ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה. כך מסביר הרמב"ן (בראשית י"ב, ו') את המאמר: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים", שמאורעות האבות חוזרות על עצמם אצל הבנים, וכל סיפורי האבות באים ללמד על העתיד. וכך משמע מדברי הנביא מיכה (ז', ט'): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". שהתהליכים שהיו בגאולת מצרים יחזרו על עצמם בגאולה האחרונה. והדבר חוזר על עצמו במדרש (במדבר רבא פרק י"א): "דומה דודי לצבי מה הצבי הזה נגלה וחוזר ונכסה כך גואל הראשון נגלה ונכסה ר' ברכיה בשם רבי לוי אמר: כגואל הראשון כך גואל האחרון הגואל הראשון זה משה נגלה להם וחזר ונכסה מהם . . . אף גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה להם".
הגואל הראשון היה משה והגואל האחרון הוא משיח בן דוד. משה נולד במצרים בעת משבר כשמצבו הרוחני של העם היה בכל רע, תחילתו של המשבר היה בכפיות הטובה ובגידת השלטון המצרי בעם היהודי ככתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ופירש רש"י: "אשר לא ידע עשה עצמו כאילו לא ידע". נוסף לכך השעבוד ועבודת הפרך ששברו את רוחו של העם עד שאפילו הגדולים שבהם נפלה רוחם והרימו ידיים.
דוגמא לדבר הוא עמרם שלא רק שהיה מחשובי הקהל, אלא היה מראשי שבט לוי, השבט שתפקידו במצרים היה להרים את הרוח הישראלית, השבט שהיה נאמן לאמונה היהודית בשעה שכל העם נטש אותה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א', הלכה ג'): "מעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה" ובהלכות איסורי ביאה (פרק י"ג, הלכה ב') כתב הרמב"ם: "כל ישראל ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי".
והנה עמרם שהיה מראשי השבט, שהיה דוגמא לכל העם, גם הוא נכנע למצוקות הזמן וסירב להמשיך קדימה והחל לפקפק בעתידו של העם היהודי, כמו שמובא בילקוט שמעוני (פרשת שמות רמ"ז, קס"ה): "וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיוון שראה שאמר פרעה: כל הבן הילוד, אמר לשווא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולן וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו (מרים): אבא גזרתך קשה [משל פרעה], שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה רשע הוא ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת ואתה צדיק וגזרתך מתקיימת שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך", עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". יש כאן לקח לדורות, שבעתות משבר כשהציבור כולו מפקפק בהמשך הדרך יכולה ילדה קטנה מלאה אמונה לחולל מהפיכה באמת הפנימית היוקדת בקרבה.
משה היה הגואל הראשון ומלך המשיח הוא הגואל האחרון, גם הוא אין דרכו סוגה בשושנים, המסלול הארוך של המשיח רצוף חתחתים, כך בבנות לוט, כך ביהודה ותמר, כך ברות ובועז וכך בדוד ובת שבע. בעיניים שלנו כל אחד מהשלבים הללו הוא מגונה, ואף על פי כן כך נברא המשיח על ידי ההשגחה העליונה. אחרי מכירת יוסף כתוב בתורה: "וירד יהודה מעם אחיו" ואומר על כך המדרש (בראשית רבא פרק פ"ה): "'אנכי ידעתי את המחשבות' (ירמיה כ"ט, י"א) - שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק באורו של מלך המשיח".
אמר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחא שכל אחד מהאחים ראה את עצמו אשם במכירת יוסף, ולתיקון המעוות כל אחד בחר לו את דרך התשובה המקובלת של שק ותענית, ורק יהודה שגם הוא ראה עצמו אשם במכירת יוסף הרגיש שבחטאו זה איבד את כל הזכויות שהיו לו בחייו. אבל ידע שגם ברגעי שפל אלה אין להרים ידים ולהתייאש, על כן החליט להתחיל הכל מחדש, והלך לשאת אשה ולקיים את המצווה הראשונה בתורה. והדרך הזו שאינה נכנעת לנפילה היותר גדולה היא תכונתה של הגאולה, ועל כן מיהודה נברא אורו של משיח. משני המקרים הללו אנו למדים שגם במצבים הקשים ביותר אין להתייאש ולהרים ידיים, אלא להמשיך לצעוד קדימה אל המטרה שהיא הגאולה השלימה.
הגואל הראשון היה משה והגואל האחרון הוא משיח בן דוד. משה נולד במצרים בעת משבר כשמצבו הרוחני של העם היה בכל רע, תחילתו של המשבר היה בכפיות הטובה ובגידת השלטון המצרי בעם היהודי ככתוב: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". ופירש רש"י: "אשר לא ידע עשה עצמו כאילו לא ידע". נוסף לכך השעבוד ועבודת הפרך ששברו את רוחו של העם עד שאפילו הגדולים שבהם נפלה רוחם והרימו ידיים.
דוגמא לדבר הוא עמרם שלא רק שהיה מחשובי הקהל, אלא היה מראשי שבט לוי, השבט שתפקידו במצרים היה להרים את הרוח הישראלית, השבט שהיה נאמן לאמונה היהודית בשעה שכל העם נטש אותה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א', הלכה ג'): "מעולם לא עבד שבט לוי עבודה זרה" ובהלכות איסורי ביאה (פרק י"ג, הלכה ב') כתב הרמב"ם: "כל ישראל ביטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי".
והנה עמרם שהיה מראשי השבט, שהיה דוגמא לכל העם, גם הוא נכנע למצוקות הזמן וסירב להמשיך קדימה והחל לפקפק בעתידו של העם היהודי, כמו שמובא בילקוט שמעוני (פרשת שמות רמ"ז, קס"ה): "וילך איש מבית לוי - להיכן הלך? שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיוון שראה שאמר פרעה: כל הבן הילוד, אמר לשווא אנו עמלים. עמד וגרש את אשתו. עמדו כולן וגרשו את נשותיהן. אמרה לו בתו (מרים): אבא גזרתך קשה [משל פרעה], שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גוזר על הזכרים ועל הנקבות. פרעה לא גזר אלא בעולם הזה ואתה גזרת בעולם הזה ובעולם הבא. פרעה רשע הוא ספק מתקיימת גזרתו ספק אינה מתקיימת ואתה צדיק וגזרתך מתקיימת שנאמר: "ותגזר אומר ויקם לך", עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן". יש כאן לקח לדורות, שבעתות משבר כשהציבור כולו מפקפק בהמשך הדרך יכולה ילדה קטנה מלאה אמונה לחולל מהפיכה באמת הפנימית היוקדת בקרבה.
משה היה הגואל הראשון ומלך המשיח הוא הגואל האחרון, גם הוא אין דרכו סוגה בשושנים, המסלול הארוך של המשיח רצוף חתחתים, כך בבנות לוט, כך ביהודה ותמר, כך ברות ובועז וכך בדוד ובת שבע. בעיניים שלנו כל אחד מהשלבים הללו הוא מגונה, ואף על פי כן כך נברא המשיח על ידי ההשגחה העליונה. אחרי מכירת יוסף כתוב בתורה: "וירד יהודה מעם אחיו" ואומר על כך המדרש (בראשית רבא פרק פ"ה): "'אנכי ידעתי את המחשבות' (ירמיה כ"ט, י"א) - שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק באורו של מלך המשיח".
אמר על כך רבי שמחה בונים מפשיסחא שכל אחד מהאחים ראה את עצמו אשם במכירת יוסף, ולתיקון המעוות כל אחד בחר לו את דרך התשובה המקובלת של שק ותענית, ורק יהודה שגם הוא ראה עצמו אשם במכירת יוסף הרגיש שבחטאו זה איבד את כל הזכויות שהיו לו בחייו. אבל ידע שגם ברגעי שפל אלה אין להרים ידים ולהתייאש, על כן החליט להתחיל הכל מחדש, והלך לשאת אשה ולקיים את המצווה הראשונה בתורה. והדרך הזו שאינה נכנעת לנפילה היותר גדולה היא תכונתה של הגאולה, ועל כן מיהודה נברא אורו של משיח. משני המקרים הללו אנו למדים שגם במצבים הקשים ביותר אין להתייאש ולהרים ידיים, אלא להמשיך לצעוד קדימה אל המטרה שהיא הגאולה השלימה.