פרסום הקריקטורות על הנביא מוחמד בעיתון הדני "יילנדס פוסטן" עורר הדים רבים ותגובות רבות ברחבי העולם כולו. הוא עורר שאלות בתוך אירופה על ערכי חופש הביטוי והעיתונות מצד אחד, והתחשבות במיעוטים דתיים מצד שני. אך הדבר שהעולם לא שם עליו את הדגש הוא הגילוי הנוסף של הדו-פרצופיות והצביעות המגעילה של העולם הערבי-מוסלמי.
בעולם הערבי-מוסלמי, כצפוי אפשר לומר, נערכו הפגנות ותהלוכות אלימות רבות, בצירוף קריקטורות אנטי-שמיות-אירופאיות-אמריקאיות ושריפת דגלים. הערבים זעקו על פגיעה בנביא המקודש להם, בפגיעה במיעוט המוסלמי המתגורר באירופה ובחופש הביטוי מופרז על חשבון מיעוטים. הייתה זו הזדמנות נהדרת להעמיד את העולם המוסלמי-ערבי בפינה, עם שאלה פשוטה אחת: איך אתם לא מתביישים לדבר על חופש ביטוי, כאשר קריקטורות אנטי-מערביות בכלל ואנטישמיות בפרט מופיעות מדי יום בעיתוניכם, וכש"מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" מככבים כבר שנים ברשימת רבי-המכר בעולמכם?! העולם הפסיד הזדמנות פז לעשות דבר זה, אך במקום זאת, כרגיל מפחד מאלימות מוסלמית ואינטרסים כלכליים, החליט להתרפס ולהתנצל עמוקות על מעשיו הנוראים של העולם המערבי הדמוקרטי, שמאפשר זכויות אזרח בסיסיות.
כל הנושאים הנ"ל הביאו אותי להרהר שנית ביחסי השלום עם שכנותינו מצרים וירדן. מדי יום כמעט מופיעות קריקטורות אנטישמיות במצרים, ירדן מפיצה ספרי לימוד לרשות הפלשתינית בהם ישראל אינה מוזכרת, ומצרים ממשיכה כבר 30 שנים בחימוש מטורף, במימון אמריקני בין השאר, והעלמת עין בהברחת אמל"ח לישראל.
למה ממשלת ישראל לא מזיזה אצבע נגד הדברים הנ"ל? למה ממשיך שיתוף הפעולה (מועט ככל שיהיה) בין ישראל למצרים? האם לישראל, נכון לעכשיו, אינטרס ביטחוני-כלכלי כזה שאי אפשר להתגבר עליו לשמור על שלום עם מצרים כאשר היא מסיתה נגדה יום יום? האם אי אפשר להפוך את הסכם השלום ההזוי הזה להפסקת-אש ממושכת, ולהפסיק עם המשחקים והצביעות?
ונניח ואי אפשר, כי השלום חשוב מדי ואין רצון לפתוח חזית מלחמתית שנייה. האם הפסקת ההסתה לא צריכה להיות הדרישה הראשונה לחמאס בתמורה למשא ומתן?
מפלגות הימין, כולל הליכוד, יכולות להכריז כתנאי למשא ומתן עם החמאס על הפסקת ההסתה מצד הארגון. אין דרישה לגיטימית יותר מזו. הרי ברור לעולם שעל ספרי החינוך ועל ההסתה ברשות, ישראל אינה שולטת. ואין שום אפשרות לעולם להאשים את ישראל כגורם להסתה ברשות. יש להכריז כי הכרה בישראל "באוויר" אינה מספקת, וצריך לראות דברים בשטח, כגון: הכרה בישראל בספרי הלימוד, הפסקת הקריקטורות האנטישמיות בעיתון ושינוי האמנה של החמאס.
אפשר לומר שדברים כאלה הם חלומות באספמיא. אך לצד זה, הדרישות הנ"ל הן דרישות לגיטימיות ביותר בין כל שתי מדינות הרוצות לכונן יחסי שלום ביניהן, והרי אין יחסי שלום בלי הכרה במדינה האחרת. על המפלגות הלאומיות לפחות להכניס דרישות אלה לתוכנית המדינית שלהן כתנאי לפתיחה במשא ומתן. מי שאומר שאין סיכוי שהחמאס יסכים לדרישות אלה אומר בפה מלא כי אין סיכוי לשלום, וכך אפשר להתחיל בתהליך מחיקת "משיחיות השלום" מהמפה הפוליטית בישראל.
וזוהי כבר התחלה טובה.
בעולם הערבי-מוסלמי, כצפוי אפשר לומר, נערכו הפגנות ותהלוכות אלימות רבות, בצירוף קריקטורות אנטי-שמיות-אירופאיות-אמריקאיות ושריפת דגלים. הערבים זעקו על פגיעה בנביא המקודש להם, בפגיעה במיעוט המוסלמי המתגורר באירופה ובחופש הביטוי מופרז על חשבון מיעוטים. הייתה זו הזדמנות נהדרת להעמיד את העולם המוסלמי-ערבי בפינה, עם שאלה פשוטה אחת: איך אתם לא מתביישים לדבר על חופש ביטוי, כאשר קריקטורות אנטי-מערביות בכלל ואנטישמיות בפרט מופיעות מדי יום בעיתוניכם, וכש"מיין קאמפף" ו"הפרוטוקולים של זקני ציון" מככבים כבר שנים ברשימת רבי-המכר בעולמכם?! העולם הפסיד הזדמנות פז לעשות דבר זה, אך במקום זאת, כרגיל מפחד מאלימות מוסלמית ואינטרסים כלכליים, החליט להתרפס ולהתנצל עמוקות על מעשיו הנוראים של העולם המערבי הדמוקרטי, שמאפשר זכויות אזרח בסיסיות.
כל הנושאים הנ"ל הביאו אותי להרהר שנית ביחסי השלום עם שכנותינו מצרים וירדן. מדי יום כמעט מופיעות קריקטורות אנטישמיות במצרים, ירדן מפיצה ספרי לימוד לרשות הפלשתינית בהם ישראל אינה מוזכרת, ומצרים ממשיכה כבר 30 שנים בחימוש מטורף, במימון אמריקני בין השאר, והעלמת עין בהברחת אמל"ח לישראל.
למה ממשלת ישראל לא מזיזה אצבע נגד הדברים הנ"ל? למה ממשיך שיתוף הפעולה (מועט ככל שיהיה) בין ישראל למצרים? האם לישראל, נכון לעכשיו, אינטרס ביטחוני-כלכלי כזה שאי אפשר להתגבר עליו לשמור על שלום עם מצרים כאשר היא מסיתה נגדה יום יום? האם אי אפשר להפוך את הסכם השלום ההזוי הזה להפסקת-אש ממושכת, ולהפסיק עם המשחקים והצביעות?
ונניח ואי אפשר, כי השלום חשוב מדי ואין רצון לפתוח חזית מלחמתית שנייה. האם הפסקת ההסתה לא צריכה להיות הדרישה הראשונה לחמאס בתמורה למשא ומתן?
מפלגות הימין, כולל הליכוד, יכולות להכריז כתנאי למשא ומתן עם החמאס על הפסקת ההסתה מצד הארגון. אין דרישה לגיטימית יותר מזו. הרי ברור לעולם שעל ספרי החינוך ועל ההסתה ברשות, ישראל אינה שולטת. ואין שום אפשרות לעולם להאשים את ישראל כגורם להסתה ברשות. יש להכריז כי הכרה בישראל "באוויר" אינה מספקת, וצריך לראות דברים בשטח, כגון: הכרה בישראל בספרי הלימוד, הפסקת הקריקטורות האנטישמיות בעיתון ושינוי האמנה של החמאס.
אפשר לומר שדברים כאלה הם חלומות באספמיא. אך לצד זה, הדרישות הנ"ל הן דרישות לגיטימיות ביותר בין כל שתי מדינות הרוצות לכונן יחסי שלום ביניהן, והרי אין יחסי שלום בלי הכרה במדינה האחרת. על המפלגות הלאומיות לפחות להכניס דרישות אלה לתוכנית המדינית שלהן כתנאי לפתיחה במשא ומתן. מי שאומר שאין סיכוי שהחמאס יסכים לדרישות אלה אומר בפה מלא כי אין סיכוי לשלום, וכך אפשר להתחיל בתהליך מחיקת "משיחיות השלום" מהמפה הפוליטית בישראל.
וזוהי כבר התחלה טובה.