לפני שנה בני בן השמונה התחפש לשוטר בפורים. כבר אז העירו הערות, כיוון שהחל כבר המאבק בנושא "יהודי לא מגרש יהודי". גם אני לא הייתי שלימה עם רעיון התחפושת, אבל הוא התעקש ואני נעניתי. נעניתי לא בגלל שנכנעתי, אלא בגלל שנולדתי בארה"ב וכשעליתי לארץ כילדה, ראיתי במשטרת ישראל, בניגוד למשטרת ניו-יורק, את התגשמות תהליך "שיבת ציון".
קניתי לבני תחפושת של שוטר, והדבקנו על הכובע סטיקר של "שוטר יהודי לא מגרש יהודי". האמנתי שאני עושה נכון. האמנתי שמשטרה של יהודים היא משטרה שונה, כמו השוטרים של בני ישראל במצרים שהוכו ולא היכו. כך גם השוטרים שלנו, יהיו להם גבולות כי הם יהודים. כך המשכתי לחשוב אפילו לאחר אירועי כפר מימון וגירוש יהודי גוש קטיף.
פוגרום עמונה שינה את החשיבה שלי.
אני כאן בשם האימהות שחינכו ושלחו את ילדיהם להילחם על אידיאלים, אידיאלים של רגשות עמוקים לארץ אהובה, על אכפתיות להרס של בתים השייכים לאנשים שהם כלל לא מכירים, על מוכנות לשהות בקור ולחטוף מכות ולהיפצע. לא על סמים, פשעים וכסף, אלא על ערכים ואמונות. אני כאן בשם אימהות שצפו בטלוויזיה ובאינטרנט כיצד מכים בילדים שלהם, ולא האמינו למראה עיניהם. אותן אימהות שמחנכות את ילדיהן להאמין במדינה, בראשיה, שריה ויועציה. שהאמינו תמיד בחשיבות ההשתתפות במדינה, ששולחות את בניהן לצבא בגאווה גדולה, רואות מול עיניהן איך ראשיה, שריה ושוטריה רומסים את ילדיהן תחת רגלי הסוסים ומרביצים באלות ברזל נערים ונערות, גם כשהם מבקשים חנינה וגם כשהם מנסים לברוח.
אני עומדת כאן במקומן של נשים ונערות צעירות, ומתפללת שאהיה להן לפה. נשים ונערות שעברו חוויות קשות ביותר בעמונה ובצמתים אחרים. חוויות שקשה להן לדבר עליהן ולספר עליהן, כי נשים ונערות אלו עדיין מרגישות את רגש הבושה והצניעות הטבעית כל כך לכולנו. אולי קשה לחלקים גדולים של הציבור הישראלי להבין וגם המשטרה עצמה אינה רגילה לחשוב על מושגים של צניעות ובושה, אך אצלנו, אצל הבנות שלנו, זהו מושג וערך חשוב. ולכן הזעזוע הוא עמוק עוד יותר לא רק מהמכות, אלא בעיקר מההשפלה. התחושה שהכבוד המינימאלי לנשים באשר הן, נעלם.
אני הייתי בצומת שילה כאשר קבוצה של שוטרים פגעה בצניעותה של אחת מהנשים, שהעזה להביעה את מחאתה. ראיתי אותה על הרצפה, חשופה בחלק העליון של גופה. ראיתי אותה המומה, והתחלתי לרעוד. התחלתי לרעוד כי מיד עלתה לי אסוציאציה של תמונה דומה מלפני שישים שנה. במקום אחר, ממציאות נוראה אחרת. התחלתי לרעוד כי הבנתי שבשביל השוטרים אנחנו כבר לא בני אדם, וניתן להשפיל ולפגוע בנו. ועד היום אני מזועזעת, כועסת ויותר מכל עצובה על מה שאיבדתי. איבדתי אמון במשטרה, בחוק וסדר שהאמנתי שקיים במדינה.
כל יום שעובר אני שואלת את הסובבים אותי: היכן ארגוני הנשים? איפה אותן נשים הדואגות להעלות לסדר היום הטרדות והשפלת נשים בכל המגזרים האחרים, אך היום שותקות?! היכן המועצה לשלום הילד?! איפה התערבותם וקולם נגד פגיעה גופנית ונפשית בילדים?!
האם ארגונים אלו סלקטיביים? האם פועלים רק למען נשים מערים מסוימות, ממעמד מסוים, מאמונות מסוימות ומעמים מסוימים? האם מטפלים בזכויות ילדים ממגזרים מסוימים בחברה הישראלית ומתעלמים מילדים ממגזרים אחרים?
וכשאני שואלת, כיצד ייתכן שהשוטרים יעשו מעשים כאלו? התשובה שאני מקבלת היא: הם קיבלו הוראות.
מה פירוש המילים "קיבלו הוראות"? ראשית, כיצד שוטר שהוא בן לאימא, בעל לאישה , ואב לבת מסוגל להכות ככה נשים, נערות וילדים שלא הזיקו לו או פגעו בו? האם ההוראות הצליחו לטשטש כל רגש של רחמים טבעיים?
ועוד, מי נתן הוראות כאלה? כיצד הוראות כאלה אושרו מהדרג המדיני ועד לשר המשטרה, דרך המפכ"ל ודרך מפקדי היס"מ? מי ניתב את ההכנות של השוטרים לפוגרום יזום ומחושב כל כך? מי נתן את האלות בידיים של השוטרים יחד עם ההוראות להכות לבלי רחם תוך כדי פגיעה באיברים פנימיים, אישיים וגידופים?
הפעם לא נקבל רק את העמדה למשפט של שוטר זה או אחר.
נכון, הם צריכים להישפט. אך אני מבקשת צדק מסוג גבוה יותר. אני דורשת לברר את רשימת כל האחראיים לביזיון , להשפלה, ולנזק הגופני והנפשי של כולנו.
השנה, אף אחד מילדי או נכדי לא ילבש תחפושת של שוטר. אבל עם כל הקשיים אמשיך להיאבק, ליצור, לבנות ולפעול למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל עד שנזכה "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
כותבת המאמר היא תושבת מעלה לבונה.
קניתי לבני תחפושת של שוטר, והדבקנו על הכובע סטיקר של "שוטר יהודי לא מגרש יהודי". האמנתי שאני עושה נכון. האמנתי שמשטרה של יהודים היא משטרה שונה, כמו השוטרים של בני ישראל במצרים שהוכו ולא היכו. כך גם השוטרים שלנו, יהיו להם גבולות כי הם יהודים. כך המשכתי לחשוב אפילו לאחר אירועי כפר מימון וגירוש יהודי גוש קטיף.
פוגרום עמונה שינה את החשיבה שלי.
אני כאן בשם האימהות שחינכו ושלחו את ילדיהם להילחם על אידיאלים, אידיאלים של רגשות עמוקים לארץ אהובה, על אכפתיות להרס של בתים השייכים לאנשים שהם כלל לא מכירים, על מוכנות לשהות בקור ולחטוף מכות ולהיפצע. לא על סמים, פשעים וכסף, אלא על ערכים ואמונות. אני כאן בשם אימהות שצפו בטלוויזיה ובאינטרנט כיצד מכים בילדים שלהם, ולא האמינו למראה עיניהם. אותן אימהות שמחנכות את ילדיהן להאמין במדינה, בראשיה, שריה ויועציה. שהאמינו תמיד בחשיבות ההשתתפות במדינה, ששולחות את בניהן לצבא בגאווה גדולה, רואות מול עיניהן איך ראשיה, שריה ושוטריה רומסים את ילדיהן תחת רגלי הסוסים ומרביצים באלות ברזל נערים ונערות, גם כשהם מבקשים חנינה וגם כשהם מנסים לברוח.
אני עומדת כאן במקומן של נשים ונערות צעירות, ומתפללת שאהיה להן לפה. נשים ונערות שעברו חוויות קשות ביותר בעמונה ובצמתים אחרים. חוויות שקשה להן לדבר עליהן ולספר עליהן, כי נשים ונערות אלו עדיין מרגישות את רגש הבושה והצניעות הטבעית כל כך לכולנו. אולי קשה לחלקים גדולים של הציבור הישראלי להבין וגם המשטרה עצמה אינה רגילה לחשוב על מושגים של צניעות ובושה, אך אצלנו, אצל הבנות שלנו, זהו מושג וערך חשוב. ולכן הזעזוע הוא עמוק עוד יותר לא רק מהמכות, אלא בעיקר מההשפלה. התחושה שהכבוד המינימאלי לנשים באשר הן, נעלם.
אני הייתי בצומת שילה כאשר קבוצה של שוטרים פגעה בצניעותה של אחת מהנשים, שהעזה להביעה את מחאתה. ראיתי אותה על הרצפה, חשופה בחלק העליון של גופה. ראיתי אותה המומה, והתחלתי לרעוד. התחלתי לרעוד כי מיד עלתה לי אסוציאציה של תמונה דומה מלפני שישים שנה. במקום אחר, ממציאות נוראה אחרת. התחלתי לרעוד כי הבנתי שבשביל השוטרים אנחנו כבר לא בני אדם, וניתן להשפיל ולפגוע בנו. ועד היום אני מזועזעת, כועסת ויותר מכל עצובה על מה שאיבדתי. איבדתי אמון במשטרה, בחוק וסדר שהאמנתי שקיים במדינה.
כל יום שעובר אני שואלת את הסובבים אותי: היכן ארגוני הנשים? איפה אותן נשים הדואגות להעלות לסדר היום הטרדות והשפלת נשים בכל המגזרים האחרים, אך היום שותקות?! היכן המועצה לשלום הילד?! איפה התערבותם וקולם נגד פגיעה גופנית ונפשית בילדים?!
האם ארגונים אלו סלקטיביים? האם פועלים רק למען נשים מערים מסוימות, ממעמד מסוים, מאמונות מסוימות ומעמים מסוימים? האם מטפלים בזכויות ילדים ממגזרים מסוימים בחברה הישראלית ומתעלמים מילדים ממגזרים אחרים?
וכשאני שואלת, כיצד ייתכן שהשוטרים יעשו מעשים כאלו? התשובה שאני מקבלת היא: הם קיבלו הוראות.
מה פירוש המילים "קיבלו הוראות"? ראשית, כיצד שוטר שהוא בן לאימא, בעל לאישה , ואב לבת מסוגל להכות ככה נשים, נערות וילדים שלא הזיקו לו או פגעו בו? האם ההוראות הצליחו לטשטש כל רגש של רחמים טבעיים?
ועוד, מי נתן הוראות כאלה? כיצד הוראות כאלה אושרו מהדרג המדיני ועד לשר המשטרה, דרך המפכ"ל ודרך מפקדי היס"מ? מי ניתב את ההכנות של השוטרים לפוגרום יזום ומחושב כל כך? מי נתן את האלות בידיים של השוטרים יחד עם ההוראות להכות לבלי רחם תוך כדי פגיעה באיברים פנימיים, אישיים וגידופים?
הפעם לא נקבל רק את העמדה למשפט של שוטר זה או אחר.
נכון, הם צריכים להישפט. אך אני מבקשת צדק מסוג גבוה יותר. אני דורשת לברר את רשימת כל האחראיים לביזיון , להשפלה, ולנזק הגופני והנפשי של כולנו.
השנה, אף אחד מילדי או נכדי לא ילבש תחפושת של שוטר. אבל עם כל הקשיים אמשיך להיאבק, ליצור, לבנות ולפעול למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל עד שנזכה "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
כותבת המאמר היא תושבת מעלה לבונה.