טעמי המצוות, חשיבות החקירה בהם ועל יציאת מצרים, "פסח, מצה ומרור".
פרק א' - חשיבות לברר טעמי המצוות.
פרק ב' - כתבי מרן הרב קוק בנושא הנ"ל.
פרק ג' - מגבלה שיש בחקירתם.
פרק ד' - על יציאת מצרים.
פרק ה' - על קרבן פסח.
פרק ו' - על אכילת מצה בפסח.
פרק ז' - על אכילת מרור בפסח.
סיכום.
פרק א' - חשיבות לברר טעמי המצוות
כתב הרמב"ם: "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הינם, ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תו לו טעם!" (הלכות תמורה, פרק ד' הלכה י"ד). הגישה נועזת. ודאי שאין ביכולתו של בשר ודם להבין בדיוק מפני מה קבע ה' מצוה מסוימת, בצורה כזו וכזו, ובפרטים אלו המסוימים. ואמנם מצאנו פה ושם טעמים למצוות שחז"ל מסרו לנו, במיוחד במדרשים. אבל הא כיצד תינתן רשות לכל אחד ואחד להמציא לעצמו טעמים לפי הנדמה לו לפי שכלו המוגבל? אבל אמנם כך הורה לנו הרמב"ם לעשות. וגם הוא עצמו מסר לנו טעמים רבים (בספרו "מורה נבוכים" חלק ג', ועיין רשימה מפורטת בספרנו "אוצרות הרמב"ם", ערך "טעמי המצוות", עמ' קי"א-קט"ז).
לעומתו היו מקדמונינו הסבורים שאין לתת טעמים למצוות (עיין דברי מהר"ל, "תפארת ישראל", פרק שישי) כי הם גזירות מלך ויש לקיימן מפני כניעת שכלנו, ולא מפני כל הסבר רציונאלי. מרן הראי"ה (בעניין "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך") כותב הכרעה כדלהלן: "ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי המצוות ודאי ניתנו להידרש, ולא נכתבו רק מפני התקלה וכו'. אמנם נכון מאוד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצוות, וזהו שלימות השכל שהוא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ה', שגם הוא חלק גדול משלימות האנושי, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצוות רק מצד רצון השם יתברך, ולא מצד הטעם שנמצא בהם" (עין איה", ברכות פרק ה', פסקה ק"ד).
פרק ב' - כתבי הרב קוק בנושא טעמי המצוות
ואמנם מרן הראי"ה ("מאמרי הראי"ה", עמ' 541) קובע כי אותם חילוקי דעות שבין אישי חז"ל עצמם בענייני ההלכה, מבוססים על הבנתם ב"סגולות המצוות" [כלומר ידיעת טעמיהם], ולא כמו המחלוקות שבין הפוסקים בדורות אחרונים. וסמך גדול לדבריו יש בדברי רש"י (סוטה כ' ע"א ד"ה והדר אתא לקמיה דר"ע; וכן דברי רש"י על נדה דף ז' סוף ע"ב). ומצאנו כי הראי"ה אסף טעמים לרבים מהמצוות במאמרו "אפיקים בנגב" (הובאו ב"אוצרות הראי"ה", חלק ב' עמ' 93-99). ועוד כתב מאמרים ארוכים לבאר כמה עשרות מצוות ("אוצרות הראי"ה", חלק ב' עמ' 499-524). נביא לסיכום דברי מרן: "שאנו יודעים שגם זה הוא מתכלית של המצוות, שעל ידי עשייתן נבוא להתבונן בטעמן, כל אחד לפי שכלו. וקדושת עשיית המצוה מוספת דעה והשכל לכל מי שיתן אל לבו להתבונן בטעמן. וכל אחד ישיג כפי כוחו וידע ע"י זה דרכי ה' הישרים שצפונים בכל מצוה" ("מדבר שור", תחילת דרוש ט"ז, עמ' קל"ז). ואל יאמר אדם כי ממה שביארו חכמי הדורות השונים על מצוה מסוימת, רק טעם אחד מהם נכון, והשאר אינם לעניין. לא כן הוא, אלא כל הטעמים שסיפקו לנו "כבר הוא מאוחד אתנו מטעם החכמה העליונה, שהכל גלוי וצפוי לפניו" ("עין איה", שבת פ"ב פסקה כ"ו).
וכמה פרטים מעניינים בעניין נושא זה אספנו במפתחות שערכנו בעז"ה ("אוצרות הראי"ה", חלק חמישי, עמ' 56, עיין שם).
פרק ג' - מגבלה שיש בחקירת טעמי המצוות
אמנם יש מחכמי התלמוד שדרשו טעם למקרא (עיין "אנציקלופדיה תלמודית", כרך עשרים, ערך "טעמא דקרא", פרק שישי) אבל אין שום היתר להקל בקיום המצוה לפי המתחייב לפי הטעם ההוא שדורשים. כך כתב בשו"ת חתם סופר (יורה דעה, סימן רנ"ד, ד"ה ונ"ל הא דנדחק) "היכא דעל ידי הטעם נבוא להקל, לא דרשינן טעמא".
פרק ד' - על יציאת מצרים
כתב מהר"ל: "יציאת [ישראל מ]מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה [ה']ביציאה, הוא יסוד האמונה, שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקב"ה עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם, כי אם ליציאת מצרים" ("גבורות השם", תחילת פ"ג. ופירוט כמה מהמצוות בהן נקשר עניין יציאת מצרים, עיי"ש פרק מ"ה. וע"ע דברי רמב"ן, סוף פרשת בא). ומה טעם לזה? הביא שם מהר"ל את מדרש חז"ל (מדרש תהילים, פרק קט"ז) שם אמרו: "כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו, כך 'הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי" עכ"ל. כלומר "שהיו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו". זאת אומרת, היינו לקויים בחומריות איומה, נתונים במ"ט שערי טומאה. והקב"ה שחרר אותנו מן עבדות קשה זו כדי שנהיה בני חורין, העוסקים בטוב המירבי שהאדם יכול להשיג, בלי להיות משועבד למי שמריע לו, או מצמצם טובתו. [האריך בזה מהר"ל, "גבורות השם", פרק מ"ד]. ונכלל בזה להיות משוחרר מן עולו הקשה של יצר הרע. וכל התורה אינה אלא פרטים לדרור עליון זה.
וכך כתב הראי"ה ("עולת ראי"ה", חלק א' עמ' ע"א) בעניין ברכת "שלא עשני עבד" שאנו מודים ומשבחים בכל יום ויום: "גדולה היא ההודאה על אשר נתת לי נשמה עצמית, שחפצה החפשי נתון בידה, שהיא עצמה יש לה מטרה בחיים ובמציאות וכו'. ולא נשפלתי להיות נוצר בתכונה של עבדות, שאין לה חיים עצמיים ורצון מקורי" עכ"ל. כלומר גם אחרי שבוטל בחברה נוהג ממוסד של "עבדות", יש מקום לברכה זו בזה שאנו מקיימים את הטוב לנו, ואיננו כפופים למנהג הבריות, ואיננו זמומים בידי יצרנו הרע. יסוד נפלא זה מוזכר בתחילת עשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כלומר אין כאן רק שינוי גיאוגרפי שיצאנו מהמדינה ההיא, אלא יש כאן שינוי סטאטוס, שמהיום והלאה אנו בני חורין מכל עול של נברא אחר. "אשרנו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו!".
כדברים האלו מצאנו גם בדברי מרן הראי"ה, וזו לשונו: "מהו הטבע? אחיזת הסיבות במסובבים. [כלומר של השתלשלות ענינים זה מזה, לפי טבע ערוך מראש של הכרח הטבע]. [אבל] מבית עבדים הננו מוצאים [ח' מנוקדת שורק], לחירות עולם נגאלנו, זיכך אותנו כור הברזל אשר במצרים להכין גאולה לעולם בגאולתנו. והטבע התעלה בעילויינו, זרח עלינו הוד נשמת הנס" ("שמונה קבצים", קובץ ה', פסקה ל"ג).
"הנסים מבארים את האמונה האלוהית, שהיא ממעל לכל גבול וכו'. ויציאת מצרים, והנסים הכרוכים בה, היא יסודם [של שלמות האמונה שבמצב ההוא אינה זקוקה יותר להפגנת נסים מהפכי הטבע] שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עיקרי, כי אם טפל לעיקר" [ע"פ ברכות י"ב ע"ב] ("שמונה קבצים", קו"א פסקה תט"ז). הרי מכאן שבשחרורנו מעול עבדות במצרים, יצאנו מהמעגל המצמצם של סיבה ומסובב, של ההכרח שבטבע. ע"י יציאת מצרים למדנו שיש חופש ויכולת לעשות פעולות מעל לטבע, בין במישור האלוהי, ובין במישור האנושי. כלומר שהאדם יכול לשנות את אופיו ואת תכונותיו. הרי נעשינו בני חורין!
כדברי הרב במקום אחר: "הבחירה במילואה לישראל היא נתונה. מראשית היצירה, מתחתית מדרגותיה עד רומה, הולכים האופיים ומתבדלים זה מזה בתוכן של חופש עצמותם, שהוא חופש רצונם. מפלאות תמים דעים הוא, שכל בריה הרי היא נגאלת ממאסר העבדות, כלומר מכבלי ההכרח והעדר החופש הבחירי, וכו' וכו'. העמים במושגם הכללי הנם יותר כבולים בכבלי ההכרח מאישים יחידים, והצירוף העבדותי של כל יחיד הולך ונעשה עול ברזל בקיבוצים. [לעומתם] ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי, והיא היא התכונה היותר עליונה וכו'. שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלוהית של ד' אלוהי ישראל. 'עבדי הם אשר הוצאיתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כ"ה, מ"ב). וכו' באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון" ("שמונה קבצים", קו"ה פסקה ק'). זאת אומרת, כל האומות משועבדות לנורמות חברתיות, ואינן יכולות לשנות הרגלים. אבל בישראל יש אפשרות להתעלות מעל הרגלי העבר, וגם אדם שהיה מושחת כירבעם בן נבט, יכול להתהפך ולהיות כמשה רבנו (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק חמישי הלכה ב'. עיין שם פרטים).
ובזה הגענו לשינוי מהפכני, להפסיק לנהוג בבהמיות, אלא להיפך לבני אדם! וכך לשון הרב: "הגבהנו את היסוד של נפש בהמית שלנו, ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט, ממועד צאתנו משעבוד עם שבשר חמורים בשרם. והננו הולכים ועושים זה תמיד [בכל שנה ושנה] בפרק זה. מתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות [כלומר שעורים, שהם קרבן עומר הנקרב ביום שני של פסח] וכו' מתרוממת מטהרת טומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה [כדי] לקבל צורת אדם [בעת מתן תורה], יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חטים [מהם מקריבים קרבן שני הלחם] ואנו באים לחוג את חג השבועות" ("שמונה קבצים", קו"א סימן תתכ"ח. ודבריו מבוססים על זהר חלק ג', דף צ"ז, ע"ב).
פרק ה' - על קרבן פסח
"רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה וכו'. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" (פסחים קט"ז).
נביא כאן כמה פירורים משולחן גבוה, ממה שכתב מרן הרב על הנ"ל. "והנה יסוד הפסח הוא על הכרת טובה, כדכתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח [פ' מנוקדת קמץ] על בתי בני ישראל במצרים'. על כן צריך להגדיל ולהרחיב זאת ההכרה, שהיא המשובחת שבהרגשות האנושיות, בכל האפשרי. ומזה נלמוד דהוא הדין כל מצוותיה של תורה בכולן [בכללן] נוסדו על הכרת הטובה הכללית להשם יתברך יוצרנו ב"ה, וכו' וכו'. ואמרו שלא יאכל אחריו אפיקומן [מאכל אחר אחרי אכילת כזית מצה אחרונה] כדי שירגיש מתיקותו וטעמו [של בשר הפסח, בזמן שבית המקדש היה קיים]. והיא הערה שיסוד הכרת טובה היא לתכלית הרגשת המתיקות בכל מעשה המצוות כולן" ("מאורות הראי"ה", "הגדה של פסח", עמ' קצ"ט).
פרק ו' - על אכילת מצה בפסח
עם ישראל הוא עם קדוש. מובא בגמרא כי ר' אלכסנדרי היה מוסיף על תפילתו בקשה דלהלן: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה ויעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם" (ברכות י"ז, ע"א). אמר על כך הגאון ר' צדוק הכהן: "גלוי וידוע לפניך, דרק לפניו הוא גלוי. אבל למראית העין הרי יש כמה מומרים להכעיס, שזה [רק] למראית העין" ("רסיסי לילה", פסקה מ"ט. ובדומה לכך בספרו "ישראל קדושים", סימן י', עמ' 121). כלומר, עצם הישראליות היא הדבקות בה', והחטא הוא רק במקרה.
מהו "שאור שבעיסה" המוזכר במאמרו? יצר הרע הנסוך בקרבנו, עליו אמר "חובות הלבבות" (במהדורה תרגום ר"י אבן תיבון, בהקדמה, ליד פי' "טוב הלבנון" ס"ק י"ד) "וכל אדם אויבו בין צלעיו" (כלומר יצר הרע). והוא המתסיס אותנו, המחרחר ריב ומדון שיהא האדם עושה נגד תועלתו האמתית; והקנאה והתאוה ורדיפת הכבוד יזיקו לו לאדם בגוף ונפש. ומה תיקון האדם? שיאכל "נהמא דאסוותא" (זהר ח"ב דף קפ"ג ע"ב). וכאשר יאכל מצה פשוטה משך שבעה ימים, הרי זה מועיל לתקן דיעותיו לשאר ימות השנה (שם. וע"ע ח"ג, דף רפ"ב, ע"ב).
וכיצד הרפואה? שיתבונן האדם שאיננו זקוק למותרות [ב' ווין מנוקדות חולם], איננו זקוק לפינוקים. האדם שמח בחלקו, במה שהקציב לו הקב"ה. וכאשר לזמן קט האדם מחוסר מעדני החיים ומטעמים, הוא חוזר לבריאותו הנפשית כי מתלמד שאיננו זקוק לתפנוקים.
על זה כתב מרן הראי"ה: "קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלוהית וכו'. וכי כל הניגוד והכבידות שכל העולם פוגע בה איננו כי אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. [ככתוב בצפניה ג, יב] 'והשארתי בך עם עני ודל', וחסו בשם ה'". וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה [משך ז' ימים של פסח, המוזכר בזוהר דלעיל] אז אין כל עושר מזיקו, כי אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית" ("שמונה קבצים" קובץ ה', פסקה ק"ו).
"שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר ברכוש קנוי; והוא לוחם, ומתמלא איבה, קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרושש את החיים ומאבד את טוב העולם" (שם, שם).
הרב נתן מעמק ההבנה ב"לחם עוני", שע"י ההכרה שאין אנו זקוקים ליותר מזה, נהיה האדם עשיר בלבבו, עשיר באופי "השמח בחלקו". ובדומה לזה כתב מהר"ל ("גבורות השם" תחילת פרק נ"א). אבל מרן ראי"ה הוסיף בזה נשגבות. (ע"ע "אוצרות הראיה", חלק ב' עמ' 513).
פרק ז' - על אכילת מרור בפסח
ברור הדבר כי כאשר יש צער הנגרם ע"י קיום המצוה, לפעמים חז"ל התירו לעבור על איסור דרבנן. זו לשונם "במקום צער לא גזרו רבנן" (כתובות ס ע"א). ויש אשר גם פטרו מלקיים מצוה דאורייתא. "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כ"ה ע"ב) למרות שאין ההיתר מפורש במקרא. וכדרך התנהגות כללית, זאת היא דרכם של אומות העולם, כאשר נתקלים בצער בעת קיום מצוה, כמו שמש הקופחת על ראשם בעת ישיבה בסוכה, בועטים הם במצוה ויוצאים (ע"ז דף ג' ע"א).
כך היא שורת האופי האנושי הכללי. אבל בישראל יש להם מעלה עליונה, לקיים את המצוות למרות של צער וסבל שבדבר, וזאת מפני דבקותם בהקב"ה. וזו לשון מרן הרב: "פסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה. וכו' וכו'. אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה.
כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, ואי אפשר לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי אם בצער ובמכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה. ["צרור המור דודי לי"] 'ואע"פ שמיצר ומימר [לשון מרירות] לי, מכל מקום דודי הוא' [עיין דרשת חז"ל, שבת פח ע"ב. ודברי "חובות הלבבות", שער האהבה, סוף פרק ראשון]. אבל אומות העולם אינם רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידיאלי שבאמונה" עכ"ל ("שמונה קבצים", קובץ ז', פסקא קלט).
מרן ראה באכילת מרור את הביטוי לפרסם כי ישראל יודעים אמנם בהקב"ה שהוא המטיל עליהם צער "השביעני ממרורים, הרוני לענה" (איכה ג', ט"ו). ואעפ"כ הם אינם משתמטים מעבודתו. וזהו ההבדל העיקרי בין מצה למרור, אשר "בלע מצה [בלי ללעוס בשיניו] יצא [ידי חובתו]. אבל אם בלע מרור, לא יצא. דטעם מרור בעינן, וליכא" (שו"ע או"ח סי' תעה, סעיף ג). ומפרש "משנה ברורה" [צריך] "שירגיש המרירות בפיו, זכר ל'וימררו את חייהם' עכ"ל. בני ישראל ידעו כי הקב"ה הוא שליט בעולמו, והוא שגזר על השעבוד הנורא "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום ועינו אותם" (בראשית ט"ו, י"ג). ולא מפני זה כפרו בה', אלא שמרו זהותם הלאומית לא לשנות את שמותיהם ולשונם וכיו"ב (ויקרא רבא פ' ל"ב). וכך בכל דור ודור, כאשר מתרחשים לנו ענינים שהם לא לפי רצוננו, ולא לפי מה שקוינו שיהיו, יש לנו לאכול בתמימות את המרורים ולדעת כי בכך מצייתים אנו לרצונו של ה', באמונה תמה. מה שהראי"ה קרא "הצורה הטבעית של האמונה".
סיכום
"רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" (פסחים קט"ז.). למדנו מגדולי רבותינו: מה יתן ומה יוסיף "סתם" אמירה, מס שפתיים ובלי הרגשה לבבית פנימית? בודאי דברי רבן גמליאל הם שהאדם יתבונן ויעמיק ויתעלה מהמחשבות העמוקות שיש בעניני "פסח, מצה ומרור". אדם המסתפק באמירה שטחית בלבד, דומה למתפלל מלים ב"שמונה עשרה" ולבו בל עמו. לפי דברינו הנ"ל, מרן הרב חינך כי "פסח" בא ללמד כמה ה' חס עלינו. בזמן שישראל עברו בים סוף קטרג המשטין "מה ההבדל בין ישראל למצרים? הללו עובדי ע"ז, וכן הללו. הללו מגלים עריות, וכן הללו. הללו שופכי דמים, וכן הללו" (זהר ח"ב דף ק"ע ע"ב). והרעיון הזה מוזכר בילקוט שמעוני (שמות, סוף רמז רל"ד). וצריכים לדעת כי זה היה רק שבעה ימים בלבד אחרי עצם יציאתם ממצרים, כלומר כך היה מצבם גם קודם לזה. וכן במדרש שיר השירים רבה (תחילת פ"ב, "כשושנה בין החוחים") אמרו: "להוציא גוי מקרב גוי, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית, ואלו מגדלין בלורית וכו'. אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם". ובכן הא כיצד נתקיימה הצלתם מעשרת המכות? ענו שם במדרש (פסקה ג') "העולם לא נברא אלא בשביל ישראל". ובשביל "שושנה" רעיונית זו ניצולו.
וכן תמה העם לפני משה רבינו "בשעה שבא ואמר לישראל 'בחודש הזה' אתם נגאלים. אמרו לו: 'משה רבינו! היאך אנו נגאלין? וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?!' אמר להם: 'הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" (מדרש שיר השירים, סדרא תנינא, פרק ב', ד"ה מדלג על ההרים). והרי "אהבה שהיא בלתי תלויה בדבר" (אבות, ה'). וכאשר נזכרים בצרותיהם של מצרים, אשר אין בית שלא היה שם מת (שמות י"ב, ל'), ובכל זאת ישראל ניצולו, למרות שהיו גם הם בלתי ראויים להצלה, כמה צריכה להיות עצומה "הכרת טובה" שלנו!
וכן ענין "מצה", כאשר האדם מרושש מנכסיו, ואנשים בלתי הגונים חטפו את רכושו, ואעפ"כ הוא חי חיים רגועים ושמח בחלקו, הרי "העושר שבעוני".
וכן עניין "מרור", כמה היא גבורתם של ישראל! "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". ומציקים לנו, ומכאיבים לנו, וחושבים תחבולות ערמומיות כיצד להתיש כוחנו ולחסלנו. והקב"ה מצילנו מידם!
כמה שנרבה לספר בלקחים בליל סדר של פסח, החל מן "עבדים היינו לפרעה במצרים" ועד לאמירת הלל הגדול, לא נוכל לבטא במלואו שבח גדול הזה שיש בישראל. כך כתב הראי"ה על הנוסח שבקידוש ליל חג: "ורוממנו מכל לשון" וזו לשונו: "כל הגיון אלוהי ונשגב של הגויים, אפשר לו להתלבש בשפה ובלשון ברורה, מפני שאין [הגויים] מתרוממים ממעל לערך הדיבור. כי לא בהם בחר ה', כי אם בנו בחר מכל עם. ורוממתנו מכל לשון, אפילו מלשון הקודש בתור לשון, רומם אותנו עליו" ("מאורות הראי"ה", הגדה של פסח, עמ' ל"ט. ע"פ כת"י שלא נדפס עד כה). זאת אומרת, אין מילים במילון המסוגלות לבטא כהוגן ובבהירות מה גדלה מעלתם של ישראל. מרוממים אנו מכל לשון!
פרק א' - חשיבות לברר טעמי המצוות.
פרק ב' - כתבי מרן הרב קוק בנושא הנ"ל.
פרק ג' - מגבלה שיש בחקירתם.
פרק ד' - על יציאת מצרים.
פרק ה' - על קרבן פסח.
פרק ו' - על אכילת מצה בפסח.
פרק ז' - על אכילת מרור בפסח.
סיכום.
פרק א' - חשיבות לברר טעמי המצוות
כתב הרמב"ם: "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הינם, ראוי להתבונן בהם, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תו לו טעם!" (הלכות תמורה, פרק ד' הלכה י"ד). הגישה נועזת. ודאי שאין ביכולתו של בשר ודם להבין בדיוק מפני מה קבע ה' מצוה מסוימת, בצורה כזו וכזו, ובפרטים אלו המסוימים. ואמנם מצאנו פה ושם טעמים למצוות שחז"ל מסרו לנו, במיוחד במדרשים. אבל הא כיצד תינתן רשות לכל אחד ואחד להמציא לעצמו טעמים לפי הנדמה לו לפי שכלו המוגבל? אבל אמנם כך הורה לנו הרמב"ם לעשות. וגם הוא עצמו מסר לנו טעמים רבים (בספרו "מורה נבוכים" חלק ג', ועיין רשימה מפורטת בספרנו "אוצרות הרמב"ם", ערך "טעמי המצוות", עמ' קי"א-קט"ז).
לעומתו היו מקדמונינו הסבורים שאין לתת טעמים למצוות (עיין דברי מהר"ל, "תפארת ישראל", פרק שישי) כי הם גזירות מלך ויש לקיימן מפני כניעת שכלנו, ולא מפני כל הסבר רציונאלי. מרן הראי"ה (בעניין "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך") כותב הכרעה כדלהלן: "ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי המצוות ודאי ניתנו להידרש, ולא נכתבו רק מפני התקלה וכו'. אמנם נכון מאוד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצוות, וזהו שלימות השכל שהוא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ה', שגם הוא חלק גדול משלימות האנושי, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצוות רק מצד רצון השם יתברך, ולא מצד הטעם שנמצא בהם" (עין איה", ברכות פרק ה', פסקה ק"ד).
פרק ב' - כתבי הרב קוק בנושא טעמי המצוות
ואמנם מרן הראי"ה ("מאמרי הראי"ה", עמ' 541) קובע כי אותם חילוקי דעות שבין אישי חז"ל עצמם בענייני ההלכה, מבוססים על הבנתם ב"סגולות המצוות" [כלומר ידיעת טעמיהם], ולא כמו המחלוקות שבין הפוסקים בדורות אחרונים. וסמך גדול לדבריו יש בדברי רש"י (סוטה כ' ע"א ד"ה והדר אתא לקמיה דר"ע; וכן דברי רש"י על נדה דף ז' סוף ע"ב). ומצאנו כי הראי"ה אסף טעמים לרבים מהמצוות במאמרו "אפיקים בנגב" (הובאו ב"אוצרות הראי"ה", חלק ב' עמ' 93-99). ועוד כתב מאמרים ארוכים לבאר כמה עשרות מצוות ("אוצרות הראי"ה", חלק ב' עמ' 499-524). נביא לסיכום דברי מרן: "שאנו יודעים שגם זה הוא מתכלית של המצוות, שעל ידי עשייתן נבוא להתבונן בטעמן, כל אחד לפי שכלו. וקדושת עשיית המצוה מוספת דעה והשכל לכל מי שיתן אל לבו להתבונן בטעמן. וכל אחד ישיג כפי כוחו וידע ע"י זה דרכי ה' הישרים שצפונים בכל מצוה" ("מדבר שור", תחילת דרוש ט"ז, עמ' קל"ז). ואל יאמר אדם כי ממה שביארו חכמי הדורות השונים על מצוה מסוימת, רק טעם אחד מהם נכון, והשאר אינם לעניין. לא כן הוא, אלא כל הטעמים שסיפקו לנו "כבר הוא מאוחד אתנו מטעם החכמה העליונה, שהכל גלוי וצפוי לפניו" ("עין איה", שבת פ"ב פסקה כ"ו).
וכמה פרטים מעניינים בעניין נושא זה אספנו במפתחות שערכנו בעז"ה ("אוצרות הראי"ה", חלק חמישי, עמ' 56, עיין שם).
פרק ג' - מגבלה שיש בחקירת טעמי המצוות
אמנם יש מחכמי התלמוד שדרשו טעם למקרא (עיין "אנציקלופדיה תלמודית", כרך עשרים, ערך "טעמא דקרא", פרק שישי) אבל אין שום היתר להקל בקיום המצוה לפי המתחייב לפי הטעם ההוא שדורשים. כך כתב בשו"ת חתם סופר (יורה דעה, סימן רנ"ד, ד"ה ונ"ל הא דנדחק) "היכא דעל ידי הטעם נבוא להקל, לא דרשינן טעמא".
פרק ד' - על יציאת מצרים
כתב מהר"ל: "יציאת [ישראל מ]מצרים בעצמו, חוץ מהנסים שעשה [ה']ביציאה, הוא יסוד האמונה, שעליו נבנה הכל. אף כי נסים ונפלאות אין מספר עשה הקב"ה עם ישראל, לא שמה התורה לזכור אותם ולעשות זכר להם, כי אם ליציאת מצרים" ("גבורות השם", תחילת פ"ג. ופירוט כמה מהמצוות בהן נקשר עניין יציאת מצרים, עיי"ש פרק מ"ה. וע"ע דברי רמב"ן, סוף פרשת בא). ומה טעם לזה? הביא שם מהר"ל את מדרש חז"ל (מדרש תהילים, פרק קט"ז) שם אמרו: "כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו, כך 'הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי" עכ"ל. כלומר "שהיו ישראל במצרים כמו שנבלע העובר בבטן אמו". זאת אומרת, היינו לקויים בחומריות איומה, נתונים במ"ט שערי טומאה. והקב"ה שחרר אותנו מן עבדות קשה זו כדי שנהיה בני חורין, העוסקים בטוב המירבי שהאדם יכול להשיג, בלי להיות משועבד למי שמריע לו, או מצמצם טובתו. [האריך בזה מהר"ל, "גבורות השם", פרק מ"ד]. ונכלל בזה להיות משוחרר מן עולו הקשה של יצר הרע. וכל התורה אינה אלא פרטים לדרור עליון זה.
וכך כתב הראי"ה ("עולת ראי"ה", חלק א' עמ' ע"א) בעניין ברכת "שלא עשני עבד" שאנו מודים ומשבחים בכל יום ויום: "גדולה היא ההודאה על אשר נתת לי נשמה עצמית, שחפצה החפשי נתון בידה, שהיא עצמה יש לה מטרה בחיים ובמציאות וכו'. ולא נשפלתי להיות נוצר בתכונה של עבדות, שאין לה חיים עצמיים ורצון מקורי" עכ"ל. כלומר גם אחרי שבוטל בחברה נוהג ממוסד של "עבדות", יש מקום לברכה זו בזה שאנו מקיימים את הטוב לנו, ואיננו כפופים למנהג הבריות, ואיננו זמומים בידי יצרנו הרע. יסוד נפלא זה מוזכר בתחילת עשרת הדיברות: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". כלומר אין כאן רק שינוי גיאוגרפי שיצאנו מהמדינה ההיא, אלא יש כאן שינוי סטאטוס, שמהיום והלאה אנו בני חורין מכל עול של נברא אחר. "אשרנו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו!".
כדברים האלו מצאנו גם בדברי מרן הראי"ה, וזו לשונו: "מהו הטבע? אחיזת הסיבות במסובבים. [כלומר של השתלשלות ענינים זה מזה, לפי טבע ערוך מראש של הכרח הטבע]. [אבל] מבית עבדים הננו מוצאים [ח' מנוקדת שורק], לחירות עולם נגאלנו, זיכך אותנו כור הברזל אשר במצרים להכין גאולה לעולם בגאולתנו. והטבע התעלה בעילויינו, זרח עלינו הוד נשמת הנס" ("שמונה קבצים", קובץ ה', פסקה ל"ג).
"הנסים מבארים את האמונה האלוהית, שהיא ממעל לכל גבול וכו'. ויציאת מצרים, והנסים הכרוכים בה, היא יסודם [של שלמות האמונה שבמצב ההוא אינה זקוקה יותר להפגנת נסים מהפכי הטבע] שממשכת והולכת עד לימות המשיח, שאז לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עיקרי, כי אם טפל לעיקר" [ע"פ ברכות י"ב ע"ב] ("שמונה קבצים", קו"א פסקה תט"ז). הרי מכאן שבשחרורנו מעול עבדות במצרים, יצאנו מהמעגל המצמצם של סיבה ומסובב, של ההכרח שבטבע. ע"י יציאת מצרים למדנו שיש חופש ויכולת לעשות פעולות מעל לטבע, בין במישור האלוהי, ובין במישור האנושי. כלומר שהאדם יכול לשנות את אופיו ואת תכונותיו. הרי נעשינו בני חורין!
כדברי הרב במקום אחר: "הבחירה במילואה לישראל היא נתונה. מראשית היצירה, מתחתית מדרגותיה עד רומה, הולכים האופיים ומתבדלים זה מזה בתוכן של חופש עצמותם, שהוא חופש רצונם. מפלאות תמים דעים הוא, שכל בריה הרי היא נגאלת ממאסר העבדות, כלומר מכבלי ההכרח והעדר החופש הבחירי, וכו' וכו'. העמים במושגם הכללי הנם יותר כבולים בכבלי ההכרח מאישים יחידים, והצירוף העבדותי של כל יחיד הולך ונעשה עול ברזל בקיבוצים. [לעומתם] ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי, והיא היא התכונה היותר עליונה וכו'. שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלוהית של ד' אלוהי ישראל. 'עבדי הם אשר הוצאיתי אותם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד' (ויקרא כ"ה, מ"ב). וכו' באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון" ("שמונה קבצים", קו"ה פסקה ק'). זאת אומרת, כל האומות משועבדות לנורמות חברתיות, ואינן יכולות לשנות הרגלים. אבל בישראל יש אפשרות להתעלות מעל הרגלי העבר, וגם אדם שהיה מושחת כירבעם בן נבט, יכול להתהפך ולהיות כמשה רבנו (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק חמישי הלכה ב'. עיין שם פרטים).
ובזה הגענו לשינוי מהפכני, להפסיק לנהוג בבהמיות, אלא להיפך לבני אדם! וכך לשון הרב: "הגבהנו את היסוד של נפש בהמית שלנו, ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט, ממועד צאתנו משעבוד עם שבשר חמורים בשרם. והננו הולכים ועושים זה תמיד [בכל שנה ושנה] בפרק זה. מתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות [כלומר שעורים, שהם קרבן עומר הנקרב ביום שני של פסח] וכו' מתרוממת מטהרת טומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה [כדי] לקבל צורת אדם [בעת מתן תורה], יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חטים [מהם מקריבים קרבן שני הלחם] ואנו באים לחוג את חג השבועות" ("שמונה קבצים", קו"א סימן תתכ"ח. ודבריו מבוססים על זהר חלק ג', דף צ"ז, ע"ב).
פרק ה' - על קרבן פסח
"רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה וכו'. מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" (פסחים קט"ז).
נביא כאן כמה פירורים משולחן גבוה, ממה שכתב מרן הרב על הנ"ל. "והנה יסוד הפסח הוא על הכרת טובה, כדכתיב 'ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח [פ' מנוקדת קמץ] על בתי בני ישראל במצרים'. על כן צריך להגדיל ולהרחיב זאת ההכרה, שהיא המשובחת שבהרגשות האנושיות, בכל האפשרי. ומזה נלמוד דהוא הדין כל מצוותיה של תורה בכולן [בכללן] נוסדו על הכרת הטובה הכללית להשם יתברך יוצרנו ב"ה, וכו' וכו'. ואמרו שלא יאכל אחריו אפיקומן [מאכל אחר אחרי אכילת כזית מצה אחרונה] כדי שירגיש מתיקותו וטעמו [של בשר הפסח, בזמן שבית המקדש היה קיים]. והיא הערה שיסוד הכרת טובה היא לתכלית הרגשת המתיקות בכל מעשה המצוות כולן" ("מאורות הראי"ה", "הגדה של פסח", עמ' קצ"ט).
פרק ו' - על אכילת מצה בפסח
עם ישראל הוא עם קדוש. מובא בגמרא כי ר' אלכסנדרי היה מוסיף על תפילתו בקשה דלהלן: "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה ויעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות רצונך בלבב שלם" (ברכות י"ז, ע"א). אמר על כך הגאון ר' צדוק הכהן: "גלוי וידוע לפניך, דרק לפניו הוא גלוי. אבל למראית העין הרי יש כמה מומרים להכעיס, שזה [רק] למראית העין" ("רסיסי לילה", פסקה מ"ט. ובדומה לכך בספרו "ישראל קדושים", סימן י', עמ' 121). כלומר, עצם הישראליות היא הדבקות בה', והחטא הוא רק במקרה.
מהו "שאור שבעיסה" המוזכר במאמרו? יצר הרע הנסוך בקרבנו, עליו אמר "חובות הלבבות" (במהדורה תרגום ר"י אבן תיבון, בהקדמה, ליד פי' "טוב הלבנון" ס"ק י"ד) "וכל אדם אויבו בין צלעיו" (כלומר יצר הרע). והוא המתסיס אותנו, המחרחר ריב ומדון שיהא האדם עושה נגד תועלתו האמתית; והקנאה והתאוה ורדיפת הכבוד יזיקו לו לאדם בגוף ונפש. ומה תיקון האדם? שיאכל "נהמא דאסוותא" (זהר ח"ב דף קפ"ג ע"ב). וכאשר יאכל מצה פשוטה משך שבעה ימים, הרי זה מועיל לתקן דיעותיו לשאר ימות השנה (שם. וע"ע ח"ג, דף רפ"ב, ע"ב).
וכיצד הרפואה? שיתבונן האדם שאיננו זקוק למותרות [ב' ווין מנוקדות חולם], איננו זקוק לפינוקים. האדם שמח בחלקו, במה שהקציב לו הקב"ה. וכאשר לזמן קט האדם מחוסר מעדני החיים ומטעמים, הוא חוזר לבריאותו הנפשית כי מתלמד שאיננו זקוק לתפנוקים.
על זה כתב מרן הראי"ה: "קדושת הפסח מרשימה את עומק הטבעיות של האמונה האלוהית וכו'. וכי כל הניגוד והכבידות שכל העולם פוגע בה איננו כי אם מפני השאור שבעיסה הראשונה, חטא האדם בכללו. והעולם הולך ושואף לתיקון מוחלט, שאז יוכר מהי הטבעיות המוחלטה של האדם, יוכר העושר שבעוני, יוכר איך כל רשמי החוץ אינם אלא מדלדלים את התוכן הפנימי. [ככתוב בצפניה ג, יב] 'והשארתי בך עם עני ודל', וחסו בשם ה'". וכשהעושר שבעוני מושרש הוא יפה [משך ז' ימים של פסח, המוזכר בזוהר דלעיל] אז אין כל עושר מזיקו, כי אם מוסיף הוא עליו את עושר העוני, את העשירות הפנימית העצמית" ("שמונה קבצים" קובץ ה', פסקה ק"ו).
"שאיננו מכיר עוד את עצמו, וחושב הוא שישקיט את צמאונו בעושר ברכוש קנוי; והוא לוחם, ומתמלא איבה, קנאה וזעם, יראה ופחד חיצוני, המרושש את החיים ומאבד את טוב העולם" (שם, שם).
הרב נתן מעמק ההבנה ב"לחם עוני", שע"י ההכרה שאין אנו זקוקים ליותר מזה, נהיה האדם עשיר בלבבו, עשיר באופי "השמח בחלקו". ובדומה לזה כתב מהר"ל ("גבורות השם" תחילת פרק נ"א). אבל מרן ראי"ה הוסיף בזה נשגבות. (ע"ע "אוצרות הראיה", חלק ב' עמ' 513).
פרק ז' - על אכילת מרור בפסח
ברור הדבר כי כאשר יש צער הנגרם ע"י קיום המצוה, לפעמים חז"ל התירו לעבור על איסור דרבנן. זו לשונם "במקום צער לא גזרו רבנן" (כתובות ס ע"א). ויש אשר גם פטרו מלקיים מצוה דאורייתא. "מצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כ"ה ע"ב) למרות שאין ההיתר מפורש במקרא. וכדרך התנהגות כללית, זאת היא דרכם של אומות העולם, כאשר נתקלים בצער בעת קיום מצוה, כמו שמש הקופחת על ראשם בעת ישיבה בסוכה, בועטים הם במצוה ויוצאים (ע"ז דף ג' ע"א).
כך היא שורת האופי האנושי הכללי. אבל בישראל יש להם מעלה עליונה, לקיים את המצוות למרות של צער וסבל שבדבר, וזאת מפני דבקותם בהקב"ה. וזו לשון מרן הרב: "פסח הוא עשוי כדי לפתח את הצורה הטבעית של האמונה. וכו' וכו'. אבל הציור הישראלי הוא נותן שפגישת הצער מצד עצמו לא תגרום ריחוק נפשי מיסוד האמונה.
כי גם בעת אשר העולם כולו מסובך הוא, ואי אפשר לעמוד על בסיס החיים שבקדושת האמונה כי אם בצער ובמכאובים, הרי הם תמיד מוכנים על זה. ["צרור המור דודי לי"] 'ואע"פ שמיצר ומימר [לשון מרירות] לי, מכל מקום דודי הוא' [עיין דרשת חז"ל, שבת פח ע"ב. ודברי "חובות הלבבות", שער האהבה, סוף פרק ראשון]. אבל אומות העולם אינם רודפים את התוך הרוחני, הגרעין האידיאלי שבאמונה" עכ"ל ("שמונה קבצים", קובץ ז', פסקא קלט).
מרן ראה באכילת מרור את הביטוי לפרסם כי ישראל יודעים אמנם בהקב"ה שהוא המטיל עליהם צער "השביעני ממרורים, הרוני לענה" (איכה ג', ט"ו). ואעפ"כ הם אינם משתמטים מעבודתו. וזהו ההבדל העיקרי בין מצה למרור, אשר "בלע מצה [בלי ללעוס בשיניו] יצא [ידי חובתו]. אבל אם בלע מרור, לא יצא. דטעם מרור בעינן, וליכא" (שו"ע או"ח סי' תעה, סעיף ג). ומפרש "משנה ברורה" [צריך] "שירגיש המרירות בפיו, זכר ל'וימררו את חייהם' עכ"ל. בני ישראל ידעו כי הקב"ה הוא שליט בעולמו, והוא שגזר על השעבוד הנורא "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום ועינו אותם" (בראשית ט"ו, י"ג). ולא מפני זה כפרו בה', אלא שמרו זהותם הלאומית לא לשנות את שמותיהם ולשונם וכיו"ב (ויקרא רבא פ' ל"ב). וכך בכל דור ודור, כאשר מתרחשים לנו ענינים שהם לא לפי רצוננו, ולא לפי מה שקוינו שיהיו, יש לנו לאכול בתמימות את המרורים ולדעת כי בכך מצייתים אנו לרצונו של ה', באמונה תמה. מה שהראי"ה קרא "הצורה הטבעית של האמונה".
סיכום
"רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" (פסחים קט"ז.). למדנו מגדולי רבותינו: מה יתן ומה יוסיף "סתם" אמירה, מס שפתיים ובלי הרגשה לבבית פנימית? בודאי דברי רבן גמליאל הם שהאדם יתבונן ויעמיק ויתעלה מהמחשבות העמוקות שיש בעניני "פסח, מצה ומרור". אדם המסתפק באמירה שטחית בלבד, דומה למתפלל מלים ב"שמונה עשרה" ולבו בל עמו. לפי דברינו הנ"ל, מרן הרב חינך כי "פסח" בא ללמד כמה ה' חס עלינו. בזמן שישראל עברו בים סוף קטרג המשטין "מה ההבדל בין ישראל למצרים? הללו עובדי ע"ז, וכן הללו. הללו מגלים עריות, וכן הללו. הללו שופכי דמים, וכן הללו" (זהר ח"ב דף ק"ע ע"ב). והרעיון הזה מוזכר בילקוט שמעוני (שמות, סוף רמז רל"ד). וצריכים לדעת כי זה היה רק שבעה ימים בלבד אחרי עצם יציאתם ממצרים, כלומר כך היה מצבם גם קודם לזה. וכן במדרש שיר השירים רבה (תחילת פ"ב, "כשושנה בין החוחים") אמרו: "להוציא גוי מקרב גוי, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית, ואלו מגדלין בלורית וכו'. אם כן לא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו ישראל לעולם". ובכן הא כיצד נתקיימה הצלתם מעשרת המכות? ענו שם במדרש (פסקה ג') "העולם לא נברא אלא בשביל ישראל". ובשביל "שושנה" רעיונית זו ניצולו.
וכן תמה העם לפני משה רבינו "בשעה שבא ואמר לישראל 'בחודש הזה' אתם נגאלים. אמרו לו: 'משה רבינו! היאך אנו נגאלין? וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?!' אמר להם: 'הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" (מדרש שיר השירים, סדרא תנינא, פרק ב', ד"ה מדלג על ההרים). והרי "אהבה שהיא בלתי תלויה בדבר" (אבות, ה'). וכאשר נזכרים בצרותיהם של מצרים, אשר אין בית שלא היה שם מת (שמות י"ב, ל'), ובכל זאת ישראל ניצולו, למרות שהיו גם הם בלתי ראויים להצלה, כמה צריכה להיות עצומה "הכרת טובה" שלנו!
וכן ענין "מצה", כאשר האדם מרושש מנכסיו, ואנשים בלתי הגונים חטפו את רכושו, ואעפ"כ הוא חי חיים רגועים ושמח בחלקו, הרי "העושר שבעוני".
וכן עניין "מרור", כמה היא גבורתם של ישראל! "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". ומציקים לנו, ומכאיבים לנו, וחושבים תחבולות ערמומיות כיצד להתיש כוחנו ולחסלנו. והקב"ה מצילנו מידם!
כמה שנרבה לספר בלקחים בליל סדר של פסח, החל מן "עבדים היינו לפרעה במצרים" ועד לאמירת הלל הגדול, לא נוכל לבטא במלואו שבח גדול הזה שיש בישראל. כך כתב הראי"ה על הנוסח שבקידוש ליל חג: "ורוממנו מכל לשון" וזו לשונו: "כל הגיון אלוהי ונשגב של הגויים, אפשר לו להתלבש בשפה ובלשון ברורה, מפני שאין [הגויים] מתרוממים ממעל לערך הדיבור. כי לא בהם בחר ה', כי אם בנו בחר מכל עם. ורוממתנו מכל לשון, אפילו מלשון הקודש בתור לשון, רומם אותנו עליו" ("מאורות הראי"ה", הגדה של פסח, עמ' ל"ט. ע"פ כת"י שלא נדפס עד כה). זאת אומרת, אין מילים במילון המסוגלות לבטא כהוגן ובבהירות מה גדלה מעלתם של ישראל. מרוממים אנו מכל לשון!