנו דומיה. ההרגשה הייתה ש"השעה משחקת לרשעים" וצריך להתפלל. לכופף את הראש ולחכות עד יעבור זעם. עד שהקב"ה ירחם עלינו, יסיר מעליו את גלימת ההסתר ויגלה את פניו אלינו. יוכיח לנו ולעולם שהוא הוא המלך, ואין בלתו. "אין עוד מלבדו" להבין מה ואיך קרה, אי אפשר היה. עשינו בתחום בניית הארץ ככל מצוותו אשר צוונו. במסירות נפש נבנו ישובים בארץ ישראל, והארץ השיבה ונתנה פרותיה.
הגאולה הייתה מוחשית. התהליך בעיצומו, צועד קדימה. ואז באה גזירת ההתנתקות ובבת אחת השליכה אותנו אחור. לא רק את אותם אנשים יקרים שנזרקו מביתם אל הלא נודע, על לא עוול בכפם. גם אנחנו נזרקנו אחור. קיבלנו מכה חזקה וכואבת והגענו לתובנה חדשה באמונתנו. הבנו, שאין לנו הבטחות, והכל יכול לקרות. כן, גם לנו לא לחינם נבחר לו השיר "תפילה לעני כי יעטוף... אל תסתר פניך ממני" (תהילים ק"ב). זה היה מצבנו. והנה סוף סוף קרן אור באפילה הגדולה "הנה אלוקינו זה". איש לא התנקש בראש הממשלה. יד אדם לא נגעה בו לרעה. המלך הסיר גלימתו, וביצור מיקרוסקופי זעיר, אמר את דברו. "זה ה' קיווינו לו".
עדיין לא זכינו לישועה. המגורשים סובלים. הארץ חפויה. אבל התקיים בנו הפסוק: "נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע" (תהילים ט'). עכשיו נודע ה'. כיצד? כי בפועל כפיו הקיש את הרשע. "מלך אוהב צדקה ומשפט". האמת היא, שאחרי שהלכנו חפויי ראש ונמוכי קומה, כבר לא ציפינו להתגלות כל כך מהירה וחזקה. זכינו להבין, בדרך הקשה, שהכל יכול ללכת גם הפוך. אבל הקב"ה אמר את דברו, הרבה יותר מהר, ממה שציפינו. "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (תהילים ב'). בשיא הכוח ובשיא ההצלחה.
בשיא העוצמה, בשיא ההתלהבות והביטחון העצמי שלא ידע גבולות. התקיימה בנו תפילתו של דוד המלך "האשימם אלוקים, יפלו ממועצותיהם. ברוב פשעיהם הדיחמו, כי מרו בך". אין תפילה מתאימה מזו. היא כל כך קולעת, אבל ההמשך, נתקל בקשיים. "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו"... (תהילים ה').
הקב"ה אכן הראה שיש דין ויש דיין. יש מנהל לעולם. מי שפועל נגד עם ה' ונגד ארצו, ובגאווה אינסופית נלחם בבוראו, הקב"ה מזכיר לו ולעולם, בקרישון קטנטן, מיהו האדם ומיהו המלך. ברגע אחד, בשבריר של שנייה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ללא כל עזרה אנושית, נקי מידי אדם.
ואני כל כך שמחתי לראות את יד ה', וכל כך התרגשתי, כשאמרתי בברכותיי את צמד המילים: "מלך העולם", ופתאום גיליתי, שאני כמעט בודדה בשמחתי. כמעט ונותרתי "נביא לה' לבדי". מכל כיוון, בכל מקום החלו להישמע הקולות היפים, קולותיהם של יפי הנפש, המודאגים והמתפללים לשלומו של החולה. המצטרפים לקרנבל בכלי התקשורת. אהוב נפשם של כל שונאי ה', הלוחמים בכל דבר שבקדושה. אהוב נפשם של מובילי הגירוש מראשית צמיחתו ועד לביצועו.
אהוב נפשם של אלה, ששכחו כי "היה הייתה", ועניין להם עכשיו עם הבאות.
אהוב נפשם של רשעי ישראל קיבל את מכתו, ואנחנו לא נשתתף בצערו?
"יש לו גם זכויות...", אין מקטרגין על אדם בשעת דינו...", "בנפול אויבך אל תשמח...", "אסור לשנוא יהודי...", "אנחנו צריכים לעבוד על מידותינו".
אוי כמה יפים אתם, צדיקי ישראל. מבולבלים עד עמקי המחשבה. אכולי שנאה עצמית. חולים במחלת נפש, שעדיין לא הוגדרה. על מה אתם מוכנים לסלוח?! מה עוד צריכים לעשות לכם, כדי שתבינו, עם מי יש לכם עסק? וכי לא הספיק גירוש חבל אחד? יום לפני האירוע הודיע ראש הממשלה, כי מיד לאחר הבחירות הוא עומד להמשיך ביהודה ושומרון את מה שהתחיל בעזה. אולי זו הייתה אמירה, שסוף סוף גזרה עליו את השעה. האם אינכם מבינים? עד מתי אתם סולחים? וכי אין גבולות? רשע שהרשיע, לא כלפי יהודי אחד אלא כלפי אלפים רבים, ולא העלה על דעתו לבקש מחילה, אלא אדרבה ואדרבה, קיבל כוח להמשיך הלאה, באותה השיטה. לרשע כזה אתם סולחים? ואם הקב"ה לא סלח, אתם מתיפייפים?
לא רצחנו את רבין. גם לא את שרון. מדוע עלינו ללכת עכשיו כפופי גרון? אסור לחייך. אסור לומר לה' תודה. תחשב כ... עוד לא הומצאה ההגדרה.
בביה"ס נתלו התמונות של ראש הממשלה על קירות המסדרון. תמימים שכמותכם. הוא תכנן להרוס את הקיר הזה בעוד חודשים אחדים. גם אתם יפים שלי, הייתם מתחילים להיות אורחים לא רצויים, אצל החדרנים. בביה"ס אחר שמעתי על איומים. אסור לחייך, אסור לדבר, ואם שמא תאמרי עוד מילה, למשרד החינוך נלך לספר. מרוב אהבת ישראל. מרוב אהבה לראש הממשלה, מרוב אהבה למלך רשע, איזו שנאה פנימית, עצומה. לפטר מורה, כי היא העיזה לחשוב, שאולי הקב"ה עשה פה, משהו לטובה. הקיצוניות הזו לימדה אותי, שלא כולם הם "חוסי בך". גם מי שנראה כמעט בדיוק כמוני. זה לא בא מאהבת ה', וגם לא מאהבת ישראל.
זה בא מחולי נפש, של רצון למצוא חן, של חוסר עמידה על עקרונותיך, של גלותיות, שמרכינה ראש בפני הפריץ ומקבלת גם את הסטירה השנייה. מוויתור על כל היקר לך. מאמונה שמעורבת בהרבה רגשות אחרים.
המציאות עדיין קשה מאוד. עדיין לא זכינו להמשכו של הפרק "כי אתה תברך צדיק ה', כצינה רצון תעטרנו". עדיין לא זכינו לבניין מחודש. לנחמה לעקורים, ויש מסביבנו עוד עוולות רבות, וכאבים אישיים גדולים. אבל הקב"ה שלח לנו קרן קטנה. קרן שמזכירה לנו, שהוא נמצא איתנו. שהוא משגיח. שהוא מכוון מרחוק ושהוא לא עזב אותנו. שנמשיך להתפלל אליו, "וביום ההוא", התפילה תתקבל.
ספר תהילים מלא בפסוקים נפלאים של דוד המלך. רבים רבים מתוכם הם פסוקים, אותם מבקש דוד מה', על אויביו. רבים מתוכם הם אויביו היהודים: שאול המלך, אחיתופל ודואג שהיו מראשי הסנהדרין.
אחד מהם נאמר על כוש בן ימיני בפרק ז': "ישוב עמלו בראשו ועל קודקודו חמסו ירד". גם כאן הותאמה התפילה בדיוק אלינו. וההמשך: "אודה ה' כצידקו ואזמרה שם ה' עליון".
דוד לא רצה לגעת בשאול. גם לא בכוש בן ימיני, אבל תפילתו הייתה שה' יראה וישפוט. גם ירמיהו מתפלל על רודפיו, ראשי מלכות יהודה של אז. מקורותינו רבים ומלאים, התייחסות רוחנית לרשע ולרשעה. צריך רק להיות "חוסי בך" כדי לרצות לראות את הדברים, כפי שהם. "עזרני ה' אלוקי, הושיעני כחסדך וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה" וההמשך שכל כך חסר בסביבותינו: "אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו" (תהילים ק"ט).
אנחנו נאלמנו דומיה. ההרגשה הייתה ש"השעה משחקת לרשעים" וצריך להתפלל. לכופף את הראש ולחכות עד יעבור זעם. עד שהקב"ה ירחם עלינו, יסיר מעליו את גלימת ההסתר ויגלה את פניו אלינו. יוכיח לנו ולעולם שהוא הוא המלך, ואין בלתו. "אין עוד מלבדו" להבין מה ואיך קרה, אי אפשר היה. עשינו בתחום בניית הארץ ככל מצוותו אשר צוונו. במסירות נפש נבנו ישובים בארץ ישראל, והארץ השיבה ונתנה פרותיה.
הגאולה הייתה מוחשית. התהליך בעיצומו, צועד קדימה. ואז באה גזירת ההתנתקות ובבת אחת השליכה אותנו אחור. לא רק את אותם אנשים יקרים שנזרקו מביתם אל הלא נודע, על לא עוול בכפם. גם אנחנו נזרקנו אחור. קיבלנו מכה חזקה וכואבת והגענו לתובנה חדשה באמונתנו. הבנו, שאין לנו הבטחות, והכל יכול לקרות. כן, גם לנו לא לחינם נבחר לו השיר "תפילה לעני כי יעטוף... אל תסתר פניך ממני" (תהילים ק"ב). זה היה מצבנו. והנה סוף סוף קרן אור באפילה הגדולה "הנה אלוקינו זה". איש לא התנקש בראש הממשלה. יד אדם לא נגעה בו לרעה. המלך הסיר גלימתו, וביצור מיקרוסקופי זעיר, אמר את דברו. "זה ה' קיווינו לו".
עדיין לא זכינו לישועה. המגורשים סובלים. הארץ חפויה. אבל התקיים בנו הפסוק: "נודע ה' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע" (תהילים ט'). עכשיו נודע ה'. כיצד? כי בפועל כפיו הקיש את הרשע. "מלך אוהב צדקה ומשפט". האמת היא, שאחרי שהלכנו חפויי ראש ונמוכי קומה, כבר לא ציפינו להתגלות כל כך מהירה וחזקה. זכינו להבין, בדרך הקשה, שהכל יכול ללכת גם הפוך. אבל הקב"ה אמר את דברו, הרבה יותר מהר, ממה שציפינו. "יושב בשמים ישחק, ה' ילעג למו" (תהילים ב'). בשיא הכוח ובשיא ההצלחה.
בשיא העוצמה, בשיא ההתלהבות והביטחון העצמי שלא ידע גבולות. התקיימה בנו תפילתו של דוד המלך "האשימם אלוקים, יפלו ממועצותיהם. ברוב פשעיהם הדיחמו, כי מרו בך". אין תפילה מתאימה מזו. היא כל כך קולעת, אבל ההמשך, נתקל בקשיים. "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו"... (תהילים ה').
הקב"ה אכן הראה שיש דין ויש דיין. יש מנהל לעולם. מי שפועל נגד עם ה' ונגד ארצו, ובגאווה אינסופית נלחם בבוראו, הקב"ה מזכיר לו ולעולם, בקרישון קטנטן, מיהו האדם ומיהו המלך. ברגע אחד, בשבריר של שנייה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, ללא כל עזרה אנושית, נקי מידי אדם.
ואני כל כך שמחתי לראות את יד ה', וכל כך התרגשתי, כשאמרתי בברכותיי את צמד המילים: "מלך העולם", ופתאום גיליתי, שאני כמעט בודדה בשמחתי. כמעט ונותרתי "נביא לה' לבדי". מכל כיוון, בכל מקום החלו להישמע הקולות היפים, קולותיהם של יפי הנפש, המודאגים והמתפללים לשלומו של החולה. המצטרפים לקרנבל בכלי התקשורת. אהוב נפשם של כל שונאי ה', הלוחמים בכל דבר שבקדושה. אהוב נפשם של מובילי הגירוש מראשית צמיחתו ועד לביצועו.
אהוב נפשם של אלה, ששכחו כי "היה הייתה", ועניין להם עכשיו עם הבאות.
אהוב נפשם של רשעי ישראל קיבל את מכתו, ואנחנו לא נשתתף בצערו?
"יש לו גם זכויות...", אין מקטרגין על אדם בשעת דינו...", "בנפול אויבך אל תשמח...", "אסור לשנוא יהודי...", "אנחנו צריכים לעבוד על מידותינו".
אוי כמה יפים אתם, צדיקי ישראל. מבולבלים עד עמקי המחשבה. אכולי שנאה עצמית. חולים במחלת נפש, שעדיין לא הוגדרה. על מה אתם מוכנים לסלוח?! מה עוד צריכים לעשות לכם, כדי שתבינו, עם מי יש לכם עסק? וכי לא הספיק גירוש חבל אחד? יום לפני האירוע הודיע ראש הממשלה, כי מיד לאחר הבחירות הוא עומד להמשיך ביהודה ושומרון את מה שהתחיל בעזה. אולי זו הייתה אמירה, שסוף סוף גזרה עליו את השעה. האם אינכם מבינים? עד מתי אתם סולחים? וכי אין גבולות? רשע שהרשיע, לא כלפי יהודי אחד אלא כלפי אלפים רבים, ולא העלה על דעתו לבקש מחילה, אלא אדרבה ואדרבה, קיבל כוח להמשיך הלאה, באותה השיטה. לרשע כזה אתם סולחים? ואם הקב"ה לא סלח, אתם מתיפייפים?
לא רצחנו את רבין. גם לא את שרון. מדוע עלינו ללכת עכשיו כפופי גרון? אסור לחייך. אסור לומר לה' תודה. תחשב כ... עוד לא הומצאה ההגדרה.
בביה"ס נתלו התמונות של ראש הממשלה על קירות המסדרון. תמימים שכמותכם. הוא תכנן להרוס את הקיר הזה בעוד חודשים אחדים. גם אתם יפים שלי, הייתם מתחילים להיות אורחים לא רצויים, אצל החדרנים. בביה"ס אחר שמעתי על איומים. אסור לחייך, אסור לדבר, ואם שמא תאמרי עוד מילה, למשרד החינוך נלך לספר. מרוב אהבת ישראל. מרוב אהבה לראש הממשלה, מרוב אהבה למלך רשע, איזו שנאה פנימית, עצומה. לפטר מורה, כי היא העיזה לחשוב, שאולי הקב"ה עשה פה, משהו לטובה. הקיצוניות הזו לימדה אותי, שלא כולם הם "חוסי בך". גם מי שנראה כמעט בדיוק כמוני. זה לא בא מאהבת ה', וגם לא מאהבת ישראל.
זה בא מחולי נפש, של רצון למצוא חן, של חוסר עמידה על עקרונותיך, של גלותיות, שמרכינה ראש בפני הפריץ ומקבלת גם את הסטירה השנייה. מוויתור על כל היקר לך. מאמונה שמעורבת בהרבה רגשות אחרים.
המציאות עדיין קשה מאוד. עדיין לא זכינו להמשכו של הפרק "כי אתה תברך צדיק ה', כצינה רצון תעטרנו". עדיין לא זכינו לבניין מחודש. לנחמה לעקורים, ויש מסביבנו עוד עוולות רבות, וכאבים אישיים גדולים. אבל הקב"ה שלח לנו קרן קטנה. קרן שמזכירה לנו, שהוא נמצא איתנו. שהוא משגיח. שהוא מכוון מרחוק ושהוא לא עזב אותנו. שנמשיך להתפלל אליו, "וביום ההוא", התפילה תתקבל.
ספר תהילים מלא בפסוקים נפלאים של דוד המלך. רבים רבים מתוכם הם פסוקים, אותם מבקש דוד מה', על אויביו. רבים מתוכם הם אויביו היהודים: שאול המלך, אחיתופל ודואג שהיו מראשי הסנהדרין.
אחד מהם נאמר על כוש בן ימיני בפרק ז': "ישוב עמלו בראשו ועל קודקודו חמסו ירד". גם כאן הותאמה התפילה בדיוק אלינו. וההמשך: "אודה ה' כצידקו ואזמרה שם ה' עליון".
דוד לא רצה לגעת בשאול. גם לא בכוש בן ימיני, אבל תפילתו הייתה שה' יראה וישפוט. גם ירמיהו מתפלל על רודפיו, ראשי מלכות יהודה של אז. מקורותינו רבים ומלאים, התייחסות רוחנית לרשע ולרשעה. צריך רק להיות "חוסי בך" כדי לרצות לראות את הדברים, כפי שהם. "עזרני ה' אלוקי, הושיעני כחסדך וידעו כי ידך זאת אתה ה' עשיתה" וההמשך שכל כך חסר בסביבותינו: "אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו" (תהילים ק"ט).