משה רבנו אוהב ישראל הגדול ומושיעם, בראותו כיצד פרעה מכביד עולו על ישראל בא בטענה לה' יתברך, "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" (שמות ה', כ"ב-כ'). והשם יתברך מדבר אליו משפט על שהקשה לדבר, ככתוב:"וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה' "(שם ו', ב'). לא לחינם שלחתיך כי אם לקיים את בריתי לאבות "לתת להם את ארץ כנען" (ו', ה'). אל תרתע משליחותך, דע שאני מוציא את ישראל בהדרגה, ותוך כדי משברים זמניים שלרגע נראים כנסיגה לאחור. קח דוגמא מהאבות שהבטחתי להם הבטחות ולא מימשתי אותם ובכל זאת האמינו בי במצבים קשים ביותר, כדברי ריה"ל בכוזרי: "האבות היו בתכלית האמונה וברי הלבב, שאפילו לא היו פוגעים כל ימותם כי אם רעה - לא היתה אמונתם באלקים נחלשת" (כוזרי ב', ב'). השם יתברך מצוה למשה לאמור לבני ישראל השרויים במצוקה את שלבי הגאולה, במטרה לנחמם ולחזק את רוחם, "והוצאתי אתכם... והצלתי אתכם... וגאלתי אתכם.... ולקחתי אתכם... ולבסוף והבאתי אתכם את הארץ" (ו', ו'-ח'). אבל הם "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה" (ו', ט') ולא קבלו תנחומין (רש"י, שם).

נכון לעכשיו, לא רק בגאולת מצרים ישנם רגעים של משברים המביאים לדיבורים כדיבוריו של משה רבינו ע"ה "למה הרעותה לעם הזה", אלא לאורך כל הדורות ובדורנו, אנו עוברים משברים קטנים וגדולים, כמו חורבן בית ראשון ובית שני ואלפיים שנות גלות קשות, אבל תוך כדי המשברים עם ישראל לא מתייאש אלא דבק במידתם של האבות, עליהם השלום, המאמינים בכל מצב בגאולת ישראל ובגאולת העולם.

גם בימינו ממש, המשבר הנורא שאנו עוברים, כגירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון והפיכתם לפליטים חסרי בית וחסרי עבודה, וכל מה שקורה בחברון נראה כנסיגה מתהליך הגאולה. אלא כמו שהקופץ לרוחק צריך להתרחק מבור החול בשביל לקפוץ כמה שיותר רחוק, כך גם אנו. נתגבר ונתחזק ונתקדם בקפיצה ובדלוג לשלב הבא של הגאולה. אנו צריכים "אורך רוח" במקום "קוצר רוח", ומתוך כך נצעד הלאה במעלה הדרך המפותלת לגאולה השלמה.

בציפייה לגאולה השלמה.