בכל עת שבו נופל מישהו מאויבי ישראל, מיד קופצים ההומאנים ומצטערים על נפילת צוררי ישראל ואויביו שלא זכו להשלים את מלאכתם המרושעת. ההומאנים הללו מטיחים ביהודים את הפסוק: "בנפול אויבך אל תשמח". פסוקי התורה, הנביאים והכתובים משמשים לאנשים אלה כדקורציה בלבד. דבר אין להם ולפסוקים מפורשים בתורה, בנביאים ובכתובים. בדרך כלל כשההומאניים מצטטים משהו, עיון במקור יראה לנו מיד שהמקור אומר בדיוק את ההיפך מטענתם של הללו. וכן הוא במקרה זה.
נעיין במקור המדויק ביותר שברשותנו הלא הוא כתר ארם צובא. בספרים אחרים יש חלוקות שונות לפרשיות או שאין כלל חלוקה כזו. בכתר ארם צובא הפסוק המצוטט הוא חלק מפרשיה של ארבעה פסוקים בלבד.
משלי פרק כ"ד:
(ט"ו) אל תארב רשע לנוה צדיק אל תשדד רבצו.
(טז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה.
(יז) בנפל אויביך אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.
(יח) פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.
כל הפרשיה מופנית לרשע. נאמר לרשע שלא יתנכל לצדיק, ומוסבר לו שבניגוד לרשע - נפילת צדיק איננה אובדנו כי הוא יקום, ולכן ראוי לרשע שלא לשמוח במעידת הצדיק. אין זה אובדן הצדיק, כי יתכן שה' יראה את המצב שבו נמצא הצדיק ויסיר את כעסו מהצדיק ויקים אותו. מובן מאליו שהפסוק "באבוד רשעים רינה" רק משלים את הפסוק "בנפול אויבך", ולכן הגמרא איננה מקשה כלל על המשנה (סנהדרין ד' משנה ה') הקובעת את הפסוק "באבוד רשעים רינה" כדרך הראויה בעת אובדן רשע.
משמעות זו של "בנפול אויבך" הייתה לנגד עיני חכמינו כשאמרו את הדברים הבאים (מגילה ט"ז, עמוד א'). בתרגום חופשי: המן היה ספר של כפר קרצום במשך עשרים ושתיים שנה. אחרי שלקח את מרדכי לבית המרחץ הלביש את מרדכי. אמר המן למרדכי עלה ורכב על הסוס . אמר לו מרדכי: איני יכול כי תש כוחי מימי התענית. התכופף המן ומרדכי עלה עליו. כשעלה בעט מרדכי בהמן. אמר לו המן: האם לא כתוב לכם "בנפל אויבך אל תשמח"? אמר לו מרדכי : דברים אלה נאמרו בישראל, אבל באומות העולם כתוב :"ואתה על במותימו תדרוך".
בכתבי היד כתוב "באומות העולם" לא "בגוי" (בדפוס וילנא כתוב "בכם", כנראה מעשה צנזורה). בהקשר המדובר, הרשע הם אומות העולם שהתארגנו ביוזמת המן להשמיד את עם ישראל. מרדכי קובע שעל עם ישראל, הצודק, לשמוח בנפילת אויביו, אך טעו אויבי ישראל שמיהרו לשמוח בטרם עת בנפילת עם ישראל. חז"ל שמו את הטענה המתחסדת "בנפול אויבך" בפי המן. המן מסמל אולי את ההמניים-הומאניים שהיו גם בזמנם.
נראה ששמואל הקטן שחי בתקופת החורבן עודד את בני זמנו על ידי שינון הפסוק "בנפול אויבך" (ראה: אבות ד', י"ט) כדי להסביר להם שלא יתייאשו נוכח הצלחות המינים ושאר אויבי ישראל, כי גם אם נפלנו אין מפלתנו סופית. וה' עוד יצילנו ונקום ונתעודד והם יכרעו ויפולו. אולי בגלל רוחו האיתנה של שמואל הקטן נגד שונאי ישראל בחרו דווקא בו, כדי לתקן את התפילה נגד המינים ושאר שונאי ישראל.
מצטטי "בנפול אויבך" מצטטים בדרך כלל גם את "מעשי ידי ". עיון ב"מעשי ידי" במקורו ובמקורות מקבילים מיראה שגם שם המובן הוא שאין שמחה לפני הקב"ה בנפילת עם ישראל בכללותו (לא בנפילת הרשעים שבעם ישראל) והקב"ה שמח בנפילת אויבי ישראל, כגון: בטביעת המצרים בים.
נעיין במקור המדויק ביותר שברשותנו הלא הוא כתר ארם צובא. בספרים אחרים יש חלוקות שונות לפרשיות או שאין כלל חלוקה כזו. בכתר ארם צובא הפסוק המצוטט הוא חלק מפרשיה של ארבעה פסוקים בלבד.
משלי פרק כ"ד:
(ט"ו) אל תארב רשע לנוה צדיק אל תשדד רבצו.
(טז) כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה.
(יז) בנפל אויביך אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך.
(יח) פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו.
כל הפרשיה מופנית לרשע. נאמר לרשע שלא יתנכל לצדיק, ומוסבר לו שבניגוד לרשע - נפילת צדיק איננה אובדנו כי הוא יקום, ולכן ראוי לרשע שלא לשמוח במעידת הצדיק. אין זה אובדן הצדיק, כי יתכן שה' יראה את המצב שבו נמצא הצדיק ויסיר את כעסו מהצדיק ויקים אותו. מובן מאליו שהפסוק "באבוד רשעים רינה" רק משלים את הפסוק "בנפול אויבך", ולכן הגמרא איננה מקשה כלל על המשנה (סנהדרין ד' משנה ה') הקובעת את הפסוק "באבוד רשעים רינה" כדרך הראויה בעת אובדן רשע.
משמעות זו של "בנפול אויבך" הייתה לנגד עיני חכמינו כשאמרו את הדברים הבאים (מגילה ט"ז, עמוד א'). בתרגום חופשי: המן היה ספר של כפר קרצום במשך עשרים ושתיים שנה. אחרי שלקח את מרדכי לבית המרחץ הלביש את מרדכי. אמר המן למרדכי עלה ורכב על הסוס . אמר לו מרדכי: איני יכול כי תש כוחי מימי התענית. התכופף המן ומרדכי עלה עליו. כשעלה בעט מרדכי בהמן. אמר לו המן: האם לא כתוב לכם "בנפל אויבך אל תשמח"? אמר לו מרדכי : דברים אלה נאמרו בישראל, אבל באומות העולם כתוב :"ואתה על במותימו תדרוך".
בכתבי היד כתוב "באומות העולם" לא "בגוי" (בדפוס וילנא כתוב "בכם", כנראה מעשה צנזורה). בהקשר המדובר, הרשע הם אומות העולם שהתארגנו ביוזמת המן להשמיד את עם ישראל. מרדכי קובע שעל עם ישראל, הצודק, לשמוח בנפילת אויביו, אך טעו אויבי ישראל שמיהרו לשמוח בטרם עת בנפילת עם ישראל. חז"ל שמו את הטענה המתחסדת "בנפול אויבך" בפי המן. המן מסמל אולי את ההמניים-הומאניים שהיו גם בזמנם.
נראה ששמואל הקטן שחי בתקופת החורבן עודד את בני זמנו על ידי שינון הפסוק "בנפול אויבך" (ראה: אבות ד', י"ט) כדי להסביר להם שלא יתייאשו נוכח הצלחות המינים ושאר אויבי ישראל, כי גם אם נפלנו אין מפלתנו סופית. וה' עוד יצילנו ונקום ונתעודד והם יכרעו ויפולו. אולי בגלל רוחו האיתנה של שמואל הקטן נגד שונאי ישראל בחרו דווקא בו, כדי לתקן את התפילה נגד המינים ושאר שונאי ישראל.
מצטטי "בנפול אויבך" מצטטים בדרך כלל גם את "מעשי ידי ". עיון ב"מעשי ידי" במקורו ובמקורות מקבילים מיראה שגם שם המובן הוא שאין שמחה לפני הקב"ה בנפילת עם ישראל בכללותו (לא בנפילת הרשעים שבעם ישראל) והקב"ה שמח בנפילת אויבי ישראל, כגון: בטביעת המצרים בים.