מאחר שאבירי החוק והסדר מתקשים להתמודד עם טיעונים עקרוניים הנתפשים בעיניהם כהכללות סתמיות שאינן משקפות את המציאות, יש לקוות שדוגמא קונקרטית של נפלאות שלטון החוק במדינת ישראל תצליח להבהיר להם את טיבו האמיתי.
נניח שבהליך דמוקרטי תקין מצליח הימין להעביר בכנסת חוק האוסר עקירת אזרחים על בסיס השתייכותם הלאומית. במסגרת החוק מוגדרת אבחנה בין אזרחים יהודים ללא יהודים. בעוד איסור עקירתם של יהודים הוא קטגורי וגורף, הרי ביחס ללא יהודים מוגבל איסור העקירה האתנית וכפוף לחריגות. כך שעל פי החוק מותרת עקירת אוכלוסייה לא יהודית אך ורק בנסיבות מיוחדות, שבהן הממשלה באישור רוב מיוחס של שני שלישים מחברי הכנסת מגיעה להכרעה שלטונית המחייבת את העקירה מתוך שיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים.
נניח שעל סמך ההיתר התחיקתי לעקירת אזרחים לא יהודים בנסיבות המפורטות בחוק, מגבשת הממשלה באישור רוב מיוחס של הכנסת את תוכנית עקירתם של מספר יישובים ערביים בגליל והעברתם לנגב מנימוקים ביטחוניים-דמוגרפיים. כאשר תעלה הזעקה מהשמאל ותהדהד בכל העולם כולו לנוכח הפשע האתני נגד אזרחים ערבים, תדרוש הממשלה מאנשי השמאל לציית לשלטון החוק שאושר בכנסת בהליך דמוקרטי למהדרין.
אלא שבהכרזות פומביות מלאות פתוס כבר הצהירו כוהני השמאל שלא יכבדו שום שלטון חוק המתכנן טרנספר לערבים. אותם מורדי שמאל מוצהרים כנגד שלטון החוק הופכים כיום לאביריו כאשר מדובר בטרנספר של יהודים. זהו בקירוב דיוקנו העגום של מוסר השמאל המכבד את שלטון החוק רק כאשר הוא מתאים להשקפותיו הפוליטיות.
המצב כיום הוא הרבה יותר חמור מאותו תרחיש דימיוני של טרנספר על פי החוק. שכן, האפלייה האתנית נגד יהודים, שמיושמת כמדיניות שיטתית של השלטון, נובעת מטירוף מערכות שבו לית דין ולית דיין וכל המהלכים השלטוניים מוכתבים מתוקף ההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח השלטוניים. המימסד השלטוני הרי לא יעז לבצע טרנספר של ערבים או לטפל בחריגות הבנייה שלהם, בעוד שיהודים הפכו לקורבנותיו המועדים של טרנספר ממלכתי, דוגמת "ההתנתקות", וכן של גירוש והריסת בתים בתואנות ביורוקרטיות של חריגות בנייה.
תו ההכשר שהעניק בית המשפט העליון לחוק "ההתנתקות" הוא אות אזהרה וקלון לישראל המתהדרת כמדינת חוק וצדק. שהרי, ללא המסד השוויוני וללא התוכן המוסרי שלטון החוק הוא מושג נבוב, שכל דיקטטור מצוי עושה בו שימוש מניפולטיבי.
כתרגיל מאלף אני מציע לאבירי שלטון החוק לבדוק האם במדינה כלשהי בעולם יתכן הכשר משפטי לעקירה אתנית של אזרחים, כאשר באותה מדינה עצמה מבטיח חוק כבוד האדם וחירותו את זכותו הבסיסית של האזרח להגנה מפני התעמרות שלטונית. בית המשפט העליון כלל לא מצמץ לכיוון אותו חוק מבויש ו"בלתי רלוונטי" של כבוד האדם וחירותו, ונתן גושפנקא מלאה למשטר פשיסטי האוכף "שלטון חוק" של אפלייה דורסנית נגד אזרחים יהודים ורמיסת זכויותיהם האזרחיות הבסיסיות.
יתרה מזאת, צדיק אחד בסדום, השופט אדמונד לוי, שטח את קובלנתו על הזלזול בדמוקרטיה ועל המהלכים הדורסניים שהובילו לאישורה כביכול של "ההתנתקות". אך שאר עמיתיו השופטים השלימו ללא נקיפות מצפון עם שבירת הכלים הדמוקרטיים. כך, במדינה נטולת חוקה, שבה הכנסת לא נדרשה מעולם לחייב את ההנהגה הנבחרת לציית על פי החוק למצע ולערכים שהוצגו בפני הבוחרים, מעניקה החונטה השיפוטית הכשר משפטי עליון לכל הקלקולים הדמוקרטיים.
השופט אדמונד לוי דיבר גם על ערכים יהודיים וציוניים של מצוות יישוב הארץ, על זכות הראשונים של העם היהודי בארצו, על כך שמעולם לא נעקרו יהודים על ידי בני עמם תוך ציון העובדה שגם המנדט הבריטי לא העז לעקור יהודים מאדמתם, וכן על הסכנה הקיומית בעצם ערעור הזכות היהודית על ארץ ישראל כתוצאה מתקדים עקירתם של יהודים ממולדתם. אך "הצהרותיו המוזרות" נפלו על אוזניים משפטיות אטומות.
אשר על כן, ההכשר המשפטי שנתן בית המשפט העליון לחוק "ההתנתקות" הוא פרק מאלף בהלכותיו של שלטון חוק מרוקן מכל תוכן דמוקרטי, שוויוני ויהודי. מה הפלא שהשמאל מנופף באצבע מזרת אימה לעבר המתנחלים ו"הימין הקיצוני" ותובע מהם לציית לשלטון החוק. שהרי רק באמצעות "שלטון חוק" כזה יכול השמאל לעצב מדינה יהודית של כל אזרחיה ברוח אוטופית של פשיזם ליברלי.
נניח שבהליך דמוקרטי תקין מצליח הימין להעביר בכנסת חוק האוסר עקירת אזרחים על בסיס השתייכותם הלאומית. במסגרת החוק מוגדרת אבחנה בין אזרחים יהודים ללא יהודים. בעוד איסור עקירתם של יהודים הוא קטגורי וגורף, הרי ביחס ללא יהודים מוגבל איסור העקירה האתנית וכפוף לחריגות. כך שעל פי החוק מותרת עקירת אוכלוסייה לא יהודית אך ורק בנסיבות מיוחדות, שבהן הממשלה באישור רוב מיוחס של שני שלישים מחברי הכנסת מגיעה להכרעה שלטונית המחייבת את העקירה מתוך שיקולים ביטחוניים ודמוגרפיים.
נניח שעל סמך ההיתר התחיקתי לעקירת אזרחים לא יהודים בנסיבות המפורטות בחוק, מגבשת הממשלה באישור רוב מיוחס של הכנסת את תוכנית עקירתם של מספר יישובים ערביים בגליל והעברתם לנגב מנימוקים ביטחוניים-דמוגרפיים. כאשר תעלה הזעקה מהשמאל ותהדהד בכל העולם כולו לנוכח הפשע האתני נגד אזרחים ערבים, תדרוש הממשלה מאנשי השמאל לציית לשלטון החוק שאושר בכנסת בהליך דמוקרטי למהדרין.
אלא שבהכרזות פומביות מלאות פתוס כבר הצהירו כוהני השמאל שלא יכבדו שום שלטון חוק המתכנן טרנספר לערבים. אותם מורדי שמאל מוצהרים כנגד שלטון החוק הופכים כיום לאביריו כאשר מדובר בטרנספר של יהודים. זהו בקירוב דיוקנו העגום של מוסר השמאל המכבד את שלטון החוק רק כאשר הוא מתאים להשקפותיו הפוליטיות.
המצב כיום הוא הרבה יותר חמור מאותו תרחיש דימיוני של טרנספר על פי החוק. שכן, האפלייה האתנית נגד יהודים, שמיושמת כמדיניות שיטתית של השלטון, נובעת מטירוף מערכות שבו לית דין ולית דיין וכל המהלכים השלטוניים מוכתבים מתוקף ההגמוניה של השמאל במוקדי הכוח השלטוניים. המימסד השלטוני הרי לא יעז לבצע טרנספר של ערבים או לטפל בחריגות הבנייה שלהם, בעוד שיהודים הפכו לקורבנותיו המועדים של טרנספר ממלכתי, דוגמת "ההתנתקות", וכן של גירוש והריסת בתים בתואנות ביורוקרטיות של חריגות בנייה.
תו ההכשר שהעניק בית המשפט העליון לחוק "ההתנתקות" הוא אות אזהרה וקלון לישראל המתהדרת כמדינת חוק וצדק. שהרי, ללא המסד השוויוני וללא התוכן המוסרי שלטון החוק הוא מושג נבוב, שכל דיקטטור מצוי עושה בו שימוש מניפולטיבי.
כתרגיל מאלף אני מציע לאבירי שלטון החוק לבדוק האם במדינה כלשהי בעולם יתכן הכשר משפטי לעקירה אתנית של אזרחים, כאשר באותה מדינה עצמה מבטיח חוק כבוד האדם וחירותו את זכותו הבסיסית של האזרח להגנה מפני התעמרות שלטונית. בית המשפט העליון כלל לא מצמץ לכיוון אותו חוק מבויש ו"בלתי רלוונטי" של כבוד האדם וחירותו, ונתן גושפנקא מלאה למשטר פשיסטי האוכף "שלטון חוק" של אפלייה דורסנית נגד אזרחים יהודים ורמיסת זכויותיהם האזרחיות הבסיסיות.
יתרה מזאת, צדיק אחד בסדום, השופט אדמונד לוי, שטח את קובלנתו על הזלזול בדמוקרטיה ועל המהלכים הדורסניים שהובילו לאישורה כביכול של "ההתנתקות". אך שאר עמיתיו השופטים השלימו ללא נקיפות מצפון עם שבירת הכלים הדמוקרטיים. כך, במדינה נטולת חוקה, שבה הכנסת לא נדרשה מעולם לחייב את ההנהגה הנבחרת לציית על פי החוק למצע ולערכים שהוצגו בפני הבוחרים, מעניקה החונטה השיפוטית הכשר משפטי עליון לכל הקלקולים הדמוקרטיים.
השופט אדמונד לוי דיבר גם על ערכים יהודיים וציוניים של מצוות יישוב הארץ, על זכות הראשונים של העם היהודי בארצו, על כך שמעולם לא נעקרו יהודים על ידי בני עמם תוך ציון העובדה שגם המנדט הבריטי לא העז לעקור יהודים מאדמתם, וכן על הסכנה הקיומית בעצם ערעור הזכות היהודית על ארץ ישראל כתוצאה מתקדים עקירתם של יהודים ממולדתם. אך "הצהרותיו המוזרות" נפלו על אוזניים משפטיות אטומות.
אשר על כן, ההכשר המשפטי שנתן בית המשפט העליון לחוק "ההתנתקות" הוא פרק מאלף בהלכותיו של שלטון חוק מרוקן מכל תוכן דמוקרטי, שוויוני ויהודי. מה הפלא שהשמאל מנופף באצבע מזרת אימה לעבר המתנחלים ו"הימין הקיצוני" ותובע מהם לציית לשלטון החוק. שהרי רק באמצעות "שלטון חוק" כזה יכול השמאל לעצב מדינה יהודית של כל אזרחיה ברוח אוטופית של פשיזם ליברלי.