המגיד מדובנא משל כדרכו משל נאה כדי לבאר את הפסוק מן ההפטרה: "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". פסוק זה כמו פסוקים נוספים בהפטרה, משתמש בכינויים של יגע ועבודה קשה כדי לתאר את עבודת הקרבנות, ומבקש לטעון שאין חפץ לה' ביגיעה זו כל עוד מניעיו של בעליה אינם טהורים.
במשלו, מתאר המגיד מדובנא סבל שהשכיר את עצמו בזול משום שלא העריך נכון את משקלה הכבד של הסחורה שנשא על גבו. בסופו של יום בא הסבל בטרוניא אל בעל הסחורה על שהטעה אותו, כשאמר לו שהסחורה קלה. והנה, לא זו בלבד שטענותיו לא התקבלו על דעתו של בעל הסחורה, אלא אדרבה האחרון בא אליו בטענה מפתיעה: "מסתבר שהסחורה שנשאת על גבך אינה שלי, שהרי באמת סחורתי קלה היא ולא כבדה, ועל כן אינני חייב לשלם לך מאומה על עבודתך".
ובאופן דומה פירש המגיד את הפסוק: אם אומנם חש אתה יגיעה בעבודתך, סימן הוא שטעית בכתובת ועבודתך אינה עבודת ה' כלל ועיקר. משום שתחושת היגיעה שמתעוררת באדם העוסק בעבודת ה' הנשגבת נובעת אך ורק מן הקושי שלו להזדהות עם התוכן הפנימי של המצוה. קושי זה מביא בהכרח את האדם לסדרה של טעויות הנובעות זו מזו, שכולאות אותו במעגל סגור שקשה לו להיחלץ ממנו.
הניכור שהוא חש אל התוכן הפנימי של המצוה מביא אותו להתעסק בצדדיה החיצוניים, ואת החלל הרוחני שנפער בו הוא מנסה למלאות בהכבדה מלאכותית של העול המעשי שבה. ולדוגמא, ככל שגדל הניכור של מקריב הקרבן אל ערך הקירבה וההקרבה, כך גדלה המוטיבציה שלו להביא קרבן גדול ויקר ולפצות בכך על ריחוקו מה'. אלא שניסיונות נואשים אלו נדונו לכישלון, ובסופו של דבר נזקם גדול מתועלתם. משום שדווקא המאמץ המוגבר לזכות בריגוש רוחני מאולץ, מעצים את תחושת התסכול, שככל שהמאמצים גדלים והולכים כך התמורה הולכת ונשחקת.
ולא בכדי התורה טורחת להדגיש שלא הכמות עיקר, אלא האיכות. ואינה חוסכת במילים כדי להציג מגוון רחב של מיני קרבנות ומנחות, המדורגים מן היקר ביותר ועד הזול ביותר. וזאת כדי ללמדנו, כי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את ליבו לשמים".
רעיון זה בא לידי ביטוי במצוות מליחת הקרבן - "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ב', י"ג). טבעו של המלח הוא, שטעמו מועיל לבשר אך ורק כשמקפידים היטב לשמור על מינון נמוך, ואילו ריבוי מלח פוגם לגמרי את התבשיל כולו. וכבר עמד על כך ר' בחיי (שם), שהברית כרותה למלח משום שבו יתקיים העולם ובו יכרת. מחד, הוא אבי אבות התבלינים המטעימים את המאכל ונותנים לו ניחוח מיוחד, ומאידך, ריבוי המליחות עלול להפוך ארץ פרי למלחה וחרבה.
ואם תרצה לומר, טעמה של המצוה בפי האדם שקול לטיבול המאכל במלח. כל זמן שהמצוה עומדת במרכז ההזדהות וטעם המלח טפל לה מה טוב, אך כשהוא מנסה להיות עיקר אין מר ממנו להקדיח את התבשיל כולו. וזו דרכה של עבודת ה' האמיתית, למצוא את המלח המתאים במינון המדויק, כדי להטעים את ערכה האמיתי של המצוה. "טעמו וראו כי טוב ה'".
יהי רצון שנזכה במהרה לטעמם של בני חורין, שדרכם לאכול בהטבלה.
במשלו, מתאר המגיד מדובנא סבל שהשכיר את עצמו בזול משום שלא העריך נכון את משקלה הכבד של הסחורה שנשא על גבו. בסופו של יום בא הסבל בטרוניא אל בעל הסחורה על שהטעה אותו, כשאמר לו שהסחורה קלה. והנה, לא זו בלבד שטענותיו לא התקבלו על דעתו של בעל הסחורה, אלא אדרבה האחרון בא אליו בטענה מפתיעה: "מסתבר שהסחורה שנשאת על גבך אינה שלי, שהרי באמת סחורתי קלה היא ולא כבדה, ועל כן אינני חייב לשלם לך מאומה על עבודתך".
ובאופן דומה פירש המגיד את הפסוק: אם אומנם חש אתה יגיעה בעבודתך, סימן הוא שטעית בכתובת ועבודתך אינה עבודת ה' כלל ועיקר. משום שתחושת היגיעה שמתעוררת באדם העוסק בעבודת ה' הנשגבת נובעת אך ורק מן הקושי שלו להזדהות עם התוכן הפנימי של המצוה. קושי זה מביא בהכרח את האדם לסדרה של טעויות הנובעות זו מזו, שכולאות אותו במעגל סגור שקשה לו להיחלץ ממנו.
הניכור שהוא חש אל התוכן הפנימי של המצוה מביא אותו להתעסק בצדדיה החיצוניים, ואת החלל הרוחני שנפער בו הוא מנסה למלאות בהכבדה מלאכותית של העול המעשי שבה. ולדוגמא, ככל שגדל הניכור של מקריב הקרבן אל ערך הקירבה וההקרבה, כך גדלה המוטיבציה שלו להביא קרבן גדול ויקר ולפצות בכך על ריחוקו מה'. אלא שניסיונות נואשים אלו נדונו לכישלון, ובסופו של דבר נזקם גדול מתועלתם. משום שדווקא המאמץ המוגבר לזכות בריגוש רוחני מאולץ, מעצים את תחושת התסכול, שככל שהמאמצים גדלים והולכים כך התמורה הולכת ונשחקת.
ולא בכדי התורה טורחת להדגיש שלא הכמות עיקר, אלא האיכות. ואינה חוסכת במילים כדי להציג מגוון רחב של מיני קרבנות ומנחות, המדורגים מן היקר ביותר ועד הזול ביותר. וזאת כדי ללמדנו, כי "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את ליבו לשמים".
רעיון זה בא לידי ביטוי במצוות מליחת הקרבן - "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ב', י"ג). טבעו של המלח הוא, שטעמו מועיל לבשר אך ורק כשמקפידים היטב לשמור על מינון נמוך, ואילו ריבוי מלח פוגם לגמרי את התבשיל כולו. וכבר עמד על כך ר' בחיי (שם), שהברית כרותה למלח משום שבו יתקיים העולם ובו יכרת. מחד, הוא אבי אבות התבלינים המטעימים את המאכל ונותנים לו ניחוח מיוחד, ומאידך, ריבוי המליחות עלול להפוך ארץ פרי למלחה וחרבה.
ואם תרצה לומר, טעמה של המצוה בפי האדם שקול לטיבול המאכל במלח. כל זמן שהמצוה עומדת במרכז ההזדהות וטעם המלח טפל לה מה טוב, אך כשהוא מנסה להיות עיקר אין מר ממנו להקדיח את התבשיל כולו. וזו דרכה של עבודת ה' האמיתית, למצוא את המלח המתאים במינון המדויק, כדי להטעים את ערכה האמיתי של המצוה. "טעמו וראו כי טוב ה'".
יהי רצון שנזכה במהרה לטעמם של בני חורין, שדרכם לאכול בהטבלה.