במסגרת כתבת דיוקן על האלוף יאיר נווה, שהתפרסמה במוסף שבת של עיתון מעריב, הוזכרה ביקורתו הנוקבת נגד נערי הגבעות המטפחים את רעיון מדינת יהודה. כדי להמחיש לקורא את עוצמת השתלחותו הביקורתית של נווה נגד נערי הגבעות, מדגיש הכתב שהאלוף "הרחיק לכת" עד כדי כינוים בתואר המפליל, מורדים. מסתבר בדיעבד שנערי הגבעות לא התרשמו במיוחד מהגנאי הגלום בהוקעתם כמורדים.
אלא שפרט להם דומה כי כל אזרח הגון במדינה היה נוקט בכל אמצעי זהירות על מנת להרחיק את עצמו מקלון המרדנות. גם נאמני הליכוד, שלדאבון ליבם זכו לסטיגמה התקשורתית של מותג המורדים מבית היוצר של חונטת העקירה, עשו כל שביכולתם על מנת לנער מעצמם את חרפת המרדנות. ככל שמעמיקה הפוביה הלאומית מפני הידבקות ב"וירוס" המרדנות, כך הולכים ומשתרשים הלכי נפש ציבוריים של צייתנות עיוורת. מתקבל הרושם שאיזושהי מוטציה גנטית מתעללת בעם ישראל, שנידון לשכפל מתוכו דורות של רובוטים אנושיים שכל תכלית קיומם היא לציית.
קשה להעלות על הדעת תופעה אנושית רחוקה יותר מהמוסר המקראי מאשר פתולוגית הצייתנות שמערערת כיום את כושר עמידתה של המדינה. שכן, סיפור חייו של העם היהודי שזור בחוט השני של מהפכה ומרד. חגי ישראל ומועדיו הרי מעלים על נס את סגולתה המוסרית של רוח המרד. ללמדנו שלא הצייתנות או המרדנות בפני עצמן הן אלה העומדות על הפרק, כפי שמנסים לשטוף את מוחנו הקומיסרים של האוליגרכיה השלטת, אלא המטרה המוסרית היא זו שחייבת להכתיב את מהלכינו. בין אם בדרך המרד או בנתיבי הצייתנות.
ככל שחגי ישראל מתרוקנים מתוכנם המוסרי בתודעת הציבור והופכים להיות סיבה למסיבה, כך מחמיץ העם את הלקח הקיומי הגלום בהם. בשורת המרד היהודי המונצחת בחג החנוכה, למשל, מתמסמסת בקרנבל נרות, סביבונים, מזמורים, סופגניות ולביבות העונים גם לטעמם האנין של מתייוונים בני זמננו. חג הפסח המסמל את המרד הנצחי נגד שעבוד גשמי ורוחני הפך להיות מסיבה משפחתית בנופך אנכרוניסטי מבדח. מהותו הפנימית של חג פורים כאש תמיד של מרדנות נגד חונטות המן לדורותיהן נבלעת בהמולת נשפי המסכות והקרנבלים.
השמאל מנצל לצרכיו את נגע האמנזיה הלאומית ומנופף מול פניו של "הימין הקיצוני" בלקחו המר של מרד בר כוכבא. אווירת השכחה הציבורית וטשטוש הלקח הקיומי הנובע מחגי ישראל הם אלה המסייעים לשמאל לסלף אנלוגיות היסטוריות באופן מגמתי עד כדי היפוך היוצרות ולרתום אותן לצרכיו. מקטרגי "הקיצוניות הלאומנית" מעדיפים לשכוח ולהשכיח את מופתיותו של מרד החשמונאים, שמכבש ההתבוללות התרבותית שחק את הישגיו המופלאים עד דק. יתרה מזאת, תופעות ההתייוונות וההשתמדות, שפוררו את ממלכת החשמונאים, הן אלה שיצרו את הנסיבות הגורליות אשר הובילו להתהוותו של מרד בר כוכבא מלכתחילה.
מכאן שהניסיון ההיסטורי מלמד לקח עקבי, חד וברור הממחיש כי לכל אורך ההיסטוריה היהודית, ההתבוללות התרבותית, על כל תופעות ההסתאבות והשחיתות המתלוות אליה, היא זו שהמיטה על העם את הפורענויות הקשות ביותר והסיטה אותו מנתיב התפתחותו הטבעית. גם דברי הימים של מדינת ישראל ממחישים את תרחישי האבסורד הצומחים מתוך מניפולציה פוליטית של סמנטיקת המרדנות והצייתנות. בעוד נאמני שלמות הארץ הדבקים בערכיהם המוסריים והרעיוניים נקראים מורדים וקיצוניים, לגיונות הצייתנים שנטלו חלק במעשי פשיעה ובגידה נגד בני עמם זוכים לתו הכשר לאומי המעלה על נס את צייתנותם "הראויה לשבח".
כאמור, המסר המקראי השזור בפרקי ההיסטוריה היהודית, בחוכמת ישראל וברוח מועדיו אינו מותיר ספק באשר לסגולתו הקיומית של המרד בנסיבות לאומיות של משבר רוחני המצמיח חונטות משומדות. עת לציית לממשלת מוסר ודעת ועת למרוד בשלטון עריץ ומנוכר. כאשר הציות לשלטון מחייב מרד במסורת אבות, בערכי המוסר היהודי ובעקרונות הצדק האנושי, הבחירה המצפונית שוב איננה בין מרדנות לצייתנות, אלא בין חרות לשעבוד. דפי הכרוניקה הישראלית הרי מוכיחים בכל יום מחדש את הפורענות הגלומה בציות עיוור לגזירותיה של אוליגרכית העקירה והשחיתות.
אלא שפרט להם דומה כי כל אזרח הגון במדינה היה נוקט בכל אמצעי זהירות על מנת להרחיק את עצמו מקלון המרדנות. גם נאמני הליכוד, שלדאבון ליבם זכו לסטיגמה התקשורתית של מותג המורדים מבית היוצר של חונטת העקירה, עשו כל שביכולתם על מנת לנער מעצמם את חרפת המרדנות. ככל שמעמיקה הפוביה הלאומית מפני הידבקות ב"וירוס" המרדנות, כך הולכים ומשתרשים הלכי נפש ציבוריים של צייתנות עיוורת. מתקבל הרושם שאיזושהי מוטציה גנטית מתעללת בעם ישראל, שנידון לשכפל מתוכו דורות של רובוטים אנושיים שכל תכלית קיומם היא לציית.
קשה להעלות על הדעת תופעה אנושית רחוקה יותר מהמוסר המקראי מאשר פתולוגית הצייתנות שמערערת כיום את כושר עמידתה של המדינה. שכן, סיפור חייו של העם היהודי שזור בחוט השני של מהפכה ומרד. חגי ישראל ומועדיו הרי מעלים על נס את סגולתה המוסרית של רוח המרד. ללמדנו שלא הצייתנות או המרדנות בפני עצמן הן אלה העומדות על הפרק, כפי שמנסים לשטוף את מוחנו הקומיסרים של האוליגרכיה השלטת, אלא המטרה המוסרית היא זו שחייבת להכתיב את מהלכינו. בין אם בדרך המרד או בנתיבי הצייתנות.
ככל שחגי ישראל מתרוקנים מתוכנם המוסרי בתודעת הציבור והופכים להיות סיבה למסיבה, כך מחמיץ העם את הלקח הקיומי הגלום בהם. בשורת המרד היהודי המונצחת בחג החנוכה, למשל, מתמסמסת בקרנבל נרות, סביבונים, מזמורים, סופגניות ולביבות העונים גם לטעמם האנין של מתייוונים בני זמננו. חג הפסח המסמל את המרד הנצחי נגד שעבוד גשמי ורוחני הפך להיות מסיבה משפחתית בנופך אנכרוניסטי מבדח. מהותו הפנימית של חג פורים כאש תמיד של מרדנות נגד חונטות המן לדורותיהן נבלעת בהמולת נשפי המסכות והקרנבלים.
השמאל מנצל לצרכיו את נגע האמנזיה הלאומית ומנופף מול פניו של "הימין הקיצוני" בלקחו המר של מרד בר כוכבא. אווירת השכחה הציבורית וטשטוש הלקח הקיומי הנובע מחגי ישראל הם אלה המסייעים לשמאל לסלף אנלוגיות היסטוריות באופן מגמתי עד כדי היפוך היוצרות ולרתום אותן לצרכיו. מקטרגי "הקיצוניות הלאומנית" מעדיפים לשכוח ולהשכיח את מופתיותו של מרד החשמונאים, שמכבש ההתבוללות התרבותית שחק את הישגיו המופלאים עד דק. יתרה מזאת, תופעות ההתייוונות וההשתמדות, שפוררו את ממלכת החשמונאים, הן אלה שיצרו את הנסיבות הגורליות אשר הובילו להתהוותו של מרד בר כוכבא מלכתחילה.
מכאן שהניסיון ההיסטורי מלמד לקח עקבי, חד וברור הממחיש כי לכל אורך ההיסטוריה היהודית, ההתבוללות התרבותית, על כל תופעות ההסתאבות והשחיתות המתלוות אליה, היא זו שהמיטה על העם את הפורענויות הקשות ביותר והסיטה אותו מנתיב התפתחותו הטבעית. גם דברי הימים של מדינת ישראל ממחישים את תרחישי האבסורד הצומחים מתוך מניפולציה פוליטית של סמנטיקת המרדנות והצייתנות. בעוד נאמני שלמות הארץ הדבקים בערכיהם המוסריים והרעיוניים נקראים מורדים וקיצוניים, לגיונות הצייתנים שנטלו חלק במעשי פשיעה ובגידה נגד בני עמם זוכים לתו הכשר לאומי המעלה על נס את צייתנותם "הראויה לשבח".
כאמור, המסר המקראי השזור בפרקי ההיסטוריה היהודית, בחוכמת ישראל וברוח מועדיו אינו מותיר ספק באשר לסגולתו הקיומית של המרד בנסיבות לאומיות של משבר רוחני המצמיח חונטות משומדות. עת לציית לממשלת מוסר ודעת ועת למרוד בשלטון עריץ ומנוכר. כאשר הציות לשלטון מחייב מרד במסורת אבות, בערכי המוסר היהודי ובעקרונות הצדק האנושי, הבחירה המצפונית שוב איננה בין מרדנות לצייתנות, אלא בין חרות לשעבוד. דפי הכרוניקה הישראלית הרי מוכיחים בכל יום מחדש את הפורענות הגלומה בציות עיוור לגזירותיה של אוליגרכית העקירה והשחיתות.