הבחירות בפתח, ואתה אומר עזוב.
אתה אומר מה לי ולמדינה הזו. תראה מה היא עשתה בגוש קטיף, בעמונה, תראה מה היא עושה לדתיים בצבא, תראה...
וזה עוד כלום, תראה מה היא מתכננת לעשות.
זהו, המדינה בסוף הדרך.
אני לא משתף איתה פעולה. לא מתגייס לצבא, לא מצביע, אני לא...
ואני שואל מה קרה לך?
בלי מילים גבוהות, בלי לצטט פסוקים מהתנ"ך וקטעים מ"אורות" אני שואל בפשטות:
מה קרה לך?
ככה החלטת לעזוב? לעמוד בצד? לשבת על הגדר?
מקודם היה לך כוח לרוץ, להילחם ולהיאבק, ופתאום "נגמר לך הסוס"? החלטת שזהו, שהפעם הגזימו?
ובכן אני לא אלטף אותך, לא אעודד אותך ולא אלחש באוזנך, ברוך, מילות חיזוק.
בא לי לאחוז בחולצתך, לנער אותך בכעס ולשאול אותך:
מי שמך?
מי נתן לך רשות לברוח, לפרוש באמצע המערכה, לתת לאחרים להילחם בשבילך, להפקיר את החזית ולערוק לביתך?!
איך ועל פי מה החלטת שהמלחמה נגמרה?!
מה פתאום החלטת שהמערכה אבודה?!
מי יבוא במקומך? מי ימלא את חסרונך?
על כן אני אומר לך וקורא לך, קום!
המשך הלאה, מלא חובתך. שמעת? זהו חובתך!
אנו לא בסוף הדרך, ועוד רבה המלאכה. ובמערכה הבאה מוטלת עלינו אחריות רבה.
קום והצבע!
"לא עליך המלאכה לגמור", אך אין אחד מאיתנו שרשאי להיפטר ממנה.
קום, נער עצמך והצבע. הטה את כף המאזניים לטובה!
הייה שותף לקידום הטוב. תן כתף!
אם נולדת להיות כאן ועכשיו, סימן שזקוקים לעשייתך. אל תשתמט!
אינני יודע מתי נזכה לטובה, מתי יגיע היום ההוא מושא כל שאיפה, אך ודאי ופשוט שיגיע.
וביום ההוא תזכה גם אתה לטפיחה על השכם ותוכל לומר בגאווה: זה חלקי, כאן נבנה עמלי. פה גם אני לקחתי חלק במערכה...
כותב המאמר נפצע בלבנון לפני 20 שנה ומוגדר כפצוע הקשה ביותר, זכה מאז ללמוד וגם ללמד.
אתה אומר מה לי ולמדינה הזו. תראה מה היא עשתה בגוש קטיף, בעמונה, תראה מה היא עושה לדתיים בצבא, תראה...
וזה עוד כלום, תראה מה היא מתכננת לעשות.
זהו, המדינה בסוף הדרך.
אני לא משתף איתה פעולה. לא מתגייס לצבא, לא מצביע, אני לא...
ואני שואל מה קרה לך?
בלי מילים גבוהות, בלי לצטט פסוקים מהתנ"ך וקטעים מ"אורות" אני שואל בפשטות:
מה קרה לך?
ככה החלטת לעזוב? לעמוד בצד? לשבת על הגדר?
מקודם היה לך כוח לרוץ, להילחם ולהיאבק, ופתאום "נגמר לך הסוס"? החלטת שזהו, שהפעם הגזימו?
ובכן אני לא אלטף אותך, לא אעודד אותך ולא אלחש באוזנך, ברוך, מילות חיזוק.
בא לי לאחוז בחולצתך, לנער אותך בכעס ולשאול אותך:
מי שמך?
מי נתן לך רשות לברוח, לפרוש באמצע המערכה, לתת לאחרים להילחם בשבילך, להפקיר את החזית ולערוק לביתך?!
איך ועל פי מה החלטת שהמלחמה נגמרה?!
מה פתאום החלטת שהמערכה אבודה?!
מי יבוא במקומך? מי ימלא את חסרונך?
על כן אני אומר לך וקורא לך, קום!
המשך הלאה, מלא חובתך. שמעת? זהו חובתך!
אנו לא בסוף הדרך, ועוד רבה המלאכה. ובמערכה הבאה מוטלת עלינו אחריות רבה.
קום והצבע!
"לא עליך המלאכה לגמור", אך אין אחד מאיתנו שרשאי להיפטר ממנה.
קום, נער עצמך והצבע. הטה את כף המאזניים לטובה!
הייה שותף לקידום הטוב. תן כתף!
אם נולדת להיות כאן ועכשיו, סימן שזקוקים לעשייתך. אל תשתמט!
אינני יודע מתי נזכה לטובה, מתי יגיע היום ההוא מושא כל שאיפה, אך ודאי ופשוט שיגיע.
וביום ההוא תזכה גם אתה לטפיחה על השכם ותוכל לומר בגאווה: זה חלקי, כאן נבנה עמלי. פה גם אני לקחתי חלק במערכה...
כותב המאמר נפצע בלבנון לפני 20 שנה ומוגדר כפצוע הקשה ביותר, זכה מאז ללמוד וגם ללמד.