בסה"כ יומיים אימון בצאלים, אימון של פלוגת המפקדה. מבקשים שמכל פלוגה יגיע מ"פ או סמ"פ ומפקד כדי לתת מעטפת לתרגיל.
אני מתחיל לעשות טלפונים לחבר'ה. אשתו של א' טסה לחו"ל והוא צריך להישאר עם הילדים. י' התחתן וטס לירח דבש ו ש' פותח כל היום עסקים ואין לו ראש למילואים. ג' אשתו בהריון וגם הוא לא יוכל להגיע. אני מתקשר לר' ועוד לפני שהוא שומע מתי הוא אומר לי: " אין בעיה אני מגיע!", לאחר מכן נודע לי שהוא בתקופה של מבחן חשוב, עם שני ילדים קטנים בבית, ואשתו עברה ערב לפני המילואים ניתוח בעיניים.
ר' הוא ממפוני גוש קטיף, בן למשפחה של 12 ילדים, אחיו הוא בסיירות המובחרות ביותר בצה"ל. אבא שלו טייס במיל' בחיל אוויר. "אני עם משפחה כזאת לא יכול בכלל לחשוב על לא להגיע למילואים", הוא אומר לי חצי בצחוק חצי ברצינות.
בצאלים אנחנו פוגשים את שאר החברים מהגדוד. גם את ש' הרב הגדודי וגם את מ' יהודי חרדי מבני-ברק. "כל הכבוד שהגעת" אני אומר לו והוא עונה לי: "תדע לך שגם אצלכם מלא קיבוצניקים וחילוניים משתמטים ללא כל בושה. צוחקים עליי שאני בא לפה".
שתקתי כי ידעתי שהוא צודק. גם לא', קצין מהגדוד, אנו אומרים שלום. א' נראה שפוף ועצוב מתמיד. לא' הייתה בעיה קשה להגיע למילואים, והוא בכל זאת בא. "לא רציתי להגיע למילואים האלה. אשתי והמג"ד לחצו עליי להגיע". א' תושב עופרה, בפינוי של עמונה הוא שימש כחובש. וכך הוא מספר: "משעה 10:00 עד שעה 00 :16 לא הפסקנו לפנות פצועים. אי אפשר היה להאמין, מה שהיה שם. היו פצועים ופצועות בכל הכיוונים ובכל מיני מקומות (אני חייב לצנזר מטעמי צניעות...). אפילו שזה רק אימון מפקדה לא הייתי מסוגל לשים עליי את המדים אחרי מה שראו עיניי. אשתי לחצה עליי אז באתי.
ר' אומר בשקט: " גם אחי בן ה- 15 היה שם בעמונה. הוא ישב בבית מספר... וחיכה למפנים. הם לא תכננו להפעיל אלימות, הם רק רצו להביע את מחאתם. כנראה שחשבו שיפנו בנחישות וברגישות... לפתע פרצו לבית. הם לא ביקשו מאף אחד להתפנות, פשוט הניפו את האלות באוויר והחלו לחבוט בכל העוצמה. כשהגיעו לאחי שברו לו את האף, את ארובת העין וכשהוא ניסה להגן על עצמו עשו לו סדק ביד. פינו אותו עם עשרות הפצועים לבית חולים. היום הוא אומנם צעיר, אבל הוא אומר שאין סיכוי שילך לצבא כשיגדל".
בסוף האימון נסענו להגיד שלום להוריו של ר' שגרים בסמוך עם שאר מפוני גוש קטיף. שאלתי את אביו: "איך תגרום לבנך בן ה- 15 להתגייס לצה"ל?", והוא ענה לי: "כשמגיעים אחיו הגדולים מהצבא, אני מושיב אותם באותו השולחן עם הבן ואומר להם: 'ספרו מה עשיתם השבוע'? והם מתחילים לספר ולספר. הם מספרים על מבצעים ו... כך הוא רואה שצה"ל זה עוד הרבה דברים חשובים נוספים. בלי צה"ל לא היינו כאן! חייבים להבין את זה".
בסוף הדרך הארוכה מצאלים, 5 דקות לפני שהגעתי למשפחתי התקשרתי לא', הקצין מעופרה. "תמסור לאשתך שהיא הגיבורה האמיתית" אמרתי לו. "כל הכבוד שהיא שכנעה אותך להגיע למרות כל הקשיים". והוא עונה לי בחיוך מבויש: "בסדר גמור".
לאחר מכן חשבתי לעצמי שאצלנו הרבה מהנשים מנסות לשכנע את הבעלים לא להגיע מסיבות שונות. אשתו למרות כל מה שעבר, שכנעה אותו להגיע.
אני רוצה לבקש מכם, מפקדים בכירים ומפקדים בכירים עוד יותר, בקשה אחת קטנה: עשו כל שביכולתכם שכל זה לא ייגמר. עשו שכל אותם בחורים נפלאים ואחיהם הצעירים ירצו להגיע, להמשיך, להגיע ולהשתייך לאותו גוף אחד ונפלא השייך לכולנו ונקרא: צבא הגנה לישראל!
כותב המאמר הוא מרקע חילוני. רס"ן במיל' מ"פ טנקים.
אני מתחיל לעשות טלפונים לחבר'ה. אשתו של א' טסה לחו"ל והוא צריך להישאר עם הילדים. י' התחתן וטס לירח דבש ו ש' פותח כל היום עסקים ואין לו ראש למילואים. ג' אשתו בהריון וגם הוא לא יוכל להגיע. אני מתקשר לר' ועוד לפני שהוא שומע מתי הוא אומר לי: " אין בעיה אני מגיע!", לאחר מכן נודע לי שהוא בתקופה של מבחן חשוב, עם שני ילדים קטנים בבית, ואשתו עברה ערב לפני המילואים ניתוח בעיניים.
ר' הוא ממפוני גוש קטיף, בן למשפחה של 12 ילדים, אחיו הוא בסיירות המובחרות ביותר בצה"ל. אבא שלו טייס במיל' בחיל אוויר. "אני עם משפחה כזאת לא יכול בכלל לחשוב על לא להגיע למילואים", הוא אומר לי חצי בצחוק חצי ברצינות.
בצאלים אנחנו פוגשים את שאר החברים מהגדוד. גם את ש' הרב הגדודי וגם את מ' יהודי חרדי מבני-ברק. "כל הכבוד שהגעת" אני אומר לו והוא עונה לי: "תדע לך שגם אצלכם מלא קיבוצניקים וחילוניים משתמטים ללא כל בושה. צוחקים עליי שאני בא לפה".
שתקתי כי ידעתי שהוא צודק. גם לא', קצין מהגדוד, אנו אומרים שלום. א' נראה שפוף ועצוב מתמיד. לא' הייתה בעיה קשה להגיע למילואים, והוא בכל זאת בא. "לא רציתי להגיע למילואים האלה. אשתי והמג"ד לחצו עליי להגיע". א' תושב עופרה, בפינוי של עמונה הוא שימש כחובש. וכך הוא מספר: "משעה 10:00 עד שעה 00 :16 לא הפסקנו לפנות פצועים. אי אפשר היה להאמין, מה שהיה שם. היו פצועים ופצועות בכל הכיוונים ובכל מיני מקומות (אני חייב לצנזר מטעמי צניעות...). אפילו שזה רק אימון מפקדה לא הייתי מסוגל לשים עליי את המדים אחרי מה שראו עיניי. אשתי לחצה עליי אז באתי.
ר' אומר בשקט: " גם אחי בן ה- 15 היה שם בעמונה. הוא ישב בבית מספר... וחיכה למפנים. הם לא תכננו להפעיל אלימות, הם רק רצו להביע את מחאתם. כנראה שחשבו שיפנו בנחישות וברגישות... לפתע פרצו לבית. הם לא ביקשו מאף אחד להתפנות, פשוט הניפו את האלות באוויר והחלו לחבוט בכל העוצמה. כשהגיעו לאחי שברו לו את האף, את ארובת העין וכשהוא ניסה להגן על עצמו עשו לו סדק ביד. פינו אותו עם עשרות הפצועים לבית חולים. היום הוא אומנם צעיר, אבל הוא אומר שאין סיכוי שילך לצבא כשיגדל".
בסוף האימון נסענו להגיד שלום להוריו של ר' שגרים בסמוך עם שאר מפוני גוש קטיף. שאלתי את אביו: "איך תגרום לבנך בן ה- 15 להתגייס לצה"ל?", והוא ענה לי: "כשמגיעים אחיו הגדולים מהצבא, אני מושיב אותם באותו השולחן עם הבן ואומר להם: 'ספרו מה עשיתם השבוע'? והם מתחילים לספר ולספר. הם מספרים על מבצעים ו... כך הוא רואה שצה"ל זה עוד הרבה דברים חשובים נוספים. בלי צה"ל לא היינו כאן! חייבים להבין את זה".
בסוף הדרך הארוכה מצאלים, 5 דקות לפני שהגעתי למשפחתי התקשרתי לא', הקצין מעופרה. "תמסור לאשתך שהיא הגיבורה האמיתית" אמרתי לו. "כל הכבוד שהיא שכנעה אותך להגיע למרות כל הקשיים". והוא עונה לי בחיוך מבויש: "בסדר גמור".
לאחר מכן חשבתי לעצמי שאצלנו הרבה מהנשים מנסות לשכנע את הבעלים לא להגיע מסיבות שונות. אשתו למרות כל מה שעבר, שכנעה אותו להגיע.
אני רוצה לבקש מכם, מפקדים בכירים ומפקדים בכירים עוד יותר, בקשה אחת קטנה: עשו כל שביכולתכם שכל זה לא ייגמר. עשו שכל אותם בחורים נפלאים ואחיהם הצעירים ירצו להגיע, להמשיך, להגיע ולהשתייך לאותו גוף אחד ונפלא השייך לכולנו ונקרא: צבא הגנה לישראל!
כותב המאמר הוא מרקע חילוני. רס"ן במיל' מ"פ טנקים.