נראה שמדינת ישראל מתקשה להתמודד עם בעיית המגורשים מגוש קטיף וצפון השומרון. אומנם ביכולות הגלומות בכישרון היהודי, יתכן בהחלט שיש פה משהו יותר מסתם אוזלת יד, שהרי רצון טוב יכול היה כבר מזמן לתת באמת "פתרון לכל מתיישב".

מצד אחד, התחושה שנעשה פה עוול, גם לאלו מהתומכים במהלך שנותרה בהם אנושיות כלשהי, מעדיפה את דחיקת הנושא והעלמתו למניעת דיסוננס קוגניטיבי. מצד שני, ניכרת גם שמחה לאיד ויתירה מזאת, רצון להעניש את הציבור הזה. בעיקר למען ישמעו וייראו כל האחרים וילכו כצאן צייתן בגזירות העתידיות המתוכננות על ידי כוחות הרשע.

אלא שבין כך ובין אחרת, המגורשים הם שנותרים בחולשתם ובביזיונם. גם אצל כמה מהם ניתן להבחין בייאוש ואפתיות. המרץ הנהדר שלהם התחלף בהמתנה באפס מעשה ובתחושת נבגדות קשה. הם מתקשים לשכוח ולפתוח דפים חדשים. וכדאי לחשוב על דרכים אחרות.

אחת מהן, למשל, יכולה להיות פנייה לאו"ם, להכיר בהם כפליטים לכל דבר. בסופו של דבר הם הרי גורשו מביתם, בניגוד לרצונם. ובהשוואה לפליטים המוכרים בלבנון, ירדן, בעזה וביו"ש, אין כלל ויכוח אם הלכו מרצונם או שמישהו סילק אותם בכוח. גם בתיהם אינם קיימים עוד ואין להם יכולת אפילו לשוב ולגעת באדמתם. פרנסתם נהרסה, החברה שהם יצרו פוזרה. בקיצור, כל הקריטריונים המפעילים את סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם חלים עליהם, וביתר שאת.

אז למה לא לפנות רשמית למוסד הזה ולדרוש את הזכויות שלהם? בניגוד ליתר הפליטים המטופלים בסוכנות המדוברת, אין להם קרובים עשירים מאוד בסעודיה, איראן או בנסיכויות המפרץ. ומאידך גיסא, סיכויי השיקום המהיר שלהם מצוינים. יש להם חברים העוטפים אותם באהבה, הם בעלי יכולת מוכחת בניהול ענייניהם בעצמם, בניהול עסקים ואחזקת אמצעי ייצור כחממות ופיתוחים שונים. יש להם ידע כללי וייחודי ואינטליגנציה. ממש יעד קלאסי להשקעה אחת מרוכזת שתביא לפתרון כל הבעיה.

וכמו האמירה הסינית הידועה: "לא צריך לחזור ולדוג להם דגים. ניתן ללמד אותם לדוג והם כבר ידוגו לעצמם". מה גם שהפליטים עצמם אינם שואפים להישאר במצב של פליטות, משמע שהשאלה היא בעיקרה כספית. כך שהאו"ם המפרנס פליטים אחרים כבר שנות דור ושניים, יכול בהחלט לתת לזה עדיפות לזמן הקצר הדרוש כדי לאפשר לבני אדם נורמאליים להשתלב בחברה האנושית שסביבם.

ונדמה לי שיש פה עוד נקודה חשובה, והיא נקודת הזמן. ככל שהזמן חולף הקשיים גוברים. אנשים שוקעים בעברם, נאחזים באסונם, והיציאה ממנו תהיה קשה יותר. לא מכבר פגשתי ידיד יקר ואיש נהדר. תדיר היו עיניו בורקות באש של עשייה ויצירה. עתה, לאחר הגירוש, הוא עסוק אומנם בבניית פרויקט מסוים ובניהולו, אבל עיניו שונות לחלוטין, הן עצובות. והעצב הזה מלווה אותי מאז נפגשנו. אין הכוונה לעיניים כבויות, ח"ו, אלא עצב עמוק שוכן בהן, עצב צובט לב. ואם הוא מקרין את זה החוצה, מבלי משים, ניתן רק לתאר לנו את הפנים שלו, את הרגשתו ותחושותיו.

יתכן שאין אנו מסוגלים בכלל לרדת לשורש העניין, במיוחד שאנו ממשיכים את חיינו הרגילים, פחות או יותר. זו אותה תסמונת של מי שחווה אובדן קשה, והוא חי בחברה אחרת. חברה החיה את חיי השגרה שלה. וזה אומר שהם מעין אבלים המסתובבים בבועה הפנימית שלהם בין חוגגים. וכך, תחושת הזרות אופפת ותחושת המוזרות משתכנת וידיעת האובדן מתעצמת עוד ועוד. כשנלווית לכך גם תפיסת חוסר הצדק הנגרם להם. על פי כל קנה מידה שהוא.

השלטון מעולם לא זכר אותם, מנהלת ההתנתקות מפזרת חיוכים לכל עבר ואנשיה חוזרים לבתים הנעימים שלהם עד לבוקר הבא. ורק הם עצמם, הפליטים, נושאים על גבם את הנטל ומנסים לא לקרוס.

אז, במצב כזה הפנייה לאו"ם היא במקומה. הם צריכים לפתור את הבעיות של עצמם ולהמשיך את חייהם, עם כל בני משפחתם. ואם ייגרם זעזוע ציבורי מפנייה מעין זאת, מוטב. אולי זה יהיה הטריגר שיזיז סוף סוף את הממשלה הרעה הזאת ויביא אותם, המתרוצצים במלכוד, אל "הגבינה" שלהם. וכשאין גבינה במבוך שלהם, כדאי לנסות ולפרוץ את הקירות למבוכים אחרים ושונים.