היבטים של סתירות ופתרונן בעניינה של השמחה באדר התשס"ו
1. לשמחה מה זו עושה. אולי כמו לעיתים בשרשרת הדורות, נדמה כי אין כוח לשמוח. תחושה זו נראית ממשית יותר על רקע דברי מגילת קהלת: "לשמחה מה זו עושה" (ב', ב'). ואומנם, איננו פורשים מצרת הציבור ואיננו אומרים "שלום עלייך נפשי" (תענית י"א), וממילא צרותיהם של אחינו כל בית ישראל, אינן נותנות מנוח, ואי אפשר להפטיר כדאשתקד ולשמוח כרגיל. חורבנם של גוש קטיף וצפון השומרון ושל בתי הקבע בעמונה, שפלותה של שדרות המותקפת, ותופעות של שחיתות ואכזריות מצד הממשלה והממסד ותופעות הצריכות תיקון בחברה כולה, אינם מאפשרים לעבור לסדר היום. לפיכך אולי באמת "לשמחה מה זו עושה"?
2. "ושיבחתי אני את השמחה". אך אם אנו כנים עם עצמנו, לא רק המבט האנושי שלנו, ולא רק הסברה והרגש האישיים מניעים אותנו, ואז כשנתקדם בפרקיה של מגילת קהלת, נפגוש שם את השמחה המשובחת (ח', ט"ו) שדווקא היא אשר נתבעת מאיתנו לאור האמת היותר כוללת. כיצד נוכל אפוא לחסום עצמנו מפניה, להתעלם ולא לפתוח לבנו לקול ה' הדובר אלינו מכתבי הקודש?!
3. בגלל הסתירות - לגניזה? בשל הסתירה הזאת הנראית בין דברי קהלת, שלילת השמחה לבין שבחיה, ביקשו חכמים לגנזה (שבת ל',ב'). הקודש מופיע בגוונים שונים, ותורה נתחלקה לשבעים לשונות (שם פ"ח) ופרצופיהם ומידותיהם ודעותיהם של בני אדם אינם שווים (ברכות נ"ח) אבל סתירות הן מצב שבו התורה - כשתי תורות (סנהדרין פ"ט) והקודש במצב כזה אינו יכול להופיע כי אינו מתגלה כאחד, ואינו גילוי של ה' אחד (ר"י אברבנאל דברים י"ב, ה') ואם כך לא נדע אם לשמוח או לאו, איך ניכנס אל הקודש?
4. תחילתה וסופה - לפני העולם. אולם, מבארים חז"ל, בתחילת קהלת כמו בסופה, נמצאות נקודות מוצא המאירות את כל המגילה ואת כל החיים, לפיכך אין לגנוז אותה אלא אדרבה, לפתוח את הלב ולהבין את עומק השמחה, דווקא לאור ההבדלים שלפנינו. ובבית המדרש של ר' ינאי (שבת ל', שם) ביארו כי תחילתה של קהלת היא נקודת הכיוון של כל התמונה: "תחת השמש אין יתרון לאדם" אבל קודם השמש ומעליה, יש יתרון ומשם נשאב את הגדרת האמת, ורק על פיה נברר את החיים שמתחת לשמש, הנגלים הטבעיים, העכשוויים וזו תהיה המשמעות של יראת אלוקים האמיתית, שבסוף המגילה.
5. פתיחות הלב לאמת האלוקית. עצם הסתירה בסוגיית השמחה, נפתרת בגמרא בהבדל שבין שמחה של מצוה לזו שאיננה של מצוה. ומהו שורש ההבדל? מסוגיית הגמרא בשבת ובברכות, הבנת שמחה של מצווה, קשורה להבנה ששכינה אינה שורה מתוך עצבות, עצלות, קלות דעת וראש. הנה כי כן במקום שהאנוכיות שלי קובעת, שם לא נפתח ליבי לאמת שלמעלה ממני. מסיבה זו היא "לא של מצוה".
6. הכועס, נבואתו מסתלקת ממנו. בגמרא הנ"ל, נלמד לעומקו הפסוק "ועתה קחו לי מנגן... ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג', ט"ו). בשעה שעוסק הנביא בשעת משבר ערב מלחמת מואב, ורואה כי חברו ישראל ויהודה בלית ברירה בשעת צרה, מתבקש על ידי המלכים לבאר להם את דבר ה'. אבל משעה שראה את מלך ישראל הרשע וכעס עליו, נסתלקה נבואתו (פסחים ס"ו), לכן היה צריך להפיג כעסו על ידי הניגון, ורק אז נפתח לבו לאמת האלוקית. אשר על כן שמחה של מצוה היא המוכנות לפתוח את הלב כלפי מעלה, ולקלוט שפע של התחדשות אלוקית, של כוח להילחם ולהתגבר, ולהתחבר אל נצח ישראל. במצב כזה אומנם הצער והכאב אינם נמוגים, אך אין עצבות, אין שקיעה בצער, ובוודאי לא ייאוש וחידלון. כי השמחה איננה פרטית אלא היא חיבור לרצון אבינו שבשמים המגלה קודם לשמש - איך לחיות מתחת לשמש.
7. נדיבות הלב. בחודש אדר מרבים בשמחה (תענית ל') ביטוי זה של ריבוי, אינו בכמות, בהיקף החיצוני, בשטחיות, אלא זה ביטוי של איכות. (כמו ב"העמק דבר" בראשית כ"ב, י"ד). כאז כן עתה, בחודש אדר חוזרת בחינת הנס והשפע האלוקי שהתגלו בימי מרדכי ואסתר. ודווקא כש"ראו כל אפסי ארץ" והרגישו ישראל כי מעצמם אין להם כוח, אז "ראו את ישועת אלקינו" (מגילה י"א על פי תהלים צ"ח) ורק אז נהפך להם מיגון לשמחה (פרי צדיק פורים סימן ב').
אשר על כן שמחת ההתחברות לנס פורים, למאבק ולמהפכה, איננה בגלל הישגים וכישרונות ומאוויים ואינה תלויה באכזבות ובקשיים. אלא רק בהיותנו בבחינת מחצית השקל, ובחיבורנו אל הכלל, הכוח האלוקי מתגלה לנו, ואנו שמחים על כך. זוהי אפוא שמחה שנותנת כוח ותקווה ועוצמה פנימית של רצון לפעול בגאולה (אגרות ראיה ג' תשנ"ג).
ורק עמלק ומי שמושפע מטומאתו, יישאר בייאוש ובעיצבון (הרב חרל"פ מעייני הישועה פרק ל"ג, ס"ו), או ייפרד מהכלל ויחשוב כי בכך הוא עושה חלילה מלאכת קודש (שם משמואל, זכור). ניקח את פרשת התרומה ונדיבות הלב, ונטהר את מבטנו, שכלנו, רגשותינו, ונחברם עם ישועת ישראל בימים ההם בזמן הזה. כך נחשוף בפנימיותנו את העין הטובה, ואת האמונה הגדולה בסגולת ישראל דווקא בדור הזה (אורות ישראל ד').
נאהב את החיובי הפנימי ונילחם בשלילה החיצונית (מידות הראיה אהבה ח'-י') ונסיר את כל מסכות הכעס, השנאה, הרפיון והקטרוג, ונגלה כי לא על צדקותינו אנו מפילים תפילותינו (אור לנתיבתי), ומתוך הענווה הזאת נתמלא כולנו יחד עוז והדר, ונשחק ליום אחרון (משלי ל"א, שמות רבא נ"ב) ולא ניתן לפרטיותנו ולמבטנו העכשווי להכניע את הרוח הגדולה של אדר ושמחתו ונפעל ללא לאות וללא שעבוד לדמיונות, לסקרים ולשטחיות האנושית.
1. לשמחה מה זו עושה. אולי כמו לעיתים בשרשרת הדורות, נדמה כי אין כוח לשמוח. תחושה זו נראית ממשית יותר על רקע דברי מגילת קהלת: "לשמחה מה זו עושה" (ב', ב'). ואומנם, איננו פורשים מצרת הציבור ואיננו אומרים "שלום עלייך נפשי" (תענית י"א), וממילא צרותיהם של אחינו כל בית ישראל, אינן נותנות מנוח, ואי אפשר להפטיר כדאשתקד ולשמוח כרגיל. חורבנם של גוש קטיף וצפון השומרון ושל בתי הקבע בעמונה, שפלותה של שדרות המותקפת, ותופעות של שחיתות ואכזריות מצד הממשלה והממסד ותופעות הצריכות תיקון בחברה כולה, אינם מאפשרים לעבור לסדר היום. לפיכך אולי באמת "לשמחה מה זו עושה"?
2. "ושיבחתי אני את השמחה". אך אם אנו כנים עם עצמנו, לא רק המבט האנושי שלנו, ולא רק הסברה והרגש האישיים מניעים אותנו, ואז כשנתקדם בפרקיה של מגילת קהלת, נפגוש שם את השמחה המשובחת (ח', ט"ו) שדווקא היא אשר נתבעת מאיתנו לאור האמת היותר כוללת. כיצד נוכל אפוא לחסום עצמנו מפניה, להתעלם ולא לפתוח לבנו לקול ה' הדובר אלינו מכתבי הקודש?!
3. בגלל הסתירות - לגניזה? בשל הסתירה הזאת הנראית בין דברי קהלת, שלילת השמחה לבין שבחיה, ביקשו חכמים לגנזה (שבת ל',ב'). הקודש מופיע בגוונים שונים, ותורה נתחלקה לשבעים לשונות (שם פ"ח) ופרצופיהם ומידותיהם ודעותיהם של בני אדם אינם שווים (ברכות נ"ח) אבל סתירות הן מצב שבו התורה - כשתי תורות (סנהדרין פ"ט) והקודש במצב כזה אינו יכול להופיע כי אינו מתגלה כאחד, ואינו גילוי של ה' אחד (ר"י אברבנאל דברים י"ב, ה') ואם כך לא נדע אם לשמוח או לאו, איך ניכנס אל הקודש?
4. תחילתה וסופה - לפני העולם. אולם, מבארים חז"ל, בתחילת קהלת כמו בסופה, נמצאות נקודות מוצא המאירות את כל המגילה ואת כל החיים, לפיכך אין לגנוז אותה אלא אדרבה, לפתוח את הלב ולהבין את עומק השמחה, דווקא לאור ההבדלים שלפנינו. ובבית המדרש של ר' ינאי (שבת ל', שם) ביארו כי תחילתה של קהלת היא נקודת הכיוון של כל התמונה: "תחת השמש אין יתרון לאדם" אבל קודם השמש ומעליה, יש יתרון ומשם נשאב את הגדרת האמת, ורק על פיה נברר את החיים שמתחת לשמש, הנגלים הטבעיים, העכשוויים וזו תהיה המשמעות של יראת אלוקים האמיתית, שבסוף המגילה.
5. פתיחות הלב לאמת האלוקית. עצם הסתירה בסוגיית השמחה, נפתרת בגמרא בהבדל שבין שמחה של מצוה לזו שאיננה של מצוה. ומהו שורש ההבדל? מסוגיית הגמרא בשבת ובברכות, הבנת שמחה של מצווה, קשורה להבנה ששכינה אינה שורה מתוך עצבות, עצלות, קלות דעת וראש. הנה כי כן במקום שהאנוכיות שלי קובעת, שם לא נפתח ליבי לאמת שלמעלה ממני. מסיבה זו היא "לא של מצוה".
6. הכועס, נבואתו מסתלקת ממנו. בגמרא הנ"ל, נלמד לעומקו הפסוק "ועתה קחו לי מנגן... ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג', ט"ו). בשעה שעוסק הנביא בשעת משבר ערב מלחמת מואב, ורואה כי חברו ישראל ויהודה בלית ברירה בשעת צרה, מתבקש על ידי המלכים לבאר להם את דבר ה'. אבל משעה שראה את מלך ישראל הרשע וכעס עליו, נסתלקה נבואתו (פסחים ס"ו), לכן היה צריך להפיג כעסו על ידי הניגון, ורק אז נפתח לבו לאמת האלוקית. אשר על כן שמחה של מצוה היא המוכנות לפתוח את הלב כלפי מעלה, ולקלוט שפע של התחדשות אלוקית, של כוח להילחם ולהתגבר, ולהתחבר אל נצח ישראל. במצב כזה אומנם הצער והכאב אינם נמוגים, אך אין עצבות, אין שקיעה בצער, ובוודאי לא ייאוש וחידלון. כי השמחה איננה פרטית אלא היא חיבור לרצון אבינו שבשמים המגלה קודם לשמש - איך לחיות מתחת לשמש.
7. נדיבות הלב. בחודש אדר מרבים בשמחה (תענית ל') ביטוי זה של ריבוי, אינו בכמות, בהיקף החיצוני, בשטחיות, אלא זה ביטוי של איכות. (כמו ב"העמק דבר" בראשית כ"ב, י"ד). כאז כן עתה, בחודש אדר חוזרת בחינת הנס והשפע האלוקי שהתגלו בימי מרדכי ואסתר. ודווקא כש"ראו כל אפסי ארץ" והרגישו ישראל כי מעצמם אין להם כוח, אז "ראו את ישועת אלקינו" (מגילה י"א על פי תהלים צ"ח) ורק אז נהפך להם מיגון לשמחה (פרי צדיק פורים סימן ב').
אשר על כן שמחת ההתחברות לנס פורים, למאבק ולמהפכה, איננה בגלל הישגים וכישרונות ומאוויים ואינה תלויה באכזבות ובקשיים. אלא רק בהיותנו בבחינת מחצית השקל, ובחיבורנו אל הכלל, הכוח האלוקי מתגלה לנו, ואנו שמחים על כך. זוהי אפוא שמחה שנותנת כוח ותקווה ועוצמה פנימית של רצון לפעול בגאולה (אגרות ראיה ג' תשנ"ג).
ורק עמלק ומי שמושפע מטומאתו, יישאר בייאוש ובעיצבון (הרב חרל"פ מעייני הישועה פרק ל"ג, ס"ו), או ייפרד מהכלל ויחשוב כי בכך הוא עושה חלילה מלאכת קודש (שם משמואל, זכור). ניקח את פרשת התרומה ונדיבות הלב, ונטהר את מבטנו, שכלנו, רגשותינו, ונחברם עם ישועת ישראל בימים ההם בזמן הזה. כך נחשוף בפנימיותנו את העין הטובה, ואת האמונה הגדולה בסגולת ישראל דווקא בדור הזה (אורות ישראל ד').
נאהב את החיובי הפנימי ונילחם בשלילה החיצונית (מידות הראיה אהבה ח'-י') ונסיר את כל מסכות הכעס, השנאה, הרפיון והקטרוג, ונגלה כי לא על צדקותינו אנו מפילים תפילותינו (אור לנתיבתי), ומתוך הענווה הזאת נתמלא כולנו יחד עוז והדר, ונשחק ליום אחרון (משלי ל"א, שמות רבא נ"ב) ולא ניתן לפרטיותנו ולמבטנו העכשווי להכניע את הרוח הגדולה של אדר ושמחתו ונפעל ללא לאות וללא שעבוד לדמיונות, לסקרים ולשטחיות האנושית.