מאמר לבירור דעת חז"ל בעניין אירוע מוחי בו לקה ראש הממשלה.

מבוא
פרק א. כמה פסוקי מקרא
פרק ב. פרקי משנה
פרק ג. דברי גמרא
פרק ד. דברי מדרש וברייתות
פרק ה. דברי גדולי הפוסקים הראשונים
פרק ו. דברי חלק מגדולי האחרונים
פרק ז. דברי הראי"ה קוק

מבוא

עד לתאריך ה' טבת שנה זו, הייתה דעתם של רבים מכשרי ישראל (בין מהציונים הדתיים ובין בעולם החרדי) שלילית מאד בעניין אריאל שרון. הראשונים התנגדו אליו מפני זוועת ההתנתקות, כלומר מעשה מסירת חבלי מולדת ארצנו לידי אויבינו הטרוריסטים הערבים, ומפני גירושם של עשרת אלפים אנשים מבתיהם, ממקומות פרנסתם, להיותם נע ונד בארץ, מפוזר ומפורד, עם כל הבעיות הנפשיות ומשפחתיות הכרוכות בכך. והציבור החרדי כעס עליו מפני ביטול המשרד לענייני דתות, קיצוץ בתמיכה בישיבות, עיכוב משכורותיהם של כמעט כל רבני הארץ, ביטול פעולות המועצות הדתיות; בנוסף לקיצוצים דרסטיים ב"קצבת ילדים" מטעם "ביטוח לאומי".

למעלה מארבעים אחוז מאוכלוסיות הארץ ירדו מתחת לקו העוני. בנוסף לכך, צצו שוב ושוב כמה פרשיות של שחיתות בענייני ממון, אשר "חברים טובים" בפרקליטות טרחו להסתיר או להקפיא את הטיפול בהם. דבר ברור הוא שמי שזהו ה"רקורד" שלו, מה יש להצטער אם חלה, והוא יצא מכלל פעולה?

ובכל זאת רבנים רבים בארצנו, בין מהסקטור הציוני ובין בעולם החרדי, טרחו לארגן תפילות לשלומו ולהבראתו. היו ישיבות שהדריכו לתלמידיהם "לנדב" זכות כל לימודם לשם הצלת חיי ראש הממשלה. היו רבנים שקיימו "שיחות וועידה" עם י"ב קהילות בחו"ל, לומר בעת ובעונה אחת פרקי תהילים. היו "מקובלים" שבאו לעשות "תיקון הנפש" ליד מיטתו. הרבנות הראשית הכריזה על פרקי תהלים לומר בכל קהילה בעת פתיחת ארון הקודש בשבת, ועוד גוזמאות כאלה.

מניין לקחו התלהבות זו? מאמר חז"ל "בנפול אויבך אל תשמח" שימש להם מקור בלעדי לחנינה תמוהה זו. הוסיפו לכך את מאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט, ע"ב) שהקב"ה איננו שמח באבדן רשעים. והיו שטענו כי כבוד מדינת ישראל תלוי בכבודו של העומד בראשה. ובתחילה הרבה אנשים פשוטים, הרגילים להשתמש בשכל ישר, היו המומים ונבוכים. הא כיצד נצטער אם הקב"ה קיבל את תפילותינו לסלק מהזירה הפוליטית אותו האיש שהשחית להיות "מוסר" רכוש יהודי לגויים, והחריב 22 מוסדות תורה וחינוך, והרס 16 בתי כנסת וכו', והחליש את מצבה הביטחוני של המדינה (הפצמ"רים על אשקלון ושדרות יוכיחו).

כיצד נצטער אם הקב"ה כבר עזר לנו והציל אותנו מפראיותו? ועוד יש לשאול, נניח שאדם מרחם עליו אישית, אבל כיצד יבקש על רפואתו כי הרי בחזרתו לתפקידו עוד ימשיך בהתנתקויות חד צדדיות, עד למסירת תשעים אחוז משטחי יש"ע לאויב. כמו שהוא עצמו התרברב והצהיר בפומבי כשעתיים לפני האירוע המוחי? הרי אי אפשר לבקש טובתו האישית כאשר כרוך בכך נזק עצום למאתיים אלף תושבים נוספים ביש"ע? בצדק כותב הרמב"ם: "כי הרחמנות על הרשעים המשחיתים, אכזריות [היא] על כל הבריות" (מורה נבוכים, חלק ג', סוף פרק ל"ט).

אבל סוף כל סוף, הרבנים הללו ציטטו מאמרי חז"ל? הלא עלינו לכוף דעתנו לפני פסק הלכה שלהם? לכן באתי במאמר עיוני זה לברר מה באמת אמרו חז"ל. וכאשר ביררתי את הדברים משך עשרות שעות, הבנתי כי דברי חז"ל תואמים באמת את השכל הישר. אין בהם נפתל ועיקש, אלא מחמת אפולוגטיקה נמוכה נכשלו כמה בהבנת דברי חז"ל. נוכיח דברינו מהמקרא, מהמשנה, מהברייתות, מהמדרשים, מדברי גדולי הפוסקים הראשונים ואף מדברי גדולי האחרונים.

פרק א', כמה פסוקי מקרא

ראשית כל עלינו לקבוע עמדה כי המקרא מלא הוכחות שיש לבקש מה' שיעניש את הרשעים הגדולים. כל ספר תהילים מלא מקללותיו הנמרצות של דוד מול רודפיו, ומול המלשינים שהסיתו נגדו, וגם מי שציער את הציבור. ולא נביא כאן מה שכתב לעניין אומות העולם, אלא דווקא מה שכתב נגד יהודים, אותם יהודים שהיו רשעים מוחלטים שעברו את "קו האדום".

[א] "בור כרה ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל. ישוב עמלו בראשו וכו' (תהילים ז', ט"ו-י"ז).

[ב] (נגד אלו שניהלו מריבה נגדו בלשונם, קלל) "יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה. יהי דרכם חושך וחלקלקות וכו' כי חנם טמנו לי שחת רשתם וכו' תבואהו שואה לא ידע" (תהילים ל"ה, ה'-ח').

[ג] "ועוד מעט ואין רשע, והתבוננת על מקומו ואיננו וכו' חרב פתחו רשעים וכו'. חרבם תבוא בליבם וקשתותם תשברנה וכו' כי רשעים יאבדו, ואויבי ה' כיקר כרים" (תהילים ל"ז, י'-כ').

[ד] "מה תתהלל ברעה הגיבור וכו' כתער מלוטש עושה רמיה. אהבת רע מטוב וכו' גם אל יתצך לנצח, יחתך ויסחך מאוהל וכו' ויראו צדיקים ויראו ועליו ישחקו" (תהילים נ"ב, ג'-ח'). וכן בפרק ק"ט האריך. ובפרק קל"ט (כ"א-כ"ב) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". ונקצר כאן ולא נביא כל הפסוקים השייכים לנושא זה. ובכמעט כל המקומות רד"ק, "מצודות" והספורנו מציינים שמדובר על יהודים רשעים ו"רודפים" או מלשינים (כמו דואג ואחיתופל).

וזו גמרא מפורשת (ברכות דף י') אשר דוד אמר "ברכי נפשי" כשראה מפלתם של רשעים. ואני יודע שהמפקפק ישאל מתשובתה של ברוריה (בדף ההוא) ועניתי על כך בספרי "אוצרות האגדה" (על הדף ההוא) עיין שם על פי חמש הוכחות. . הרי המקרא עוד קובע "ובאבוד רשעים רנה" (משלי י"א, י') והא כיצד יסבירו זאת הרבנים החומלים על הרשע? ואי אפשר לומר שהפסוקים סותרים את עצמם, כי כתוב גם "בנפול אויבך אל תשמח". אלא עלינו להבין מה החילוק ביניהם, כדלהלן.

פרק ב', פרקי משנה

קבעו חז"ל "מיתתן של רשעים, הנאה להם והנאה לעולם" (סנהדרין ע"א, ע"ב). ועוד אמרו במשנה אחרת: "שכל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם" (סנהדרין קי"א, ע"ב, ע"ע תוספתא על סוטה פ"י מ"א). והוסיפו שם בגמרא: "רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם, שנאמר 'ובאבוד רשעים רנה'" (סנהדרין קיג ע"ב).

פרק ג', דברי הגמרא

אמנם עומד נגדנו מאמר חז"ל (סנהדרין ל"ט, ע"ב) לעניין רנה שהייתה במחנה מפני קטילתו של אחאב המלך הרשע. והקשו חז"ל הרי הקב"ה איננו שמח במפלתם של רשעים, וכמו שאמר למלאכי השרת בעת קריעת ים סוף "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" אלא השואל שאלה כזאת לא סיים כל דברי חז"ל שבאותו דף גמרא. שם אמרו "הוא אינו שש, אבל לאחרים הוא משיש". כלומר ודאי הקב"ה עצמו איננו שמח שהרשע מת בלי תשובה, אבל אותם הניצולים ממנו הם ודאי צריכים להגיד הלל ושבח. וכן כתב מהרש"א שם במקום.

ואמנם התוספות (בבא קמא י"ז ע"א ד"ה והלא לפני אחאב) שאלו הרי גם הצדיקים שבדור ההוא הלכו חלוצי כתף לאות אבל על מותו של אחאב? ענה על כך מהר"י עמדין (בגליון שכתב, וזה נדפס בסוף מסכת בבא קמא, בעמוד ל"ט בדפים שאחרי פירוש מהרש"א) "גם הצדיקים מוכרחים היו לילך חלוצי כתף מפני אימת מלכות. מכל מקום שמחים היו בלבם".

[ויש לתמוה על ה"בית יוסף" (טור או"ח סי' ת"צ ד"ה כל הימים) שהביא ממדרש נדיר ("הרנינו") שאין אנו אומרים הלל שלם בשאר ימות פסח, מפני שטבעו אז המצרים ואין ראוי לנו לשמוח. שלוש תמיהות יש על דבריו.

[א] מדוע הזניח טעם אחר ("אין חלוקין בקרבנותיהם") שניתן בגמרא (ערכין י' ע"ב) והעדיף טעם של איזה מדרש?

[ב] לפי מדרש זה, כיצד שר משה וכל ישראל "אז ישיר" בזמן טביעת המצרים?

[ג] ניחא אם היה מתרץ מדוע לא אומרים הלל שלם ביום שביעי של פסח, כי אז הייתה הטביעה, אבל הרי לא אומרים הלל ששה ימים אחרונים של פסח? לכן, אין להתחשב בטעם שנתן הב"י.]

בסיכום, ממאמרי חז"ל ברור לנו שחז"ל אמרו כי יש לשמוח במפלת הרשעים.

פרק ד', דברי המדרש והברייתא

אבל לכאורה כקיר ברזל עומד נגדנו מאמר בפרקי אבות, "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". והוא גם פסוק בספר משלי (כ"ד, י"ז). והא כיצד ניישב סתירה זו נגד "ובאבוד רשעים רנה"? אלא החילוק כל כך פשוט, שאחרי ששומעים אותו תמהים אנו על שלא הבננו בתחילה. מאמר זה בפרקי אבות מדבר על "אויבך", מי שהוא אויב פרטי שלך, המצער אותך בדיני ממונות או בצרכי הגוף. [עיין "תורה שלמה", משפטים פרק כ"ג, פסקא מ"ו, בשם מכילתא, ר' נתן]. אבל לא מדובר על רשע מוחלט שהוא אויבו של הקב"ה. בזה נאמר "ובאבוד רשעים רנה". וכך מפורש במדרש "תנא דבי אליהו רבה" (סוף פרק י"ח) שאם מי שהוא נצחך בויכוח, אל תשמח במפלתו. "אבל אם אחד מישראל שהוא רוצה לשמוח במפלתן של רשעים, באותם המבקשים לעשות רעה לישראל חברו, שהם רשעים גמורים, מותר לשמוח ברעתם" עכ"ל.

[וב"ספר חסידים", פסקא תר"ז, "וכל המצטער על צער רשעים שהיו אכזרים, נפרעים ממנו, וכתיב "ובאבוד רשעים רנה"].

וכן הוא בברייתא של "מסכת שמחות" [עניני אבלות, שנדפסו בסוף מסכת עבודה זרה) פרק ב', הלכה י': "כל הפורש מדרכי ציבור וכו' קרוביהם לובשים לבנים וכו' ואוכלים ושותים ושמחים שנאבד שונאו של מקום, שנאמר: 'הלא משנאיך ה' אשנא' וכו'.

פרק ה', דברי גדולי הראשונים

הרמב"ם פסק דין זה, וכך לשונו: "כל הפורשים מדרכי הציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארם ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הם כבני חורין לעצמם כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרים, כל אלו אין מתאבלים עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה, ועליהם הכתוב אומר: 'הלוא משנאיך ה' אשנא'" עכ"ל.

והטור בספרו (יורה דעה, סוף סי' שמ"ה) הביא דין זה בקיצור, ושם הוסיף ה"פרישה" (ס"ק ו') מטעם "ובאבוד רשעים רנה". הרי לפנינו חילוק ברור בין "אויב" רגיל, למי שהוא "שונאו של הקב"ה" כמו המוסרים והמינים.

חילוק זה הוזכר ע"י אחד מגדולי הראשונים התשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן, נפטר בשנת 1444) בביאורו על אבות "מגן אבות" וז"ל: "וכן אם הוא מפושעי ישראל, מותר לשמוח לו, לא מפני שנאתו אותו אלא מפני שהוא שונאו של מקום" (והביא שם בשם ירושלמי, והוא אצלנו במסכת שמחות פ"ב, כי כאשר המשומדים מתים, קרוביהם שמחים וכו' כמובא לעיל).

פרק ו', דברי כמה מגדולי האחרונים

וכן כתב הגאון ר' יעקב עמדין, בביאורו על אבות, וז"ל בסוף דבריו: "וזה דוקא בשונא שלא נתכווין למרוד בקונו, משא"כ בשונאו של מקום וכו' טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר 'ישמח צדיק כי חזה נקם' עכ"ל. [ושם על תהילים נ"ח, י"א, מפרש רד"ק שמדובר בפושעי ישראל, וכנ"ל].

וכן כתב הגאון ר' נפתלי הירץ וייזל בספרו "יין לבנון" על אבות: "ואמנם לפעמים אויבו שנפל הוא גם כן רשע גמור אויב חרף ה', ואז ראוי לשמוח במפלתו ובכשלונו, וכגון המחטיאים את הרבים, וכדכתיב 'ובאבוד רשעים רנה'" עכ"ל.

וברור לענייננו, כיוון שאריאל שרון נהג במקאביליות, כפה את השרים או פיטר אותם, ואיים בכמה מיני סנקציות על חברי כנסת ממפלגתו שיסכימו למהלך ההתנתקות, ושם במאסר חיילים שסירבו למלאות פקודותיו, ואיים שהשוטרים שלא ישתפו פעולה בגירוש היהודים יפסידו את מקור פרנסתם לשאר ימות חייהם, אין לך מסית ומדיח, או מוסר וכו' כמו זה. וגם אותם כאלף הרוגים יהודים, מאז האינתיפאדה הנוכחית, הם פרי שיטתו של "איפוק זה כוח". או כדבריו המשתמטים: "רואים מכאן מה שלא רואים משם".

[כאן עלינו להעיר על שיטת מהר"ל. בביאור משנה זו של "בנפול אויבך אל תשמח" (עמ' ר"א). הוא מחדש כי מאמר חז"ל אודות "באבוד רשעים רנה" נאמר רק כאשר מת מחמת רשעו, כי בית דין דנו לו עונשו. ויש קושיא חזקה נגד דבריו. הרי בסנהדרין (ל"ט ע"ב) אמרו זאת על אחאב, והוא מת במלחמת ישראל נגד אויביו, ולא מחמת בית דין?!. ושם בדף ר' אומר מהר"ל "באבוד רשעים רנה, כשנאבד הרשע יש לשמוח מפני כבוד המקום"].

פרק ז', דעתו של מרן הראי"ה קוק

אמנם למען האמת עלינו להביא כאן גם דיעה אחרת שיש להרב קוק. בביאורו לברכת "ולמלשינים" ("סידור עולת ראיה", עמ' רע"ח. ונביא כאן לשון המדויקת יותר מן "עין איה", ברכות פ"ד פסקא מ') הוא מבאר כי אך ורק שמואל הקטן היה יכול לחבר תפילה זו, כי הוא שקיים בטהרה משפט "בנפול אויבך אל תשמח" בלי שנאה אישית. וז"ל: "אמנם התפילה שבתוכה אצור שנאה ומשטמה, צריכה לבוא דוקא מלב שכולו טהור וקדוש לה', שטבע השנאה אין בלבבו כלל. ורק מפני התכלית הכללי [כלומר התועלת לציבור] שחסר לצאת, ע"י תקלת הרשעים המכשילים, יעתור אל ה' להרוג אותם" עכ"ל. והרי לכאורה, אין מקום לשמוח היום? כי מי הוא זה היכול להעיד על עצמו כי מתכוון אך ורק לכבוד שמים, בלי שום הרגשה פרטית של שנאה?

אבל יש להקשות על דברי מרן.

[א] ראשית דבר, אין שום קשר בין עניין התפילה שה' יהרוג למינים ולמוסרים, לבין עניין השמחה על מפלתם. הם שני עניינים שונים. כי התפילה נאמרת היא בתקופה שהרשע עוד שליט, ועושה צרות בעמנו כרצונו. ועניין השני הוא השמחה על שהקב"ה כבר הושיע לנו. וכיצד נאמר ששני המושגים הם אותו דבר? ומה שהראי"ה היה סבור כי לכן בחר רבן גמליאל בשמואל הקטן כי דווקא הוא היכול לערוך נוסח תפילה זו, נ"ל פירוש אחר לזה שהוא יותר מרווח. שמואל הקטן בא להודיע כי אמנם אין לשמוח במפלת אויב הפרטי שלך ("בנפול אויבך"), אבל ודאי אין בכלל זה אויבו של הקב"ה! ולחדד חילוק זה בא דווקא שמואל הקטן.

וכך מבאר הגר"י קאפח: "כיון שכל התפילה כולה היא בקשת רחמים, וכאן רוצה לבקש נקמה ופרעון, עמד שמואל וקבע שהנקמה מן הרשעים, היא החמלה והרחמים על הציבור, ותיקן ברכת המינים. ועיין דברי "מורה נבוכים" (ח"ג פל"ה, הקבוצה הששית)".

[ב] כיצד ייתכן לומר שאמנם שמואל הקטן עצמו היה לו לב טהור מטינא, ולכן על סמך זה יהיה מותר לכולנו להתפלל "על פי דעת המייסדים האלוקיים" (דברי "עין איה", שם פסקא מ"א) אפילו מי שליבו נגועה בשנאה. סוף כל סוף כל יהודי מתכוון לפי כוונותיו הוא, ולא תועיל "העברה" מיסטית מנשמה לנשמה. ואיפה ראינו בחז"ל סברא כזו, להתפלל על דעתם של קדמוננו? וכיצד התירו לכל יהודי לבטא מילים אלו של קנטור ושנאה, למרות שאיננו בדרגת הצדיקים הטהורים? והרי לשון הרמב"ם די ברורה: "בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל והיו מצירין לישראל ומסיתין אותם לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל" (הלכות תפילה פ"ב, ה"א).

הרי זו בקשה לבבית מכל יהודי בעולם באשר הוא וכפי מדרגתו הרוחנית, ולפי מצב לבבו באשר הוא עם כל המטען של שנאה לצוררי ישראל. והא כיצד נטען שיגיד מילים "כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור במהרה בימינו" [נוסח מכת"י תימן, רמב"ם מהד' הר"י קאפח, סוף ספר אהבה, עמ' תשי"ז]. פירושו של מרן הראי"ה נראה לא רק דחוק, אלא גם בלתי אפשרי בדברי הרמב"ם. וגם לא מצאנו מהקדמונים או מחז"ל מי שיסכים איתו לזה.

וכן הוא לעניין עשרות מקומות אשר דוד מקלל לרשעים. והמזמורים נכתבו כאילו הם אקטואליים עבור כל תקופה ובמיוחד בזמננו: "כי פי רשע ופי מרמה עלי פתחו, דברו אתי לשון שקר. ודברי שנאה סבבוני וילחמוני חנם. תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה. וישימו עלי רעה תחת טובה, ושנאה תחת אהבתי. [לכן דוד המלך מקלל] הפקד עליו רשע, ושטן יעמוד על ימינו. בהשפטו יצא רשע, ותפילתו תהיה לחטאה. יהיו ימיו מעטים וכו' אל יהי לו מושך חסד וכו' וכו' יען אשר לא זכר עשות חסד, וירדוף איש עני ואביון וכו' ואני הייתי חרפה להם וכו'. אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו. כי יעמוד לימין אביון, להושיע משופטי נפשו" (תהילים ק"ט, ב'-ל"א). כלום אפשר לומר שכל מצוק נפש יבטא מילים אלו בלב טהור מרגשיות אישית, ועל דעתו של דוד המלך? הדברים נראים כהררים תלויים בשערה.

[ג] דברי הראי"ה מוסבים על פירושה של ברכת המינים, ולשם כך הביא מאמר שמואל "בנפול אויבך אל תשמח". אבל אין בדבריו שום פירוש ישיר על מאמר זה בפרקי אבות. והרי על זה אנו דנים במאמרנו כאן. ודאי כי הרב קוק היה צדיק וחסיד קדוש ועליון. אבל מוסכם על כולם שאין ביכולתו להתנגד לכל המקראות, ולמאמרים במשנה, ובגמרא, ובמדרשים, ובברייתות, והפוסקים ראשונים ואחרונים. לכן נניח דבריו בנושא אשר דן בו, בעניין ברכת המינים. אבל הנושא שלנו כאן הוא שמחה על מפלת המוסרים והמסכנים את המשך קיום מדינתנו. וברור מאד שאין לנו לעשות שום אלימות. מדובר כאן רק על ביטויי שמחה על ישועת ה'.

ודאי אם שרון היה ממשיך בתפקיד כראש ממשלה, היה ממשיך בעקשנות ובמרץ רב לפרק נכסי ישראל, ולאמלל רבבות אלפי ישראל. על כל אותם הרבנים המביעים צער על חוליו, ועל העורכים תפילות על הבראתו, עליהם לחשוב ברצינות באיזו אחריות הם גורמים בכך לנזק כה גדול ועצום לשאר הציבור? ואם יאמרו כי הם מוסיפים תפילה ובקשה שיחזור בתשובה, אבל כלל הוא בידינו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות ל"ג, ע"ב). ה' איננו מתערב בזה. וכל ציפייה שיחזור בתשובה היא ספק בלבד. אבל ההרס שמתכנן לעשות לעשרות ישובים בארץ ישראל הוא ודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ונוסף על כך, מפורש ב"ספר חסידים" (פסקא תפר"ח) "מי שמחטיא את הרבים וחלה, אין מתפללין עליו שיתרפא". וברור שהפקודות המכריחות לחיילים ולשוטרים לפנות שאר היהודים מיש"ע ("מפת הדרכים") היא בחינת "מחטיא את הרבים". ואמנם מהר"י אייבשיץ ("יערות דבש", דרוש ראשון) מלמד שיש להתפלל על הרשעים שיחיו ויחזרו בתשובה, אבל זה נאמר על "רשע" בין אדם למקום, ולא על אדם "רע" המזיק בין אדם לחברו (עיין על כך קידושין מ' ע"א, ההבדל בין "רשע" ל"רע"). שלא יהיה "התופס לבעל חוב במקום דחב לאחרים" (גיטין י"א, ע"ב).

ומה שתמוה, חלק מהמעוררים לתפילה דאגו לכך שדברים יגיעו לידי התקשורת ויפורסמו היטב. מהם אשר באו לבית החולים עצמו, ולא התפללו בצינעא בתוך ביתם. ושבתי וראיתי שאין לחשוש מאומה לתפילותיהם של אותם המלמדים זכות עליו. כמפורש במסכת סוטה (מ"א, ע"ב) "כל אדם שיש בו חנופה מביא אף לעולם וכו' ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת".

ה' יצילנו מכל הסכנות העתידיות העלולות לבוא על כלל ישראל, ויקיים בנו את גאולתנו המובטחת.