המתקפה של בנימין נתניהו על משה פייגלין התקבלה כמהלך טקטי שנועד להביא לליכוד מצביעי מרכז רבים ככל האפשר כדי להגדיל למקסימום את מחנה הימין דתיים ליכוד, ליצירת מצב שבו מפלגות הימין יקבלו את קולות הימין הרדיקלי, המפלגות הדתיות את הקהל הדתי לגווניו והליכוד את הימנים המתונים - שמאלה ככל האפשר לצורך הגדלת המחנה. בהתאם לתאוריה הזו, לאחר הבחירות, ישבור נתניהו ימינה, יבצע מדיניות ימין ושלום על ישראל, בדיוק כפי שעושה כל מנהיג שמאל הפוזל ימינה במסע הבחירות כדי לרכוש קהל החושש ממדיניות שמאלית מדי.
אלא שכרגע מדובר בתיאוריה בלבד. אין כל ראיה לכך שנתניהו מתכוון לבצע מדיניות ימין, אלא בדיוק להיפך. כל העובדות מצביעות על חשש שכיוונו הפוך.
מעמדו הייחודי של בנימין נתניהו בליכוד ובממשלת שרון הטיל על כתפיו תפקיד ואחריות היסטוריים. לאחר שסירב להתחרות מול ברק בבחירות 2001 שאז היו עדיין אישיות, מחשש שיחסי הכוחות בכנסת יפגעו ביציבות הממשלה, הגיע שרון לשלטון. מאז צבר הישגים בלתי מבוטלים. בתור "אזרח מודאג", כפי שכונה כאשר מבלי שהיה אפילו חבר כנסת, יצא למסע הסברה מבריק בארה"ב בתקופת מבצע "חומת מגן" והצליח במסע אינטנסיבי של 13 יום לעצור את הלחץ האמריקאי הוודאי לנסיגה מהאזורים ששוחררו משלטון הרשות הפלשתינית, והשיג בפעם הראשונה שקט מדיני שאפשר הכרעה צבאית.
לאחר מכן שימש לתקופה קצרה מדי כשר החוץ המעולה ביותר שהיה לישראל ובממשלת שרון השנייה שימש בתפקיד כפוי הטובה כשר אוצר בהצילו את ישראל מהתמוטטות כלכלית נוסח ארגנטינה. התקשורת והמערכת הפוליטית יודעים היטב את העובדות ולמרות זאת מטפחים בשפלותם את הטינה שנוצרה אצל השכבות שנפגעו מהמדיניות שלו, כשהם יודעים היטב ומסתירים בכוונה כי ללא המדיניות הזאת היו נפגעי התכנית ועוד רבים נוספים במצב גרוע בהרבה.
כישרונותיו וההישגים הללו הפכו אותו לאדם בעל המשקל הגדול ביותר בממשלה לאחר ראש הממשלה וכמועמד אוטומטי לראשות הממשלה.
משאל הליכוד שבו הובס שרון נתן ביד נתניהו את מלוא הזכות להוביל את מנהיגי הליכוד נגד שרון ולעצור בנקל את ההתנתקות. נתניהו הוא שקבע למעשה את מיקומו של קו גבול הלגיטימציה לתכנית ושיתוף הפעולה שלו היה קריטי לקיומה. המצב הכלכלי הקריטי שבו הייתה המדינה והידיעה שנתניהו הוא היחידי בארץ שמסוגל להתמודד איתו, יצרו תלות בהישארותו במשרד האוצר וכתוצאה מכך החזיק נתניהו בידו את המפתח לעתידו הפוליטי של שרון. אלא שהתלות הזו הלכה וקטנה ככל שהמצב הכלכלי השתפר.
נתניהו לא ניצל את ההזדמנות לעצור את ההתנתקות, למרות שהבין היטב את מלוא חומרת משמעויותיה הביטחוניות והכלכליות. הייתה נקודת זמן שבה אם היה מתפטר, הייתה ההתנתקות נבלמת ללא פגיעה משמעותית בכלכלה עקב אי השלמת פעולות במשרד האוצר ולהיפך, היו נחסכים 10 מיליארד השקל הנזק הכלכלי הישיר והמיידי של ההתנתקות לעם ישראל. התפטרות אפילו כחודשיים לפני ההתנתקות הייתה מייצרת תגובת שרשרת של התפטרויות נוספות של שרים וקצינים בכירים ונותנת עידוד מוראלי למתנגדי התכנית תוך פגיעה משמעותית בשרון. לנתניהו היה ברור כי עיתוי התפטרות שבוע לפני ביצוע התכנית אינו מסוגל לפגוע בה והוא התפטר כדי שירשם שלא היה בממשלה בעת הביצוע. יתכן שהודעתו של עוזי לנדאו על התמודדותו מול שרון גרמה לנתניהו לחשוש ממצב שבו יישאר בלתי רלוונטי.
מדוע בחר בעיתוי שלא יפגע בהתנתקות? מדוע הקדיש זמן יקר נגד פייגלין ולא נגד מפלגת "קדימה"?
את התשובה נתן הוא עצמו. נתניהו חוזר ואומר לתקשורת כי הפיק את כל הלקחים מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה וכי הוא השתנה. מי שחושב כי השינוי המוצהר נוגע לצורת התנהגות בלבד אינו אלא טועה. נתניהו הגיע למסקנה של שרון, שמי שרוצה לשרוד לאורך זמן כראש ממשלה צריך להיכנע לכל התנאים של ה"אליטות". עליו "להתמרכז" כלומר להיצמד לשמאל, חלילה לו מלטרפד את ההתנתקות, והוא לא ינקוט במדיניות המינימאלית הנדרשת ממנהיג של מפלגת ימין- מרכז, שהיא שלילה מוחלטת של מדינה פלשתינית. כך גם לא יצא בקמפיין נמרץ נגד האסון הביטחוני האדיר שיצרה ההתנתקות, נקודת תורפה גדולה אצל שרון.
נתניהו החליט לרקוד לצלילי החליל של אהרון ברק והתקשורת ולהפוך לזן נוסף במשפחת האתרוגים. נאום הוויתורים שלו בכנס הרצליה, פיטורי עוזרו הצמוד, יחיאל לייטר תושב עלי וסירובו התקיף לחתום על פניה לאולמרט לדחות את עקירת עמונה והשכונה בחברון הינם שלבים נוספים במסלול הזה. בחינת התנהגותו לאור ההנחה הזו מבהירה את כל מהלכיו בשנה האחרונה. מצביעי הליכוד עלולים לגלות שוב שהלכו לישון ערב הבחירות עם הימין והתעוררו למחרת עם אדם העובד בשירותה של מר"ץ.
אלא שכרגע מדובר בתיאוריה בלבד. אין כל ראיה לכך שנתניהו מתכוון לבצע מדיניות ימין, אלא בדיוק להיפך. כל העובדות מצביעות על חשש שכיוונו הפוך.
מעמדו הייחודי של בנימין נתניהו בליכוד ובממשלת שרון הטיל על כתפיו תפקיד ואחריות היסטוריים. לאחר שסירב להתחרות מול ברק בבחירות 2001 שאז היו עדיין אישיות, מחשש שיחסי הכוחות בכנסת יפגעו ביציבות הממשלה, הגיע שרון לשלטון. מאז צבר הישגים בלתי מבוטלים. בתור "אזרח מודאג", כפי שכונה כאשר מבלי שהיה אפילו חבר כנסת, יצא למסע הסברה מבריק בארה"ב בתקופת מבצע "חומת מגן" והצליח במסע אינטנסיבי של 13 יום לעצור את הלחץ האמריקאי הוודאי לנסיגה מהאזורים ששוחררו משלטון הרשות הפלשתינית, והשיג בפעם הראשונה שקט מדיני שאפשר הכרעה צבאית.
לאחר מכן שימש לתקופה קצרה מדי כשר החוץ המעולה ביותר שהיה לישראל ובממשלת שרון השנייה שימש בתפקיד כפוי הטובה כשר אוצר בהצילו את ישראל מהתמוטטות כלכלית נוסח ארגנטינה. התקשורת והמערכת הפוליטית יודעים היטב את העובדות ולמרות זאת מטפחים בשפלותם את הטינה שנוצרה אצל השכבות שנפגעו מהמדיניות שלו, כשהם יודעים היטב ומסתירים בכוונה כי ללא המדיניות הזאת היו נפגעי התכנית ועוד רבים נוספים במצב גרוע בהרבה.
כישרונותיו וההישגים הללו הפכו אותו לאדם בעל המשקל הגדול ביותר בממשלה לאחר ראש הממשלה וכמועמד אוטומטי לראשות הממשלה.
משאל הליכוד שבו הובס שרון נתן ביד נתניהו את מלוא הזכות להוביל את מנהיגי הליכוד נגד שרון ולעצור בנקל את ההתנתקות. נתניהו הוא שקבע למעשה את מיקומו של קו גבול הלגיטימציה לתכנית ושיתוף הפעולה שלו היה קריטי לקיומה. המצב הכלכלי הקריטי שבו הייתה המדינה והידיעה שנתניהו הוא היחידי בארץ שמסוגל להתמודד איתו, יצרו תלות בהישארותו במשרד האוצר וכתוצאה מכך החזיק נתניהו בידו את המפתח לעתידו הפוליטי של שרון. אלא שהתלות הזו הלכה וקטנה ככל שהמצב הכלכלי השתפר.
נתניהו לא ניצל את ההזדמנות לעצור את ההתנתקות, למרות שהבין היטב את מלוא חומרת משמעויותיה הביטחוניות והכלכליות. הייתה נקודת זמן שבה אם היה מתפטר, הייתה ההתנתקות נבלמת ללא פגיעה משמעותית בכלכלה עקב אי השלמת פעולות במשרד האוצר ולהיפך, היו נחסכים 10 מיליארד השקל הנזק הכלכלי הישיר והמיידי של ההתנתקות לעם ישראל. התפטרות אפילו כחודשיים לפני ההתנתקות הייתה מייצרת תגובת שרשרת של התפטרויות נוספות של שרים וקצינים בכירים ונותנת עידוד מוראלי למתנגדי התכנית תוך פגיעה משמעותית בשרון. לנתניהו היה ברור כי עיתוי התפטרות שבוע לפני ביצוע התכנית אינו מסוגל לפגוע בה והוא התפטר כדי שירשם שלא היה בממשלה בעת הביצוע. יתכן שהודעתו של עוזי לנדאו על התמודדותו מול שרון גרמה לנתניהו לחשוש ממצב שבו יישאר בלתי רלוונטי.
מדוע בחר בעיתוי שלא יפגע בהתנתקות? מדוע הקדיש זמן יקר נגד פייגלין ולא נגד מפלגת "קדימה"?
את התשובה נתן הוא עצמו. נתניהו חוזר ואומר לתקשורת כי הפיק את כל הלקחים מהקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה וכי הוא השתנה. מי שחושב כי השינוי המוצהר נוגע לצורת התנהגות בלבד אינו אלא טועה. נתניהו הגיע למסקנה של שרון, שמי שרוצה לשרוד לאורך זמן כראש ממשלה צריך להיכנע לכל התנאים של ה"אליטות". עליו "להתמרכז" כלומר להיצמד לשמאל, חלילה לו מלטרפד את ההתנתקות, והוא לא ינקוט במדיניות המינימאלית הנדרשת ממנהיג של מפלגת ימין- מרכז, שהיא שלילה מוחלטת של מדינה פלשתינית. כך גם לא יצא בקמפיין נמרץ נגד האסון הביטחוני האדיר שיצרה ההתנתקות, נקודת תורפה גדולה אצל שרון.
נתניהו החליט לרקוד לצלילי החליל של אהרון ברק והתקשורת ולהפוך לזן נוסף במשפחת האתרוגים. נאום הוויתורים שלו בכנס הרצליה, פיטורי עוזרו הצמוד, יחיאל לייטר תושב עלי וסירובו התקיף לחתום על פניה לאולמרט לדחות את עקירת עמונה והשכונה בחברון הינם שלבים נוספים במסלול הזה. בחינת התנהגותו לאור ההנחה הזו מבהירה את כל מהלכיו בשנה האחרונה. מצביעי הליכוד עלולים לגלות שוב שהלכו לישון ערב הבחירות עם הימין והתעוררו למחרת עם אדם העובד בשירותה של מר"ץ.