בימים האחרונים, חש אני בושה על היותי תושב הישוב היהודי בחברון. בו בעת שבעמונה קידשו שם שמיים בחברון הוציאו תושבים, ומבית המדרש ע"ש שלהבת פס הי"ד הוציאו את ספר התורה שנכתב לעילוי נשמתה של התינוקת התמימה. "ההסכם" המביש שנעשה בין מחריבי גוש קטיף וצפון השומרון לבין הישוב היהודי בחברון , הרס את שמה הטוב של חברון, ממקום בו לא נכנעים ומוותרים למקום של קומבינות והסכמים.
ההסכם שנעשה להערכתי לא יקוים, וכבר כעת אנו שומעים על הכחשות מצד היועץ המשפטי לממשלה. אולם גם אם אכן הוא יקוים, האם בכלל יש למאן דהו זכות לעשות הסכמים על ארץ ישראל? האם מותר לנטוש את נחלת ה', ולו לרגע אחד?
תושבי חברון ביקרו לא אחת את התנהלות אנשי גוש קטיף בעת ההתנתקות, ואפילו מאמר ביקורת נכתב בעניין ופורסם באתר ערוץ 7 בו נכתב בין השאר ע"י נעם ארנון כדלקמן:
"ניתן וחיוני היה להפוך כל בית בישובים למבצר, שיעמוד שעות וימים ארוכים. ניתן היה להקים בונקרים תת קרקעיים עמידים, שיעמדו זמן רב. ניתן היה להפוך את כל אזור הנופש: האגם, המדרשה, המלון והחוף לעיר נוער ענקית עם אלפים רבים. ניתן היה למלא את כל הבתים ביישובים במשפחות חדשות. עוד ועוד. כל אלו לא נעשו". אולם בעוד שרוב תושבי גוש קטיף לפחות לא יצאו מביתם מרצון, תושבי חברון מפנים בעת כתיבת שורות אלה, את בית המדרש ע"ש שלהבת פס הי"ד, שעל שמה קרויה השכונה כולה.
הדרישה מתושבי חברון לעזוב את בתי שכונת "מצפה שלהבת" לא נעשתה יש מאין. הדרישה באה על מנת להשפיל את תושבי חברון מתוך ידיעה שאם ייכנעו תושבי חברון, תהיה בכך השלכה על ההתיישבות כולה, שהרי תושבי חברון היוו במשך שנים ראש חץ במאבקים רבים. אולם תושבי חברון לא עמדו בניסיון שזימן להם הקב"ה והעדיפו בזיון על פני ניצחון הרוח.
טוענים רוקחי ההסכם, כי אומנם התושבים עוזבים את בתיהם, אולם מדובר בעזיבה זמנית לצורך חזרה, ואני טוען שאת הדוגמא לניהול מאבק אנו צריכים לקחת ממרדכי היהודי. מרדכי כידוע לא כרע ולא השתחווה בפני המן, זאת למרות שהוא ידע את ההשלכות של מעשהו. מרדכי המשיך לא לכרוע ולא להשתחוות, גם כשידע שהדבר הוביל לגזירת כליון על יהודים רבים. לכאורה נסיגה טקטית של מרדכי הייתה דבר שבנדרש.
מרדכי למשל היה יכול שלא לשבת בשער העיר בעת שהמן מגיע. אולם מרדכי בכוונה ישב דווקא בשער המלך והתגרה בהמן יום יום, למרות המחיר הכבד שהובילו מעשיו. כך גם היו צריכים לנהוג בישוב היהודי בחברון. לא להשפיל את הראש ואולי אף להפסיד במאבק עיקש כמו שקרה בעמונה, אבל לפחות היה נשאר טעם של כבוד בפה, טעם של קידוש שם שמיים ברבים.
בפרשת בא מצווים בני ישראל על הקרבת קרבן פסח. כשה' מנחה את בני ישראל איך להכין ולעשות את הקורבן, הם מונחים לקשור את השה למיטתם במשך שלושה ימים ולאחר מכן הם מצווים לא לאכול אותו נא או מבושל, אלא "צלי אש ראשו על קרבו ועל כרעיו", ובלשון אחרת שלם. וכך אומרים על כך דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירש ראב"ע, לפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צורכו פן ירגישו בו המצרים תלמוד לומר 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה תלמוד לומר 'ובשל מבושל במים'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעיים ואל יכירו מה זאת תלמוד לומר 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'". מטרת קרבן הפסח הייתה ברורה: לא להסתיר, לא להתחבא מאחורי הסכמים והסכמות, אלא לשים את הדברים על השולחן באופן חד וברור, כדי לעשות הבחנה ברורה בין הטהור לבין הטמא.
עדיין לא מאוחר! ניתן לתקן את הנזק. חברי תושבי הישוב היהודי בחברון: בואו נתאחד יחד, ונחזור לבתינו החוקיים בשכונת "מצפה שלהבת", מכוח הטאבו שנתן לנו הקב"ה. ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
ההסכם שנעשה להערכתי לא יקוים, וכבר כעת אנו שומעים על הכחשות מצד היועץ המשפטי לממשלה. אולם גם אם אכן הוא יקוים, האם בכלל יש למאן דהו זכות לעשות הסכמים על ארץ ישראל? האם מותר לנטוש את נחלת ה', ולו לרגע אחד?
תושבי חברון ביקרו לא אחת את התנהלות אנשי גוש קטיף בעת ההתנתקות, ואפילו מאמר ביקורת נכתב בעניין ופורסם באתר ערוץ 7 בו נכתב בין השאר ע"י נעם ארנון כדלקמן:
"ניתן וחיוני היה להפוך כל בית בישובים למבצר, שיעמוד שעות וימים ארוכים. ניתן היה להקים בונקרים תת קרקעיים עמידים, שיעמדו זמן רב. ניתן היה להפוך את כל אזור הנופש: האגם, המדרשה, המלון והחוף לעיר נוער ענקית עם אלפים רבים. ניתן היה למלא את כל הבתים ביישובים במשפחות חדשות. עוד ועוד. כל אלו לא נעשו". אולם בעוד שרוב תושבי גוש קטיף לפחות לא יצאו מביתם מרצון, תושבי חברון מפנים בעת כתיבת שורות אלה, את בית המדרש ע"ש שלהבת פס הי"ד, שעל שמה קרויה השכונה כולה.
הדרישה מתושבי חברון לעזוב את בתי שכונת "מצפה שלהבת" לא נעשתה יש מאין. הדרישה באה על מנת להשפיל את תושבי חברון מתוך ידיעה שאם ייכנעו תושבי חברון, תהיה בכך השלכה על ההתיישבות כולה, שהרי תושבי חברון היוו במשך שנים ראש חץ במאבקים רבים. אולם תושבי חברון לא עמדו בניסיון שזימן להם הקב"ה והעדיפו בזיון על פני ניצחון הרוח.
טוענים רוקחי ההסכם, כי אומנם התושבים עוזבים את בתיהם, אולם מדובר בעזיבה זמנית לצורך חזרה, ואני טוען שאת הדוגמא לניהול מאבק אנו צריכים לקחת ממרדכי היהודי. מרדכי כידוע לא כרע ולא השתחווה בפני המן, זאת למרות שהוא ידע את ההשלכות של מעשהו. מרדכי המשיך לא לכרוע ולא להשתחוות, גם כשידע שהדבר הוביל לגזירת כליון על יהודים רבים. לכאורה נסיגה טקטית של מרדכי הייתה דבר שבנדרש.
מרדכי למשל היה יכול שלא לשבת בשער העיר בעת שהמן מגיע. אולם מרדכי בכוונה ישב דווקא בשער המלך והתגרה בהמן יום יום, למרות המחיר הכבד שהובילו מעשיו. כך גם היו צריכים לנהוג בישוב היהודי בחברון. לא להשפיל את הראש ואולי אף להפסיד במאבק עיקש כמו שקרה בעמונה, אבל לפחות היה נשאר טעם של כבוד בפה, טעם של קידוש שם שמיים ברבים.
בפרשת בא מצווים בני ישראל על הקרבת קרבן פסח. כשה' מנחה את בני ישראל איך להכין ולעשות את הקורבן, הם מונחים לקשור את השה למיטתם במשך שלושה ימים ולאחר מכן הם מצווים לא לאכול אותו נא או מבושל, אלא "צלי אש ראשו על קרבו ועל כרעיו", ובלשון אחרת שלם. וכך אומרים על כך דעת זקנים מבעלי התוספות: "פירש ראב"ע, לפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צורכו פן ירגישו בו המצרים תלמוד לומר 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה תלמוד לומר 'ובשל מבושל במים'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעיים ואל יכירו מה זאת תלמוד לומר 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'". מטרת קרבן הפסח הייתה ברורה: לא להסתיר, לא להתחבא מאחורי הסכמים והסכמות, אלא לשים את הדברים על השולחן באופן חד וברור, כדי לעשות הבחנה ברורה בין הטהור לבין הטמא.
עדיין לא מאוחר! ניתן לתקן את הנזק. חברי תושבי הישוב היהודי בחברון: בואו נתאחד יחד, ונחזור לבתינו החוקיים בשכונת "מצפה שלהבת", מכוח הטאבו שנתן לנו הקב"ה. ובעזרת ה' נעשה ונצליח.