עמונה: קו פרשת המים של קדימה



זוהי מסקנה עצובה, אבל הכרחית.



פינויים והריסתם בכוח של 9 בתים בעמונה תשאיר רושם הרבה יותר עז על רובו של הציבור היהודי במדינת ישראל מאשר פינויים והריסתם של אלפי בתי משפחות, בתי עסק וחממות, שעמדו על תילם בגוש קטיף קרוב לשלושים שנה, בחוקיות מלאה.



ישנו אפילו סיכוי, שבסופו של דבר יתברר כי אירועי עמונה יהוו קו פרשת המים בין עלייתה ונפילתה של ממשלת הפוגרומים של "קדימה".



מה אם כן הסיבה שהפוגרום הגדול עבר כל כך בשקט ושכחו אותו כל כך מהר, והדי הפוגרום הקטן יהדהדו עוד זמן רב במחוזותינו?



ובכן, רק בעמונה קיים הציבור הנאמן לארצו את הבטחתו: "אנחנו לא ניתן לכם".



זה שהבתים נהרסו לבסוף, אינו מעלה ואינו מוריד כלום. מי שטוען שמאבק נחוש אינו יעיל, כי ממילא התוצאה הסופית זהה, אינו מבין את תוצאות המאבק בעמונה.



אין לי ספק שהשוטרים קיבלו הוראות מהסמכות הגבוהה ביותר להפליא את מכותיהם במתבצרי עמונה. ישנה נטייה להסביר זאת ברצונו של השליט להרתיע לקראת המאבקים הבאים. יכול להיות שזה נכון, אבל אני חושב שהסיבה העיקרית לשימוש בכוח הייתה פחדו מפני כישלון, מה שהיה בוודאי משרת את מתנגדיו.



גם בגוש קטיף השליט פחד מאוד מפני כישלון, ולכן כוחות הגירוש קיבלו הוראות לעשות הכל, כולל שימוש בכל הכוח, כדי שה"משימה הלאומית" תצא לפועל (לפי עדויות שפורסמו, ניצב בר לב אמר למנהיגי יש"ע בכפר מימון שקיבל הוראה לירות במפגינים במקרה של פריצת המצור על הכפר).



הדבר היחיד שמנע את השימוש הזה בכוח בעת גירוש גוש קטיף, הייתה התנהגותם של המגורשים. יכול להיות שהתנגדות נחרצת ותקיפה, בלי חיבוקים, נישוקים וריקודים, לגירוש מגוש קטיף, לא הייתה מונעת את הגירוש, אלא רק מעכבת אותו. אפשר להתווכח על כך, אך התנגדות תקיפה יותר הייתה חושפת את ערוותם של המגרשים שהיו נדרשים לשימוש בכוח ובאלימות, שהרי אי ביצוע המשימה לא היה בא בחשבון. כל רגישותם המזויפת הייתה אז נעלמת כלא הייתה. חיילים בעלי שאריות מצפון לא היו עומדים במשימה האלימה הזו, והאמסטפים של היס"מ היו נשלחים לעשות את העבודה שהם יודעים לעשות הכי טוב.



או אז, אי אפשר היה להציג את המגרשים ושולחיהם כעדת מלאכי השרת רחומים, המגרשים ברגישות עילאית, מגרשים ובוכים, וכל העניין היה נתפס בעיני הציבור הרחב הצופה במרקע, בהקשר הנכון שלו ? מעשה נבלה ברוטאלי של אלימות חסרת רחמים נגד אזרחי המדינה שאינם פושעים, משפחות שלימות, גברים ונשים, טף וזקן.



זה נכון שאז היו תושבי גוש קטיף ותומכיהם סופגים ביקורת קשה על התנגדותם התקיפה והנחרצת, אבל זה, מתברר, ממש לא משנה.



ראשית, מפני שבכל מקרה אבירי הדמוקרטיה עשו הכל, בלי שהעובדות יבלבלו אותם, כדי לשכנע את הציבור שהכתומים הינם פורעי חוק אלימים. ויותר חשוב, כאשר יש מאבק עיקש, הציבור נוטה יותר להתרשם מן האירועים, לחשוב עליהם, ובדרך כלל גם לתמוך ב"אנדר דוג", ולא בשלטון המוצג באור שלילי כמשליט את מרותו בכוח לא אנושי.



(בלי לערוך השוואה מלאה, הפיגועים שמבצעים ערביי יו"ש באזרחי ישראל הם מעשי תועבה בעיני רוב הציבור במדינות העולם, ולמרות זאת הם משיגים את מטרתם. הציבור הזה רואה לפניו מאבק נחוש ועקוב מדם, וגם אם הוא מגנה את המפגעים, עדיין עניינם נשאר כל הזמן בתודעתו, הוא נותן משקל רב יותר לטיעוניהם, ומחפש הסבר הגיוני למעשיהם. בשורה התחתונה, מדינת ישראל מפסידה פעם אחר פעם במאבק ההסברתי, למרות שהיא נאבקת בחסרי צלם אנוש).



יש מקום להניח שלו הייתה בגוש קטיף התנגדות יותר נחרצת, היינו כולנו היום במקום אחר.



השימוש בכוח הוא חרב פיפיות אפילו במדינה פסיאודו-דמוקרטית כשלנו, והפחד מפני כשלון מביא את שלטונות החורבן לעשות בו שימוש לא חכם.



היום, אחרי אירועי עמונה, למרות הגינויים שנשמעו כלפי מגני המאחז שהשליכו אבנים, נבעו סדקים ראשונים בממלכתו של ראש ממשלת החורבן. הכנסת החליטה להקים ועדת חקירה פרלמנטארית לחקור את מה שאירע שם, על אפו ועל חמתו.



אינני תולה תקוות גדולות בוועדת החקירה הזאת, ובוודאי שאינני מצפה כי תחשוף את מקור ההוראות הנפשעות שקיבלו השוטרים הסדיסטים. אבל הגיע הזמן שנבין שעצם הקמתה, בניגוד לרצון הממשלה, זהו עצמו הישג תעמולתי ענק.



בפעם הבאה שיעלה רצון מלפני השליט להרוס מאחז או יישוב, הוא ידע שהציבור הכתום "לא ייתן לו", שפירושו לאו דווקא שהגירוש ייכשל, אלא שהוא יחייב בוודאות שימוש בכוח לא סביר, ועל זה, יגיב הציבור הרחב בחוסר שביעות רצון גובר והולך, עד נפילתה של "קדימה" אל פח האשפה של ההיסטוריה.