ממלא המקום אולמרט נושא עימו חלק מהאותיות אך יותר מכך, הצליל עושה את המנגינה. זה לא רק הדמיון בשמות, אלא המהות. וולדמורט, בספרי "הארי פוטר" הפופולאריים, מייצג את האנטי. הוא מנסה להשליט את השאול, ההרס והחורבן ובעיקר את השנאה בעולם. מולו ניצב נער קטן וממושקף, המנצח בזכות אמונתו ואומץ ליבו.
הגדול, הרע והאכזר אינו מצליח, בסופו של דבר, לנצח והוא מובס בידי מי שנראה קטן, אך הוא בעצם ענק. הוא עם חבריו הנערים והנערות הקטנים, התמימים והמאמינים, הניצבים בכוחם המוסרי ובטוהר כוונותיהם אל מול "אוכלי המוות" משרתיו של ה"אדון". ההורים מסייעים בעיקר בהבנה ובליטוף. אולם את עיקר הנטל נושאים הצעירים, הדרדקים לכאורה.
מדהים, לעיתים, הדמיון בתמונות. ל"אוכלי המוות" אין מטרות, אין יעדים משלהם. כל מה שהם עושים, זה רצונו של אדון העופל. הם אפילו לא מבינים את דרכיו. כל מה שחשוב זו הפקודה שהם מקבלים. ולגבי דידם, די בכך. עצם השלטון ולא תכניו הוא המטרה.
וולדמורט, חוזר שוב ושוב על ניסיונותיו למשול. כל דרך טובה בעיניו. אם הרוב דחו אותו, הוא משתחל לעמדה כלשהי ומשם חושף את ציפורניו. אם בבחירות לא רצו בו, הוא מתחפש ליצור אחר עד למועד בו הוא חושב שהציבור בשל ליפול לידיו. הוא לובש צורה ופושט צורה. נוכחותו לעיתים באה לידי ביטוי מתוך גוף אחר בכלל. הדבר החשוב בעיניו הוא למשול, לשלוט באחרים. הם אגב, אינם נחשבים. כל מהותם נועדה רק כדי לאפשר לוולדמורט עצמו להיות מלך העולם. השלטון עצמו הוא המטרה ולא האידיאלים, האפשרות להיטיב לאחרים. אין בחירות, אין דמוקרטיה. הכול נקבע על פי האדון הכל- יכול. הוא נותן, הוא מחלק למקורביו. הוא גם מעניש את מי שמעז להמרות את פיו ולא לבצע במדויק את ציוויו. הם רק משרתיו.
האדון הזה, בהארי פוטר, דווקא אוהב דם. אוכלי המוות שלו, משרתיו הצייתנים, אינם אמורים לחפש פתרונות יצירתיים. דרכי שלום, פשרות או הבנה עם מי שחושב אחרת, אסורים. או כניעה או מוות. שלטון מוחלט שכולם כפופים לו באופן מהותי. ומי שהוא סתם בן תמותה, סתם יצור אנושי שרוצה לחיות, כפשוטו, אינו כלל גורם בחישובים. הוא בקושי כלי על מגרש המשחקים של אדון וולדמורט, "זה שאסור להזכיר את שמו". אולי זה גם מה שמוכיח שדימוי אינו ממש דמיון. ממלא המקום דווקא רוצה מאוד בהזכרת שמו בכל מקום.
דומה, וכל המשווה את הדמיון היוצר הגאוני של ג'יי רולינג למציאות ימינו, עושה זאת על אחריות הדמיון העצמי שלו בלבד. בעיוות של המונח "דמוקרטיה" שברנו, כאן בישראל, שיא נוסף. כל התפתלויות של היועץ המשפטי (הפרשן היחיד, כמובן, לחוקים) לא ישנו את העובדה הבסיסית שהמיעוט שולט ברוב. ולא סתם מיעוט. 12 חברי כנסת שרובם גם חברי הממשלה, הסמכות הביצועית, לכאורה קובעים ומחליטים החלטות הרות גורל. גם ככה, במדינת ישראל, בה אנו חיים על פי התהום, חייבות הכרעות היסטוריות להתקבל ברוב מיוחס ולא על חודה של מיצובישי. אבל, הפעם זו השתלטות של מיעוט.
ניחא, אם הם היו מסתפקים בניהול השומר על הסטטוס קוו בכל מצב. אבל, הנתיב שלהם הוא קבלת הכרעות משמעותיות, הצהרות מחייבות, מפגשים מדיניים בעלי השלכות רחבות. והכל בשם כ- 10% מחברי הכנסת.
סיפור ידוע על חוצפה ישראלית מספר על טייס ישראלי שנקלע למצוקה מעל לים התיכון והוא הנחית את מטוסו על נושאת מטוסים אמריקנית. לאחר שנחת בשלום הובא אל רב החובל. הלה שאל אותו למה לא ביקש רשות לנחיתה." אה", השיב לו הטייס. "הייתי בטוח שזה שלנו".
אז כדאי להבהיר למיעוט שהשתלט על הממשלה ומתנהל בחוצפה יתירה. אתם צריכים לבקש רשות שטרם ניתנה לכם. רשות מאיתנו, האזרחים. כי זו הארץ שלנו.
הגדול, הרע והאכזר אינו מצליח, בסופו של דבר, לנצח והוא מובס בידי מי שנראה קטן, אך הוא בעצם ענק. הוא עם חבריו הנערים והנערות הקטנים, התמימים והמאמינים, הניצבים בכוחם המוסרי ובטוהר כוונותיהם אל מול "אוכלי המוות" משרתיו של ה"אדון". ההורים מסייעים בעיקר בהבנה ובליטוף. אולם את עיקר הנטל נושאים הצעירים, הדרדקים לכאורה.
מדהים, לעיתים, הדמיון בתמונות. ל"אוכלי המוות" אין מטרות, אין יעדים משלהם. כל מה שהם עושים, זה רצונו של אדון העופל. הם אפילו לא מבינים את דרכיו. כל מה שחשוב זו הפקודה שהם מקבלים. ולגבי דידם, די בכך. עצם השלטון ולא תכניו הוא המטרה.
וולדמורט, חוזר שוב ושוב על ניסיונותיו למשול. כל דרך טובה בעיניו. אם הרוב דחו אותו, הוא משתחל לעמדה כלשהי ומשם חושף את ציפורניו. אם בבחירות לא רצו בו, הוא מתחפש ליצור אחר עד למועד בו הוא חושב שהציבור בשל ליפול לידיו. הוא לובש צורה ופושט צורה. נוכחותו לעיתים באה לידי ביטוי מתוך גוף אחר בכלל. הדבר החשוב בעיניו הוא למשול, לשלוט באחרים. הם אגב, אינם נחשבים. כל מהותם נועדה רק כדי לאפשר לוולדמורט עצמו להיות מלך העולם. השלטון עצמו הוא המטרה ולא האידיאלים, האפשרות להיטיב לאחרים. אין בחירות, אין דמוקרטיה. הכול נקבע על פי האדון הכל- יכול. הוא נותן, הוא מחלק למקורביו. הוא גם מעניש את מי שמעז להמרות את פיו ולא לבצע במדויק את ציוויו. הם רק משרתיו.
האדון הזה, בהארי פוטר, דווקא אוהב דם. אוכלי המוות שלו, משרתיו הצייתנים, אינם אמורים לחפש פתרונות יצירתיים. דרכי שלום, פשרות או הבנה עם מי שחושב אחרת, אסורים. או כניעה או מוות. שלטון מוחלט שכולם כפופים לו באופן מהותי. ומי שהוא סתם בן תמותה, סתם יצור אנושי שרוצה לחיות, כפשוטו, אינו כלל גורם בחישובים. הוא בקושי כלי על מגרש המשחקים של אדון וולדמורט, "זה שאסור להזכיר את שמו". אולי זה גם מה שמוכיח שדימוי אינו ממש דמיון. ממלא המקום דווקא רוצה מאוד בהזכרת שמו בכל מקום.
דומה, וכל המשווה את הדמיון היוצר הגאוני של ג'יי רולינג למציאות ימינו, עושה זאת על אחריות הדמיון העצמי שלו בלבד. בעיוות של המונח "דמוקרטיה" שברנו, כאן בישראל, שיא נוסף. כל התפתלויות של היועץ המשפטי (הפרשן היחיד, כמובן, לחוקים) לא ישנו את העובדה הבסיסית שהמיעוט שולט ברוב. ולא סתם מיעוט. 12 חברי כנסת שרובם גם חברי הממשלה, הסמכות הביצועית, לכאורה קובעים ומחליטים החלטות הרות גורל. גם ככה, במדינת ישראל, בה אנו חיים על פי התהום, חייבות הכרעות היסטוריות להתקבל ברוב מיוחס ולא על חודה של מיצובישי. אבל, הפעם זו השתלטות של מיעוט.
ניחא, אם הם היו מסתפקים בניהול השומר על הסטטוס קוו בכל מצב. אבל, הנתיב שלהם הוא קבלת הכרעות משמעותיות, הצהרות מחייבות, מפגשים מדיניים בעלי השלכות רחבות. והכל בשם כ- 10% מחברי הכנסת.
סיפור ידוע על חוצפה ישראלית מספר על טייס ישראלי שנקלע למצוקה מעל לים התיכון והוא הנחית את מטוסו על נושאת מטוסים אמריקנית. לאחר שנחת בשלום הובא אל רב החובל. הלה שאל אותו למה לא ביקש רשות לנחיתה." אה", השיב לו הטייס. "הייתי בטוח שזה שלנו".
אז כדאי להבהיר למיעוט שהשתלט על הממשלה ומתנהל בחוצפה יתירה. אתם צריכים לבקש רשות שטרם ניתנה לכם. רשות מאיתנו, האזרחים. כי זו הארץ שלנו.