"שלום" אוסלו, אביהם של מלחמת אוסלו ומפת הדרכים, הוביל כצפוי למציאות הנוכחית. כפי שהוסבר לציבור, אותו הסכם היה אמור להוביל לישות פלשתינאית, שאינה מדינה ריבונית, לצידה של מדינת ישראל הריבונית. כך נולדה הרשות הפלשתינאית, והוסבר שזו תהיה מפורזת. אבל, אותו הסכם אפשר הכנסתם לארץ של רבבות מחבלים חמושים ובני משפחותיהם. ההונאה הייתה מרכיב עיקרי באוסלו: מלכתחילה לא התכוונו לישות מפורזת, מלכתחילה התחילו במימוש תביעת השיבה.
לפני שממשיכים "קדימה" במדרון, חובה לבחון מה קרה לצדדים הלוחמים מאז ועד היום. מסתבר שאותה לא-מדינה לא-מפורזת הולכת מחיל אל חיל, והפכה בתהליך רצחני למדינה בדרך, עד שגם חלק ניכר מ"הימין" לשעבר מצדד במדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית. השיח הציבורי והתקשורתי בישראל 2006 מתייחס לרעיון זה כאל עובדה, תוך התעלמות מכך שאין מדובר בשלום ואף לא בפתרון. להיפך, מדינה כזאת, אם חלילה תקום, משמעותה החמרת המלחמה בארץ וסכנה קיומית למדינת ישראל.
מנגד, ישראל הריבונית(?) הולכת מדחי אל דחי, משלימה עם הקמת סניף של ציר הרשע בארצה, מעלימה עין מהסתננות בלתי מבוקרת של מאות אלפי ערבים וזרים לתחומה, מהססת בפעילות הגנתית והתקפית מול אויב נחוש, נזקקת לאישור חיצוני לכל פעילות כזו, ועוד. המשמעות היא אובדן הדרגתי של העצמאות, והידרדרות ממדינת היהודים לישות יהודית.
התהליך המסוכן מתבטא בכל התחומים: קשה לעודד עלייה ולהיאבק בירידה, כשיהודים מאוימים בטרנספר מלב ארצם, או בהפקרתם לריבונות זרה במולדתם. קשה לדבר על ציונות, כשראש ממשלת ישראל מגדיר את שליטת צה"ל בארצו ככיבוש. לא ניתן להזהיר מפני הסכנה הדמוגרפית ורוב לא-יהודי בא"י המערבית, אבל בו-זמנית להסכים לתביעת השיבה לאזורי יש"ע ולשהות בלתי-חוקית של מאות אלפי עובדים זרים, פלשתינאים ואחרים, בארץ.
קשה לחנך נוער ולשלוח חיילים לקרב, אם זה נועד למגר ארגוני טרור מסוימים ולהקים מדינה לארגוני טרור אחרים, גם אם קוראים להם רשות פלשתינאית, עם "ממשלה" ו"שרים": חיילי צה"ל אינם אמורים לשמש מגש הכסף למדינה פלשתינאית. קשה להקים כלכלה מושכת עולים, תיירים ומשקיעים, כשמאפשרים למלחמת התשה להימשך שנים בלי להכריעה.
תהליך ההתפוררות שנכפה על ישראל במסגרת אותה הונאה מדרדר אותה למצב מסוכן, מצב שבו לא יהיה בכוחה למלא את ייעודה העיקרי: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. השקרים של ממשלות פרס-שרון-אולמרט הם ההיפך מהמנהיגות הנדרשת לנוכח המצב הקשה במלחמות ישראל. כשאין מגדירים מלחמה כמלחמה, אלא קוראים לה בשמות זרים ומוזרים כמו: אינתיפאדה, לוחמה בעצימות נמוכה, מאורעות ואירועים התוצאה היא שנמנעים מלהגדיר לה מטרות ומלבצע מה שמדינה וצבא נורמאליים אמורים לעשות בעת מלחמה קיומית. כאשר מבחינים בין טרוריסטים טובים לרעים נותנים למעשה לגיטימציה לטרור ומאותתים לעולם כולו שישראל יכולה להשלים עם רמה "נסבלת" של קורבנות.
בעייתה העיקרית של ישראל בשלב גורלי זה לקיומה היא חוסר-מנהיגות. בהקשר זה ראוי ללמוד דווקא מנחישות האויב, המגויס להשגת מטרותיו המוגדרות והגלויות, אינו מסווה אותן, ומוכן לשאת בעול ובמחיר. דווקא פערי המנהיגות הם שעלולים להוביל למדינה פלשתינאית קבועה וישות יהודית זמנית.
במציאות שנוצרה אחרי 12 שנים של נסיגות אידיאולוגיות וטריטוריאליות אין להסתפק באימוץ "חזון" זר ומנותק של חלוקת ארץ הקודש, אין לחזור על הסיסמה המעורפלת והמאיימת של "ויתורים כואבים", ואפילו אין להסתפק בנוסח של צ'רצ'יל בעניין "דם, יזע ודמעות". אם ישראל 2006 חפצת חיים, היא זקוקה למנהיגות שתבהיר ליהודים ולמי שאינם יהודים, בארץ ובעולם כולו, שאם בכלל קיים פתרון, הוא קשור לחלוקה של א"י השלמה באמת: 2 גדות, 2 עמים, 2 מדינות. פשרה נדיבה זו, לפיה המדינה הערבית ממזרח לירדן תזכה ל-78% מהארץ, והיהודים יסתפקו ב-22% הנותרים שממערב לירדן, היא היחידה האפשרית ללא טרנספר גזעני וכוחני של אחת מן האוכלוסיות. פשרה זו תאפשר לערביי א"י המערבית, ובלבד שלא יעסקו בטרור, לגור ביישוביהם הנוכחיים ולהצביע לפרלמנט ברבת עמון, ותאפשר לממש את הריבונות וההתיישבות היהודיות בכל א"י המערבית.
האם תקום לישראל מנהיגות נחושה, שתציע עוז לתמורה בטרם פורענות, בטרם היווצרות מדינה פלשתינאית קבועה וישות יהודית זמנית?
לפני שממשיכים "קדימה" במדרון, חובה לבחון מה קרה לצדדים הלוחמים מאז ועד היום. מסתבר שאותה לא-מדינה לא-מפורזת הולכת מחיל אל חיל, והפכה בתהליך רצחני למדינה בדרך, עד שגם חלק ניכר מ"הימין" לשעבר מצדד במדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית. השיח הציבורי והתקשורתי בישראל 2006 מתייחס לרעיון זה כאל עובדה, תוך התעלמות מכך שאין מדובר בשלום ואף לא בפתרון. להיפך, מדינה כזאת, אם חלילה תקום, משמעותה החמרת המלחמה בארץ וסכנה קיומית למדינת ישראל.
מנגד, ישראל הריבונית(?) הולכת מדחי אל דחי, משלימה עם הקמת סניף של ציר הרשע בארצה, מעלימה עין מהסתננות בלתי מבוקרת של מאות אלפי ערבים וזרים לתחומה, מהססת בפעילות הגנתית והתקפית מול אויב נחוש, נזקקת לאישור חיצוני לכל פעילות כזו, ועוד. המשמעות היא אובדן הדרגתי של העצמאות, והידרדרות ממדינת היהודים לישות יהודית.
התהליך המסוכן מתבטא בכל התחומים: קשה לעודד עלייה ולהיאבק בירידה, כשיהודים מאוימים בטרנספר מלב ארצם, או בהפקרתם לריבונות זרה במולדתם. קשה לדבר על ציונות, כשראש ממשלת ישראל מגדיר את שליטת צה"ל בארצו ככיבוש. לא ניתן להזהיר מפני הסכנה הדמוגרפית ורוב לא-יהודי בא"י המערבית, אבל בו-זמנית להסכים לתביעת השיבה לאזורי יש"ע ולשהות בלתי-חוקית של מאות אלפי עובדים זרים, פלשתינאים ואחרים, בארץ.
קשה לחנך נוער ולשלוח חיילים לקרב, אם זה נועד למגר ארגוני טרור מסוימים ולהקים מדינה לארגוני טרור אחרים, גם אם קוראים להם רשות פלשתינאית, עם "ממשלה" ו"שרים": חיילי צה"ל אינם אמורים לשמש מגש הכסף למדינה פלשתינאית. קשה להקים כלכלה מושכת עולים, תיירים ומשקיעים, כשמאפשרים למלחמת התשה להימשך שנים בלי להכריעה.
תהליך ההתפוררות שנכפה על ישראל במסגרת אותה הונאה מדרדר אותה למצב מסוכן, מצב שבו לא יהיה בכוחה למלא את ייעודה העיקרי: ריכוז עם ישראל בארץ ישראל. השקרים של ממשלות פרס-שרון-אולמרט הם ההיפך מהמנהיגות הנדרשת לנוכח המצב הקשה במלחמות ישראל. כשאין מגדירים מלחמה כמלחמה, אלא קוראים לה בשמות זרים ומוזרים כמו: אינתיפאדה, לוחמה בעצימות נמוכה, מאורעות ואירועים התוצאה היא שנמנעים מלהגדיר לה מטרות ומלבצע מה שמדינה וצבא נורמאליים אמורים לעשות בעת מלחמה קיומית. כאשר מבחינים בין טרוריסטים טובים לרעים נותנים למעשה לגיטימציה לטרור ומאותתים לעולם כולו שישראל יכולה להשלים עם רמה "נסבלת" של קורבנות.
בעייתה העיקרית של ישראל בשלב גורלי זה לקיומה היא חוסר-מנהיגות. בהקשר זה ראוי ללמוד דווקא מנחישות האויב, המגויס להשגת מטרותיו המוגדרות והגלויות, אינו מסווה אותן, ומוכן לשאת בעול ובמחיר. דווקא פערי המנהיגות הם שעלולים להוביל למדינה פלשתינאית קבועה וישות יהודית זמנית.
במציאות שנוצרה אחרי 12 שנים של נסיגות אידיאולוגיות וטריטוריאליות אין להסתפק באימוץ "חזון" זר ומנותק של חלוקת ארץ הקודש, אין לחזור על הסיסמה המעורפלת והמאיימת של "ויתורים כואבים", ואפילו אין להסתפק בנוסח של צ'רצ'יל בעניין "דם, יזע ודמעות". אם ישראל 2006 חפצת חיים, היא זקוקה למנהיגות שתבהיר ליהודים ולמי שאינם יהודים, בארץ ובעולם כולו, שאם בכלל קיים פתרון, הוא קשור לחלוקה של א"י השלמה באמת: 2 גדות, 2 עמים, 2 מדינות. פשרה נדיבה זו, לפיה המדינה הערבית ממזרח לירדן תזכה ל-78% מהארץ, והיהודים יסתפקו ב-22% הנותרים שממערב לירדן, היא היחידה האפשרית ללא טרנספר גזעני וכוחני של אחת מן האוכלוסיות. פשרה זו תאפשר לערביי א"י המערבית, ובלבד שלא יעסקו בטרור, לגור ביישוביהם הנוכחיים ולהצביע לפרלמנט ברבת עמון, ותאפשר לממש את הריבונות וההתיישבות היהודיות בכל א"י המערבית.
האם תקום לישראל מנהיגות נחושה, שתציע עוז לתמורה בטרם פורענות, בטרם היווצרות מדינה פלשתינאית קבועה וישות יהודית זמנית?