האם בבחירות שהתקיימו לפני כשבועיים הסכים העם ח"ו להתנתקויות נוספות מארצנו? מה היה אומר הראי"ה קוק על מצבנו?
עדיין לא התאוששנו מאוירת נכאים. עדיין לא התחזקנו מהמפלה הפוליטית שנחלו מפלגות הימין. אמנם לא היו הבחירות עצמן "משאל עם". אנשים הצביעו כפי שהצביעו מחמת סיבות אחרות העומדות על הפרק (כמו פנסיה על חשבון המדינה לכל הגמלאים, שכר מינימום של אלף דולר לחודש, או שנאת שר האוצר הקודם וכיו"ב). נוסף על כך, כארבעים אחוז מהראויים להצביע החרימו את הבחירות, מפני שנמאס להם מהשחיתות של הפוליטיקאים. אבל לא חיוו דעה בעניין עצם גירושי ישראל מיישוביהם. אין אנו יודעים אם היו מסכימים לכך. וגם חלק גדול מחובבי ארצנו החרימו את הבחירות מחמת התנגדותם לחלק מהמועמדים שבמפלגת מפד"ל. לפי מספר המצביעים הפוטנציאליים, כיון שרק כשישים אחוז השתתפו בבחירות, מפלגת "קדימה" קיבלה רק כעשרים אחוז מכלל אוכלוסיית הגוף הבוחר. ובכן לא היה כאן "משאל עם".
אבל אין ספק שהכוח הפוליטי הדומיננטי נמסר בפועל כעת לאלו המכחישים קדושת א"י וגם אינם מאמינים בגאולת ישראל. ואם רובו של עם ישראל היה אדיש לגורל א"י, וגם אדיש לסבלם הטראגי של עשרת אלפים המגורשים בעבר, [וממילא אטומים מלחשוב על סבל הצפוי ח"ו לעוד מאה אלף יושבי יו"ש] כיצד נמשיך אנו בתנופה ליישב את השוממות ולהרחיב את גבולותינו? ושמא צריכים אנו לחדול מהחזון הנשגב ולהיות יותר פרגמאטיים [מעשיים]? שמא כל הרעיון של "אתחלתא דגאולה" היה טעות, "תמימות" יתרה?
נשיב על הדברים הנ"ל. הבה נביט בהיסטוריה של עם ישראל. פעמים רבות היינו בשפל המדרגה, גם בענייני החומר וגם בענייני הרוח. ואעפ"כ, מפני רצון ה' להביא גאולה לעולם נושענו גם בלי זכויות מצדנו. (עיין יחזקאל ל"ו, כ'-כ"ב, וברד"ק שם).
[א] בהיות אבותינו בשעבוד מצרים, ומשה בישר להם על יציאתם ממצרים, שמונים אחוז מהעם סירבו לצאת (רש"י על שמות י', כ"ב). ורק "וחמושים" (חמישית העם) יצאו ממצרים (רש"י על שמות י"ג, י"ח). וגם מבחינה רוחנית, ענו היהודים למשה רבנו "היאך אנו נגאלים? וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו. אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בע"ז שלכם, אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" (מדרש שיר השירים, פ"ב פסוק "מדלג על ההרים"). הרי שהעם הפך עורף לגאולה, אלא הקב"ה עשה למען הבטחתו.
[ב] וכן בנס פורים היהודים היו מחוסרי עצה נגד גזירת המן, גם מחוסרי תקוה. הרי לא היה ידוע מראש על נדודי שינה של אחשוורוש, ועל ההכרזה בו ביום של "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". ולא יכלו לדעת מראש שייהפך ליבו של אחשוורוש כשישמע ההודעה המפתיעה מפי חרבונה "הנה העץ אשר עשה המן למרדכי, אשר דיבר טוב על המלך" (ז', ט'). מי היה יכול להעלות על הדעת "צירוף מקרים" כזה שבאותו היום שהמלך הטה חסד למרדכי, יודיעו לו על מזימת המן לתלותו. וכאשר סולק המן מהזירה, ממילא לא היה מי שיתנגד לבקשתה של אסתר לבטל את הגזירה נגד היהודים.
והיהודים שבאותו דור היו מתבוללים בעמים, כמפורש בפרטים בנחמיה (פרק י"ג). "וישנים מן המצוות" (מגילה דף י"ג ע"ב). ואעפ"כ במהירות נפלאה התהפך הכל לטובה.
[ג] וכן בימי עזרא, "גדוליהם וטוביהם" הזניחו רעיון שיבת ציון והעדיפו להישאר בבבל ("כוזרי", מאמר ב', פסקה כ"ד). ובאו רק הפסולים (קידושין דף ע' ע"א). וגם מתוך מיליוני היהודים, עלו ארצה רק כארבעים אלף יהודים בלבד! וכן רבו הבוגדים כמו סנבלט שהפריעו לבניין חומות ירושלים והיו מלשינים לאומות העולם (כמו כמה קבוצות שיש בישראל היום), ורבו מנהיגי דת שקריים כמו נועדיה הנביאה (נחמיה ו', י"ד) המבלבלים דעת העם (כמו שנמצא קצת בעידננו). ואעפ"כ הקב"ה הביא את הישועה, בלי שהעם היה ראוי לכך. הבית השני נבנה. ותרבות ישראל שגשגה עד שיצא לנו סדר משנה ופיתוחה.
[ד] בימי החשמונאים, התרבו המתייוונים. בני ישראל הושפעו מהתרבות הזרה ורק קומץ בלבד עמד בחירוף נפש נגד פורעי דת וגזירותיהם נגד קיום התורה. והקב"ה הפך את המצב, ממפלה להצלה, בלי שהעם היה ראוי לכך. במהירות נפלאה התהפך הכל לטובה.
הבה ונתבונן בלימוד שהרב אברהם יצחק קוק מלמדנו. בזמנו (שנת תרצ"א, 1931) החליטו האנגלים לאסור מכירת קרקעות ליהודים, כדי לצמצם את העלייה. נזקקו הרוכשים לרשום כל קניית קרקע על שמו של מוסלמי סימפטי שירשה להם לגור על אדמה שנרשם בשמו. האם הרב קוק התייאש? לא כן הוא. כך פרסם כרוז (שההדרנו ב"אוצרות הראי"ה", מהדורה שנת תשס"ב, חלק ב' עמ' 462) וזו לשונו:
"... חובה קדושה מוטלת עלינו לתמוך בימין צדק בעבודה הגדולה של גאולת אדמת ארצנו הקדושה. ואם צרים ואויבים סביב שתו לנו [ביטוי ע"פ תהלים ג', ז']; התשובה שאנו צריכים להשיב על זה היא שקידה גדולה על גאולת הארץ. לא נניח את אדמת הקודש בשוממותה". ובהמשך דבריו כותב: "ועל כן, בתור תשובה על היד השלוחה בזדון נגד גאולת ארצנו הקדושה ושיבת בניה לתוכה, תהיה נא תשובתכם: עבודה כפולה, מרץ כפול, ונדבת לב ויד רחבה לגאולת ארץ ישראל וכו'. וימין ה' רוממה תהיה לעשות חיל לעם הקדוש על אדמת קודשו" עכ"ל.
זאת אומרת לא נרפה מהשתדלויותינו להרחיב גבולות הארץ. סימני הגאולה יש בידינו באופן ודאי. הרי א"י נותנת פירותיה ביד ברוכה (סנהדרין צח ע"א) ויש כבר למעלה משישים ריבוא יהודים בארצנו ("עין איה", חלק ב' דף 372, ע"פ "קול התור", עמ' 139). אם כן למרות כל המורדים בה' (עיין במדבר י"ד, ט') בטוח הוא שהקב"ה ישלים דברו. "יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם" (ישעיה מ', ח'. עיי"ש פי' "דעת מקרא").
ואם אמנם חלק מהמפלגות הדתיות עומדות במרחק ממצות יישוב א"י, ואף משתתפות עם מהרסינו ומחריבינו, וגם יד חלק מהרבנים במעל, נחזור לדברי עידוד של מרן הראי"ה. הרידב"ז איים עליו בזמנו (בשנת תרע"ג, 1913) שאם ימשיך הרב בהיתר הפקעת שביעית, הרבנים יכריזו חרם על תוצרת הארץ, ויקלקלו בכך את פרנסת החקלאים. ענה הראי"ה בגבורה טיפוסית, באמונה צרופה (וראוי לנו ללמוד ממנו) וזו לשונו:
"ומה שכתב שכל האדמורי"ם וכל הרבנים יאסרו את היין, באמת אין האחריות של גרם היזק שאחרים רוצים לגרום, מוטל עלי. הקב"ה שמר עד כה את היישוב מכף כל אויביו, בין מישראל בין מאומות העולם, ואנחנו רואים שמעשה שמים יש כאן, בהשגחה נפלאה, בניסי ניסים מסותרים במכסה הנהגה טבעית. ובודאי כל מה שיתגלגל יהיה לטובה ולהצלחת היישוב הקדוש, ולהרמת קרן ישראל בארצנו הקדושה, בעזרת ה'. ("אגרות הראי"ה", חלק ב' עמ' קצ"ז)
עוד עיין ב"אוצרות הראי"ה" (חלק ב' עמ' 465-466) דברי מרן בכרוז אחר אודות הבגידה של הממשלה הבריטית. ובתוך דבריו מעודד: "אמנם יש אשר ענני ההוה המקדירים את שמש הנצח וכו'. אבל המאפל הזה אשר אמנם גורם לנו הרבה צרות, אך ענן עובר הוא על פני שמש צדקה וכו'. כי רק יד קדוש ישראל, אלוהי כל הארץ, שדברו נאמן וקיים לעד, היא אשר נתנה לנו את אדמת הקודש לירושת עולם, למען נהיה עליה לאור גוים ולישועת אפסי ארץ". ומסיים דברו: "אחיכם הנאמן, המלא עז בטחון בישועת ה' הקרובה על עם קדשו וחבל נחלתו".
בעקבות מורנו נלך. נאמין בצדקת דרכנו. נאמין במושיענו. "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים". הקב"ה הבטיח לנו "אהיה כטל לישראל" (הושע י"ד, ו'). מה ההבדל בין גשם לטל? לפני גשם ישנם סימנים הניכרים (עננים, רוחות וכיו"ב). אבל לפני הופעת טל אין שום סימן גלוי. כך ה' יגאל את ישראל ללא סימנים בולטים הקודמים לתופעה.
עדיין לא התאוששנו מאוירת נכאים. עדיין לא התחזקנו מהמפלה הפוליטית שנחלו מפלגות הימין. אמנם לא היו הבחירות עצמן "משאל עם". אנשים הצביעו כפי שהצביעו מחמת סיבות אחרות העומדות על הפרק (כמו פנסיה על חשבון המדינה לכל הגמלאים, שכר מינימום של אלף דולר לחודש, או שנאת שר האוצר הקודם וכיו"ב). נוסף על כך, כארבעים אחוז מהראויים להצביע החרימו את הבחירות, מפני שנמאס להם מהשחיתות של הפוליטיקאים. אבל לא חיוו דעה בעניין עצם גירושי ישראל מיישוביהם. אין אנו יודעים אם היו מסכימים לכך. וגם חלק גדול מחובבי ארצנו החרימו את הבחירות מחמת התנגדותם לחלק מהמועמדים שבמפלגת מפד"ל. לפי מספר המצביעים הפוטנציאליים, כיון שרק כשישים אחוז השתתפו בבחירות, מפלגת "קדימה" קיבלה רק כעשרים אחוז מכלל אוכלוסיית הגוף הבוחר. ובכן לא היה כאן "משאל עם".
אבל אין ספק שהכוח הפוליטי הדומיננטי נמסר בפועל כעת לאלו המכחישים קדושת א"י וגם אינם מאמינים בגאולת ישראל. ואם רובו של עם ישראל היה אדיש לגורל א"י, וגם אדיש לסבלם הטראגי של עשרת אלפים המגורשים בעבר, [וממילא אטומים מלחשוב על סבל הצפוי ח"ו לעוד מאה אלף יושבי יו"ש] כיצד נמשיך אנו בתנופה ליישב את השוממות ולהרחיב את גבולותינו? ושמא צריכים אנו לחדול מהחזון הנשגב ולהיות יותר פרגמאטיים [מעשיים]? שמא כל הרעיון של "אתחלתא דגאולה" היה טעות, "תמימות" יתרה?
נשיב על הדברים הנ"ל. הבה נביט בהיסטוריה של עם ישראל. פעמים רבות היינו בשפל המדרגה, גם בענייני החומר וגם בענייני הרוח. ואעפ"כ, מפני רצון ה' להביא גאולה לעולם נושענו גם בלי זכויות מצדנו. (עיין יחזקאל ל"ו, כ'-כ"ב, וברד"ק שם).
[א] בהיות אבותינו בשעבוד מצרים, ומשה בישר להם על יציאתם ממצרים, שמונים אחוז מהעם סירבו לצאת (רש"י על שמות י', כ"ב). ורק "וחמושים" (חמישית העם) יצאו ממצרים (רש"י על שמות י"ג, י"ח). וגם מבחינה רוחנית, ענו היהודים למשה רבנו "היאך אנו נגאלים? וכל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו. אמר להם, הואיל והוא חפץ בגאולתכם, אינו מביט בע"ז שלכם, אלא מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" (מדרש שיר השירים, פ"ב פסוק "מדלג על ההרים"). הרי שהעם הפך עורף לגאולה, אלא הקב"ה עשה למען הבטחתו.
[ב] וכן בנס פורים היהודים היו מחוסרי עצה נגד גזירת המן, גם מחוסרי תקוה. הרי לא היה ידוע מראש על נדודי שינה של אחשוורוש, ועל ההכרזה בו ביום של "ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". ולא יכלו לדעת מראש שייהפך ליבו של אחשוורוש כשישמע ההודעה המפתיעה מפי חרבונה "הנה העץ אשר עשה המן למרדכי, אשר דיבר טוב על המלך" (ז', ט'). מי היה יכול להעלות על הדעת "צירוף מקרים" כזה שבאותו היום שהמלך הטה חסד למרדכי, יודיעו לו על מזימת המן לתלותו. וכאשר סולק המן מהזירה, ממילא לא היה מי שיתנגד לבקשתה של אסתר לבטל את הגזירה נגד היהודים.
והיהודים שבאותו דור היו מתבוללים בעמים, כמפורש בפרטים בנחמיה (פרק י"ג). "וישנים מן המצוות" (מגילה דף י"ג ע"ב). ואעפ"כ במהירות נפלאה התהפך הכל לטובה.
[ג] וכן בימי עזרא, "גדוליהם וטוביהם" הזניחו רעיון שיבת ציון והעדיפו להישאר בבבל ("כוזרי", מאמר ב', פסקה כ"ד). ובאו רק הפסולים (קידושין דף ע' ע"א). וגם מתוך מיליוני היהודים, עלו ארצה רק כארבעים אלף יהודים בלבד! וכן רבו הבוגדים כמו סנבלט שהפריעו לבניין חומות ירושלים והיו מלשינים לאומות העולם (כמו כמה קבוצות שיש בישראל היום), ורבו מנהיגי דת שקריים כמו נועדיה הנביאה (נחמיה ו', י"ד) המבלבלים דעת העם (כמו שנמצא קצת בעידננו). ואעפ"כ הקב"ה הביא את הישועה, בלי שהעם היה ראוי לכך. הבית השני נבנה. ותרבות ישראל שגשגה עד שיצא לנו סדר משנה ופיתוחה.
[ד] בימי החשמונאים, התרבו המתייוונים. בני ישראל הושפעו מהתרבות הזרה ורק קומץ בלבד עמד בחירוף נפש נגד פורעי דת וגזירותיהם נגד קיום התורה. והקב"ה הפך את המצב, ממפלה להצלה, בלי שהעם היה ראוי לכך. במהירות נפלאה התהפך הכל לטובה.
הבה ונתבונן בלימוד שהרב אברהם יצחק קוק מלמדנו. בזמנו (שנת תרצ"א, 1931) החליטו האנגלים לאסור מכירת קרקעות ליהודים, כדי לצמצם את העלייה. נזקקו הרוכשים לרשום כל קניית קרקע על שמו של מוסלמי סימפטי שירשה להם לגור על אדמה שנרשם בשמו. האם הרב קוק התייאש? לא כן הוא. כך פרסם כרוז (שההדרנו ב"אוצרות הראי"ה", מהדורה שנת תשס"ב, חלק ב' עמ' 462) וזו לשונו:
"... חובה קדושה מוטלת עלינו לתמוך בימין צדק בעבודה הגדולה של גאולת אדמת ארצנו הקדושה. ואם צרים ואויבים סביב שתו לנו [ביטוי ע"פ תהלים ג', ז']; התשובה שאנו צריכים להשיב על זה היא שקידה גדולה על גאולת הארץ. לא נניח את אדמת הקודש בשוממותה". ובהמשך דבריו כותב: "ועל כן, בתור תשובה על היד השלוחה בזדון נגד גאולת ארצנו הקדושה ושיבת בניה לתוכה, תהיה נא תשובתכם: עבודה כפולה, מרץ כפול, ונדבת לב ויד רחבה לגאולת ארץ ישראל וכו'. וימין ה' רוממה תהיה לעשות חיל לעם הקדוש על אדמת קודשו" עכ"ל.
זאת אומרת לא נרפה מהשתדלויותינו להרחיב גבולות הארץ. סימני הגאולה יש בידינו באופן ודאי. הרי א"י נותנת פירותיה ביד ברוכה (סנהדרין צח ע"א) ויש כבר למעלה משישים ריבוא יהודים בארצנו ("עין איה", חלק ב' דף 372, ע"פ "קול התור", עמ' 139). אם כן למרות כל המורדים בה' (עיין במדבר י"ד, ט') בטוח הוא שהקב"ה ישלים דברו. "יבש חציר נבל ציץ, ודבר אלוהינו יקום לעולם" (ישעיה מ', ח'. עיי"ש פי' "דעת מקרא").
ואם אמנם חלק מהמפלגות הדתיות עומדות במרחק ממצות יישוב א"י, ואף משתתפות עם מהרסינו ומחריבינו, וגם יד חלק מהרבנים במעל, נחזור לדברי עידוד של מרן הראי"ה. הרידב"ז איים עליו בזמנו (בשנת תרע"ג, 1913) שאם ימשיך הרב בהיתר הפקעת שביעית, הרבנים יכריזו חרם על תוצרת הארץ, ויקלקלו בכך את פרנסת החקלאים. ענה הראי"ה בגבורה טיפוסית, באמונה צרופה (וראוי לנו ללמוד ממנו) וזו לשונו:
"ומה שכתב שכל האדמורי"ם וכל הרבנים יאסרו את היין, באמת אין האחריות של גרם היזק שאחרים רוצים לגרום, מוטל עלי. הקב"ה שמר עד כה את היישוב מכף כל אויביו, בין מישראל בין מאומות העולם, ואנחנו רואים שמעשה שמים יש כאן, בהשגחה נפלאה, בניסי ניסים מסותרים במכסה הנהגה טבעית. ובודאי כל מה שיתגלגל יהיה לטובה ולהצלחת היישוב הקדוש, ולהרמת קרן ישראל בארצנו הקדושה, בעזרת ה'. ("אגרות הראי"ה", חלק ב' עמ' קצ"ז)
עוד עיין ב"אוצרות הראי"ה" (חלק ב' עמ' 465-466) דברי מרן בכרוז אחר אודות הבגידה של הממשלה הבריטית. ובתוך דבריו מעודד: "אמנם יש אשר ענני ההוה המקדירים את שמש הנצח וכו'. אבל המאפל הזה אשר אמנם גורם לנו הרבה צרות, אך ענן עובר הוא על פני שמש צדקה וכו'. כי רק יד קדוש ישראל, אלוהי כל הארץ, שדברו נאמן וקיים לעד, היא אשר נתנה לנו את אדמת הקודש לירושת עולם, למען נהיה עליה לאור גוים ולישועת אפסי ארץ". ומסיים דברו: "אחיכם הנאמן, המלא עז בטחון בישועת ה' הקרובה על עם קדשו וחבל נחלתו".
בעקבות מורנו נלך. נאמין בצדקת דרכנו. נאמין במושיענו. "טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים". הקב"ה הבטיח לנו "אהיה כטל לישראל" (הושע י"ד, ו'). מה ההבדל בין גשם לטל? לפני גשם ישנם סימנים הניכרים (עננים, רוחות וכיו"ב). אבל לפני הופעת טל אין שום סימן גלוי. כך ה' יגאל את ישראל ללא סימנים בולטים הקודמים לתופעה.