סבתא שלי ניצולת שואה. יום אחד כשעמדה יחד עם חברה מהונגריה בצריף באושוויץ, עלה עשן מהארובה שמעבר לגדרות, ומישהי אמרה: "שורפים את היהודים". "זה לא נכון" קראה ההונגרייה, ושתיהן גירשו את אותה בחורה מהצריף.
כשסבתא שלי צעדה במצעד המוות עם קבוצת נערות, ניגשה אליהן אישה יוגוסלבית שאמרה בעיניים דומעות: "הגרמנים שרפו את בני משפחתי". "את משקרת" אמרו לה, "אל תפחידי אותנו". סבתא שלי עמדה בתוך השריפה, ולא רצתה להאמין.
באושוויץ של הימים ההם, בזמן שלכאורה היה פשוט לבחור בין טוב לרע, סבתא שלי בחרה בעיוורון המנחם. גם זה סוג של בחירה חופשית. לרוע המזל יהודים רבים בחרו בו לאורך הדורות, וכך מצאו עצמם: גולים, שרופים ומוכים.
כל גאולה מתחילה בהתפכחות ובהבנה של מי הטוב, הרע ומי המכוער.
למרות "המורכבות" של הקיום ניתן להבחין בין טוב ורע. זהו תיקון האכילה מעץ הדעת. הציווי הבסיסי ביותר לאדם, הוא בחירה חופשית והבדלה בין טוב לרע. "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים".
דווקא מי שמסתכל על העם בגובה העיניים ולא ביוהרה, מכבד את העומדים מולו כאנשים עצמאיים בעלי חופש בחירה, שבוחרים בהכרה, ומתוך בחירה חופשית בין טוב לרע. "העם" הוא לא עדר סומים טועה באפילה, שאם רק יאירו לו בעמוד אש יחזור למוטב.
הבחירה בין ההתנחלות-המשך הזהות העצמאית ובין מדינת כל אזרחיה ברורה ונראית לעין. וכל אחד בוחר לאן הוא רוצה להשתייך.
כשכלב ויהושע אומרים את דברם מולם מדברים המרגלים, ובכל זאת העם בוחר... במרגלים.
לא כל מריבה בין שניים בני אותו גזע היא מלחמת אחים.
האם גם אנס ונאנסת בני אותו גזע הם ב"מלחמת אחים"?
ההתקוטטות בינינו ובין הקלגסים ושולחיהם היא לא "בין אחים שרבים על שתי השקפות עולם צודקות", כמו שבינינו לבין הערבים היא לא בין "בני דודים שרבים על פיסת ארץ השייכת לשניהם". זו לא מלחמת אחים, אלא זוהי מלחמה בין המוסר ובין האי מוסריות. בין הצדק ובין האי צדק.
מורכבות אינה חוסר יכולת הבחנה בין טוב ורע.
המורכבות היא העובדה שלרע לא תמיד יש אוזניים מחודדות, זקנקן, ושן קדמית בולטת, שבעל מכה יכול להיות מי שבעבר שר סרנדות או לחם איתך כתף אל כתף על רכס הבופור.
על פי המקרא ברור, למשל, שהשבת היא ביום השביעי ולא ביום השני. וברור, למשל, שאסור לאכול חזיר. גם מבחינה מוסרית ניתנו כלים להבחין בין טוב לרע. לא הכל לוט בערפל ולא הכל אובד בעלטה.
בישראל שנת 2006 בחרו הקלגסים ללבוש מדים שחורים, ובכך אמור להיות קל גם ל"כבדי הראיה" להבחין בין טוב לרע.
אותם קולות שחושבים שמדובר ב"מלחמת אחים", מציעים שכדי למנוע את ההתגוששות כדאי לוותר. רק למחות, לחבק ולהתחבק עם המגרשים ולסגת לגבולות 49, ואז יבוא שלום על ישראל. לפחות נהיה מאוחדים. הנחת יסוד שמזכירה את אלה המאמינים שאם רק נחריב את ההתנחלויות, יפסיקו רוצחינו האכזריים לחשוף את שינהם המחודדות, "ונמר ירבץ עם גדי". אבל בישראל המתחדשת, ההתקוטטות לא תיפסק גם אם נהיה בגבולות 49. לא ההתקוטטות בינינו לבין עצמנו וגם לא בינינו לבין בני דודינו.
זו לא "מלחמת אחים", וגם לא "מלחמת בני דודים".
אם בכלל תהיה, זו תהיה אולי מלחמת אזרחים נגד שלטון אלים, או אולי מהפכה בסגנון זו הצרפתית, או דוגמת המהפכות שעשו מרטין לותר קינג או מהטמה גנדי נגד עוולות מוסריות שבוצעו בבני עמם.
המערכת השלטונית הרקובה משרתת כיום את האינטרסים של האויב. חלקה במודע וחלקה, למרות האזהרות שמוטחות בה, מתוך קונספציה שגויה.
אותם "אחים", ששילחו בנוער עמונה את שחורי המדים חמושים בסוסים ואלות, העבירו באותו שבוע מיליוני שקלים לאש"פ ולחמאס. תנועות ה"שלום" למיניהן הממומנות על ידי גורמים זרים ועוינים דוגמת האיחוד האירופי, קובעות את סדר היום של בג"צ התקשורת, הכנסת והמדינה כולה.
מדוע זה קורה?
ההתגוששות בינינו לבין העמים היא עתיקת יומין. הנוצרים והמוסלמים טענו שהם "היהודים החדשים", וההוכחה הייתה הפיזור שלנו בין העמים והיותנו עם בזוי, גולה, ומוכה.
כל זהות לאומית ישראלית שקמה לתחייה מערערת את אמונת היסוד של היותם "הנבחרים החדשים". לכן הם ינסו להכחיד כל עצמאות יהודית בנצרים או בתל אביב.
וכאשר הניסיונות להכחיד אותנו "מבחוץ" כשלו, מנסים להחריב אותנו "מבפנים".
לצורך זה משתמשים ביסודות רוחניים שקיימים אצלנו והם היסודות האוניברסאליים. הגאולה שלנו אמורה להיות גאולת העולם כולו. את היסוד הזה יש מי שמעוותים במחשבה, שאם הגאולה היא לכל העולם, אין מקום לזהות לאומית עצמאית. הכל של כולם, והמדינה היא "לכל האזרחים". אבל אם כל הכיסאות בחדר הם של כולם, כולם רבים על כל המקומות.
כמו בסוד הצמצום הקבלי, כשהאלוהות הייתה בכל לא היה מקום לאדם, דווקא "הצמצום" וההגדרה כביכול של האלוהות במרחב מסוים, אפשרה קיום לעולם הזה.
"שלום" משמעו סדר. כשכל אחד במקומו, אין מלחמות.
לכן דווקא כשאנחנו מצטמצמים בארץ המובטחת, זה מאפשר לשאר העמים מקום להיות ויכולת להיגאל.
גירוש גוש קטיף והחרבת הבתים בעמונה הם המשך ישיר של חורבן ימית, ושל הניסיון להשמיד את הזהות הלאומית היהודית, ובמילים פשוטות: את מדינת ישראל. זו לא מלחמה בציונות הדתית. אם היו רוצים להלחם בה היו מפרקים את "בני עקיבא" או את ישיבות ההסדר. והרי החריבו גם את חבל ימית שהיה מאוכלס בבני הקיבוצים של השומר הצעיר ותנועת ההתיישבות. האם גם הם חרבו רק כי "לא הצליחו להתנחל בלבבות"?
המלחמה היא לא בין "דתיים" ל"חילוניים" , אלא בין "לאומיים" לאלה הרוצים "מדינת כלל אזרחיה", ולכן המאבק לא יסתיים בגבולות 49. גם בגבולות הכי מצומקים הם ינסו לכונן את מדינת "כלל האזרחים", ואז או שתחרב המדינה הלאומית היהודית או שתהיה התקוממות.
לכן עדיף להיאבק עכשיו, לא כאשר נהיה בגבולות מצומצמים, ולא כאשר נהיה: מכווצים, מוכים וחבולים בידי "אחינו".
מי שלא רצה לחתוך גדרות בכפר מימון, קיבל אלות בעמונה. מי שלא רוצה להיאבק עכשיו, ימצא עצמו בעתיד במאבק קשה הרבה יותר.
אנחנו ציבור עדין שלא אוהב מאבקים, אבל לפעמים אין ברירה כי הצד השני כופה מאבק.
כמו להבדיל, במאבק מול הערבים. אנחנו הרי מסכימים לקבל את הכפר הערבי תקוע ליד היישוב היהודי תקוע, אבל הם לא מסכימים וכופים עלינו עימות אלים. גם המאבק הפנימי נכפה עלינו, וכדי להתקיים צריך להתעורר ולהיאבק.
אולמרט הוא לא הרע. הוא אולי המכוער, אבל לא הוא הבעיה, הוא רק אחד ממשרתי המגמה העכורה. רק סימפטום.
כשסבתא שלי צעדה במצעד המוות עם קבוצת נערות, ניגשה אליהן אישה יוגוסלבית שאמרה בעיניים דומעות: "הגרמנים שרפו את בני משפחתי". "את משקרת" אמרו לה, "אל תפחידי אותנו". סבתא שלי עמדה בתוך השריפה, ולא רצתה להאמין.
באושוויץ של הימים ההם, בזמן שלכאורה היה פשוט לבחור בין טוב לרע, סבתא שלי בחרה בעיוורון המנחם. גם זה סוג של בחירה חופשית. לרוע המזל יהודים רבים בחרו בו לאורך הדורות, וכך מצאו עצמם: גולים, שרופים ומוכים.
כל גאולה מתחילה בהתפכחות ובהבנה של מי הטוב, הרע ומי המכוער.
למרות "המורכבות" של הקיום ניתן להבחין בין טוב ורע. זהו תיקון האכילה מעץ הדעת. הציווי הבסיסי ביותר לאדם, הוא בחירה חופשית והבדלה בין טוב לרע. "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים".
דווקא מי שמסתכל על העם בגובה העיניים ולא ביוהרה, מכבד את העומדים מולו כאנשים עצמאיים בעלי חופש בחירה, שבוחרים בהכרה, ומתוך בחירה חופשית בין טוב לרע. "העם" הוא לא עדר סומים טועה באפילה, שאם רק יאירו לו בעמוד אש יחזור למוטב.
הבחירה בין ההתנחלות-המשך הזהות העצמאית ובין מדינת כל אזרחיה ברורה ונראית לעין. וכל אחד בוחר לאן הוא רוצה להשתייך.
כשכלב ויהושע אומרים את דברם מולם מדברים המרגלים, ובכל זאת העם בוחר... במרגלים.
לא כל מריבה בין שניים בני אותו גזע היא מלחמת אחים.
האם גם אנס ונאנסת בני אותו גזע הם ב"מלחמת אחים"?
ההתקוטטות בינינו ובין הקלגסים ושולחיהם היא לא "בין אחים שרבים על שתי השקפות עולם צודקות", כמו שבינינו לבין הערבים היא לא בין "בני דודים שרבים על פיסת ארץ השייכת לשניהם". זו לא מלחמת אחים, אלא זוהי מלחמה בין המוסר ובין האי מוסריות. בין הצדק ובין האי צדק.
מורכבות אינה חוסר יכולת הבחנה בין טוב ורע.
המורכבות היא העובדה שלרע לא תמיד יש אוזניים מחודדות, זקנקן, ושן קדמית בולטת, שבעל מכה יכול להיות מי שבעבר שר סרנדות או לחם איתך כתף אל כתף על רכס הבופור.
על פי המקרא ברור, למשל, שהשבת היא ביום השביעי ולא ביום השני. וברור, למשל, שאסור לאכול חזיר. גם מבחינה מוסרית ניתנו כלים להבחין בין טוב לרע. לא הכל לוט בערפל ולא הכל אובד בעלטה.
בישראל שנת 2006 בחרו הקלגסים ללבוש מדים שחורים, ובכך אמור להיות קל גם ל"כבדי הראיה" להבחין בין טוב לרע.
אותם קולות שחושבים שמדובר ב"מלחמת אחים", מציעים שכדי למנוע את ההתגוששות כדאי לוותר. רק למחות, לחבק ולהתחבק עם המגרשים ולסגת לגבולות 49, ואז יבוא שלום על ישראל. לפחות נהיה מאוחדים. הנחת יסוד שמזכירה את אלה המאמינים שאם רק נחריב את ההתנחלויות, יפסיקו רוצחינו האכזריים לחשוף את שינהם המחודדות, "ונמר ירבץ עם גדי". אבל בישראל המתחדשת, ההתקוטטות לא תיפסק גם אם נהיה בגבולות 49. לא ההתקוטטות בינינו לבין עצמנו וגם לא בינינו לבין בני דודינו.
זו לא "מלחמת אחים", וגם לא "מלחמת בני דודים".
אם בכלל תהיה, זו תהיה אולי מלחמת אזרחים נגד שלטון אלים, או אולי מהפכה בסגנון זו הצרפתית, או דוגמת המהפכות שעשו מרטין לותר קינג או מהטמה גנדי נגד עוולות מוסריות שבוצעו בבני עמם.
המערכת השלטונית הרקובה משרתת כיום את האינטרסים של האויב. חלקה במודע וחלקה, למרות האזהרות שמוטחות בה, מתוך קונספציה שגויה.
אותם "אחים", ששילחו בנוער עמונה את שחורי המדים חמושים בסוסים ואלות, העבירו באותו שבוע מיליוני שקלים לאש"פ ולחמאס. תנועות ה"שלום" למיניהן הממומנות על ידי גורמים זרים ועוינים דוגמת האיחוד האירופי, קובעות את סדר היום של בג"צ התקשורת, הכנסת והמדינה כולה.
מדוע זה קורה?
ההתגוששות בינינו לבין העמים היא עתיקת יומין. הנוצרים והמוסלמים טענו שהם "היהודים החדשים", וההוכחה הייתה הפיזור שלנו בין העמים והיותנו עם בזוי, גולה, ומוכה.
כל זהות לאומית ישראלית שקמה לתחייה מערערת את אמונת היסוד של היותם "הנבחרים החדשים". לכן הם ינסו להכחיד כל עצמאות יהודית בנצרים או בתל אביב.
וכאשר הניסיונות להכחיד אותנו "מבחוץ" כשלו, מנסים להחריב אותנו "מבפנים".
לצורך זה משתמשים ביסודות רוחניים שקיימים אצלנו והם היסודות האוניברסאליים. הגאולה שלנו אמורה להיות גאולת העולם כולו. את היסוד הזה יש מי שמעוותים במחשבה, שאם הגאולה היא לכל העולם, אין מקום לזהות לאומית עצמאית. הכל של כולם, והמדינה היא "לכל האזרחים". אבל אם כל הכיסאות בחדר הם של כולם, כולם רבים על כל המקומות.
כמו בסוד הצמצום הקבלי, כשהאלוהות הייתה בכל לא היה מקום לאדם, דווקא "הצמצום" וההגדרה כביכול של האלוהות במרחב מסוים, אפשרה קיום לעולם הזה.
"שלום" משמעו סדר. כשכל אחד במקומו, אין מלחמות.
לכן דווקא כשאנחנו מצטמצמים בארץ המובטחת, זה מאפשר לשאר העמים מקום להיות ויכולת להיגאל.
גירוש גוש קטיף והחרבת הבתים בעמונה הם המשך ישיר של חורבן ימית, ושל הניסיון להשמיד את הזהות הלאומית היהודית, ובמילים פשוטות: את מדינת ישראל. זו לא מלחמה בציונות הדתית. אם היו רוצים להלחם בה היו מפרקים את "בני עקיבא" או את ישיבות ההסדר. והרי החריבו גם את חבל ימית שהיה מאוכלס בבני הקיבוצים של השומר הצעיר ותנועת ההתיישבות. האם גם הם חרבו רק כי "לא הצליחו להתנחל בלבבות"?
המלחמה היא לא בין "דתיים" ל"חילוניים" , אלא בין "לאומיים" לאלה הרוצים "מדינת כלל אזרחיה", ולכן המאבק לא יסתיים בגבולות 49. גם בגבולות הכי מצומקים הם ינסו לכונן את מדינת "כלל האזרחים", ואז או שתחרב המדינה הלאומית היהודית או שתהיה התקוממות.
לכן עדיף להיאבק עכשיו, לא כאשר נהיה בגבולות מצומצמים, ולא כאשר נהיה: מכווצים, מוכים וחבולים בידי "אחינו".
מי שלא רצה לחתוך גדרות בכפר מימון, קיבל אלות בעמונה. מי שלא רוצה להיאבק עכשיו, ימצא עצמו בעתיד במאבק קשה הרבה יותר.
אנחנו ציבור עדין שלא אוהב מאבקים, אבל לפעמים אין ברירה כי הצד השני כופה מאבק.
כמו להבדיל, במאבק מול הערבים. אנחנו הרי מסכימים לקבל את הכפר הערבי תקוע ליד היישוב היהודי תקוע, אבל הם לא מסכימים וכופים עלינו עימות אלים. גם המאבק הפנימי נכפה עלינו, וכדי להתקיים צריך להתעורר ולהיאבק.
אולמרט הוא לא הרע. הוא אולי המכוער, אבל לא הוא הבעיה, הוא רק אחד ממשרתי המגמה העכורה. רק סימפטום.