ביסודו של הצבא, לידיעתו של העיתונאי החביב, טמונה המחויבות של האזרח לפעול על פי החוק. איש איננו ממתין לרצונו הטוב של החייל או להסכמתו להתגייס, הוא מתגייס בגלל הזימון שקיבל ללשכת הגיוס והנושא ההתנדבותי משפיע רק לגבי מקום השירות ואופיו ולא לגבי עצם לבישת המדים.
ואף על פי כן הכותרת הזו התנוססה בעיתונות מעל לתמונה שהראתה חתונה בסבסטיה וחיילים מאבטחים אותה.
אי אפשר גם לדרוש ש"העיתונאי הקטן" ישאל למה ארוע כזה, שכולו של שלום ואהבה, צריך בכלל אבטחה? ומי הם הרעים ששמחה כזו משביתה את מנוחתם. ועם זאת, תקשורת הוגנת הייתה מפרסמת תמונות נוספות תחת הכותרת הזאת כמו למשל: ראש הישיבה שמאבטח בשבת צולי מנגל בפארק קנדה.
עוד דוגמא היא כל אותם אלפי החיילים שאולצו לגרש את חבריהם מגוש קטיף, על שירות כזה הם לא חלמו בסיוטים הגרועים שלהם. ומי שרוצה לעשות זאת כבר התגייס ליס"ם ולא לצבא ההגנה לישראל. מעניין אומנם, שאותה תקשורת שטענה אז שחייל אינו רשאי לקבוע את מקום שירותו או אפילו לחוות דעתו אם פקודה זו או אחרת נושאת חן בעיניו אם לאו, היא עכשיו מצהירה שיש שירות שיש בו טעם לפגם... אובייקטיבית, כמובן. אלא שאנו יודעים שיושרה מקצועית איננה תכונה השייכת לעיתונות. זו אמונה יותר מצביעות, וכדאי להבין שיש פה קו שמחייב טיפול מיידי לטובת המדינה ולמי שאיכפת לו ממנה.
בחול המועד של פסח נזדמנה לנו שוב זווית ראייה על המפגש של החייל עם מקומו של האזרח.
באחד הימים ניסו אזרחים לצעוד מבית- אל לדולב. מודעה של "נאמני ארץ ישראל" כינסה אותם כדי להעלות את נושא הקשר בין גב ההר לשפלה, קשר שנותק סופית עם סגירת הציר דרך קלנדיה ליהודים משלושה צירים שהיו קיימים בין חבל בנימין לתל אביב רבתי: דרך נווה צוף, דרך דולב, דרך עטרות- לא נותר, ולו אחד, לרפואה. הצועדים ביקשו להבהיר את העניין ולהגיע לעצרת שהייתה מאושרת ע"פ החוק והתקיימה ב"יד יאיר", מאחז ע"ש יאיר מנדלסון הי"ד שנרצח, סתם כך, על אם הדרך לביתו.
ביציאה מבית אל המתינו "כוחות הביטחון": תערובת של חיילים, משמר הגבול ומשטרה, אנשי יס"ם חסרי מרות כלשהי וממשיכיהם של "פלוגות הפועל" הידועות של אבא חושי וגם כמה ללא מדים שחילקו הוראות לכל היתר ואף "טיפלו", מאוחר יותר, באזרחים נבוכים ומושפלים.
ושוב היינו עדים להתנהגות פסולה וחמורה. שוטרים ואנשי מג"ב הכו ללא כל צורך הנראה לעין. הם (הגברים) חבטו וגררו בנות ללא התייחסות למחאות שנשמעו מסביב. אגב, לאזרחים מדרג ב' הללו אפילו לא הביאו שוטרת אחת.
במקרה אחד נשאו שלושה אנשי יס"ם, חלקם לבושי שחורים, נערה אחת קטנה, בעוד חברם ממטיר עליה אגרופים בזעם חייתי. עיתונאי, עם תעודה בולטת תלויה בצווארו, הוכה כשניסה לצלם (איפה אגודת העיתונאים?!) ולא היה עם מי לדבר במקום. השוטרים דחפו אותנו לכיוון בית אל וכשביקשתי הבהרות הוצג לפני השלט "צו שטח צבאי סגור", אלא שהצו לא כלל את כביש הכניסה בו עמדנו. השוטר טען שכן, אבל כשהסברתי לו שאני בוגר פלס"ר והוא איננו מחזיק את המפה נכון, הוא נרגע לרגע, התבונן במפה המוצפנת ואז פשוט הסתובב ונעלם. (מעניין מה מלמדים בקורסי הקצינים במשטרה).
אכן, מסתבר שהמתנחלים יודעים משהו בהליכות צבא. הם לא בדיוק הפרזיטים שמנסים להציג לציבור, הם לא צריכים להתנחל בלבבות העם, כי הם עצמם מהווים את העם הזה. וכך קרה שם כשחייל עצר אותי בתקיפות ובחוזקה בשדה, בדרך ל"יד יאיר" , מחוץ לשטח הצו והטיח בפני: "אנחנו, בפלוגת בית אל, שומרים עליכם בלילות". השבתי לו שאני נושא ארבע אותות מערכה, וכל אחד עושה את שלו בזמנו. לזכותו ייאמר שהוא הרפה מיד ושינה את התנהגותו תוך הוספת יראת כבוד מסוימת.
ברור שיש כאן עיוות. החייל מחויב בשמירת בית אל כחלק משירותו ועל פי הפקודה שהוא מקבל. לא יתכן להסביר, מחד גיסא, שהוא ממלא את חובתו בעת שהוא חוסם לאזרח את נתיבו ובאותו עת להשתמש בטיעון הרגשי שהוא שומר על הישוב. הפקודה תקפה לדידו הן כאן והן שם. ואם טיעון ערכי יש כאן הרי יש גם צד שני, המונע ממנו להפריע לאזרחים מטעמים פוליטיים.
אני מקווה שיהיה מי שילמד את החייל, האזרח לעתיד, את ההבדל בין זה לזה. ואולי עוד רעיון שלצערי לא יושם עד כה. הבה ונישא את אותותינו הצבאיים בכל עימות עם "כוחות הביטחון".
אני לא בטוח שמוטי יוגב היה פגוע היום אילו היה נושא בעמונה את דרגתו וסימני היחידה שלו. כדאי שהחיילים, וגם השוטרים, יראו שמולם עומדים מי שנשאו את מדינת ישראל בכל מערכותיה עוד לפניהם, זה עשוי לתת ממד אחר לכל מפגש. ואני קורא למעצבים ליצור מעין אפוד קדמי שישא את סימוני השירות לאומה על חזיהם. כך יעמדו זה מול זה אלו המשרתים את העם וייראה בעליל ההבדל בינינו, משרתיה של האומה לבין הסרבנים וה"נפולת של נמושות", ביניהם בנים לראשי ממשלה המשלחת את חייליה בטובי בניה.
ואף על פי כן הכותרת הזו התנוססה בעיתונות מעל לתמונה שהראתה חתונה בסבסטיה וחיילים מאבטחים אותה.
אי אפשר גם לדרוש ש"העיתונאי הקטן" ישאל למה ארוע כזה, שכולו של שלום ואהבה, צריך בכלל אבטחה? ומי הם הרעים ששמחה כזו משביתה את מנוחתם. ועם זאת, תקשורת הוגנת הייתה מפרסמת תמונות נוספות תחת הכותרת הזאת כמו למשל: ראש הישיבה שמאבטח בשבת צולי מנגל בפארק קנדה.
עוד דוגמא היא כל אותם אלפי החיילים שאולצו לגרש את חבריהם מגוש קטיף, על שירות כזה הם לא חלמו בסיוטים הגרועים שלהם. ומי שרוצה לעשות זאת כבר התגייס ליס"ם ולא לצבא ההגנה לישראל. מעניין אומנם, שאותה תקשורת שטענה אז שחייל אינו רשאי לקבוע את מקום שירותו או אפילו לחוות דעתו אם פקודה זו או אחרת נושאת חן בעיניו אם לאו, היא עכשיו מצהירה שיש שירות שיש בו טעם לפגם... אובייקטיבית, כמובן. אלא שאנו יודעים שיושרה מקצועית איננה תכונה השייכת לעיתונות. זו אמונה יותר מצביעות, וכדאי להבין שיש פה קו שמחייב טיפול מיידי לטובת המדינה ולמי שאיכפת לו ממנה.
בחול המועד של פסח נזדמנה לנו שוב זווית ראייה על המפגש של החייל עם מקומו של האזרח.
באחד הימים ניסו אזרחים לצעוד מבית- אל לדולב. מודעה של "נאמני ארץ ישראל" כינסה אותם כדי להעלות את נושא הקשר בין גב ההר לשפלה, קשר שנותק סופית עם סגירת הציר דרך קלנדיה ליהודים משלושה צירים שהיו קיימים בין חבל בנימין לתל אביב רבתי: דרך נווה צוף, דרך דולב, דרך עטרות- לא נותר, ולו אחד, לרפואה. הצועדים ביקשו להבהיר את העניין ולהגיע לעצרת שהייתה מאושרת ע"פ החוק והתקיימה ב"יד יאיר", מאחז ע"ש יאיר מנדלסון הי"ד שנרצח, סתם כך, על אם הדרך לביתו.
ביציאה מבית אל המתינו "כוחות הביטחון": תערובת של חיילים, משמר הגבול ומשטרה, אנשי יס"ם חסרי מרות כלשהי וממשיכיהם של "פלוגות הפועל" הידועות של אבא חושי וגם כמה ללא מדים שחילקו הוראות לכל היתר ואף "טיפלו", מאוחר יותר, באזרחים נבוכים ומושפלים.
ושוב היינו עדים להתנהגות פסולה וחמורה. שוטרים ואנשי מג"ב הכו ללא כל צורך הנראה לעין. הם (הגברים) חבטו וגררו בנות ללא התייחסות למחאות שנשמעו מסביב. אגב, לאזרחים מדרג ב' הללו אפילו לא הביאו שוטרת אחת.
במקרה אחד נשאו שלושה אנשי יס"ם, חלקם לבושי שחורים, נערה אחת קטנה, בעוד חברם ממטיר עליה אגרופים בזעם חייתי. עיתונאי, עם תעודה בולטת תלויה בצווארו, הוכה כשניסה לצלם (איפה אגודת העיתונאים?!) ולא היה עם מי לדבר במקום. השוטרים דחפו אותנו לכיוון בית אל וכשביקשתי הבהרות הוצג לפני השלט "צו שטח צבאי סגור", אלא שהצו לא כלל את כביש הכניסה בו עמדנו. השוטר טען שכן, אבל כשהסברתי לו שאני בוגר פלס"ר והוא איננו מחזיק את המפה נכון, הוא נרגע לרגע, התבונן במפה המוצפנת ואז פשוט הסתובב ונעלם. (מעניין מה מלמדים בקורסי הקצינים במשטרה).
אכן, מסתבר שהמתנחלים יודעים משהו בהליכות צבא. הם לא בדיוק הפרזיטים שמנסים להציג לציבור, הם לא צריכים להתנחל בלבבות העם, כי הם עצמם מהווים את העם הזה. וכך קרה שם כשחייל עצר אותי בתקיפות ובחוזקה בשדה, בדרך ל"יד יאיר" , מחוץ לשטח הצו והטיח בפני: "אנחנו, בפלוגת בית אל, שומרים עליכם בלילות". השבתי לו שאני נושא ארבע אותות מערכה, וכל אחד עושה את שלו בזמנו. לזכותו ייאמר שהוא הרפה מיד ושינה את התנהגותו תוך הוספת יראת כבוד מסוימת.
ברור שיש כאן עיוות. החייל מחויב בשמירת בית אל כחלק משירותו ועל פי הפקודה שהוא מקבל. לא יתכן להסביר, מחד גיסא, שהוא ממלא את חובתו בעת שהוא חוסם לאזרח את נתיבו ובאותו עת להשתמש בטיעון הרגשי שהוא שומר על הישוב. הפקודה תקפה לדידו הן כאן והן שם. ואם טיעון ערכי יש כאן הרי יש גם צד שני, המונע ממנו להפריע לאזרחים מטעמים פוליטיים.
אני מקווה שיהיה מי שילמד את החייל, האזרח לעתיד, את ההבדל בין זה לזה. ואולי עוד רעיון שלצערי לא יושם עד כה. הבה ונישא את אותותינו הצבאיים בכל עימות עם "כוחות הביטחון".
אני לא בטוח שמוטי יוגב היה פגוע היום אילו היה נושא בעמונה את דרגתו וסימני היחידה שלו. כדאי שהחיילים, וגם השוטרים, יראו שמולם עומדים מי שנשאו את מדינת ישראל בכל מערכותיה עוד לפניהם, זה עשוי לתת ממד אחר לכל מפגש. ואני קורא למעצבים ליצור מעין אפוד קדמי שישא את סימוני השירות לאומה על חזיהם. כך יעמדו זה מול זה אלו המשרתים את העם וייראה בעליל ההבדל בינינו, משרתיה של האומה לבין הסרבנים וה"נפולת של נמושות", ביניהם בנים לראשי ממשלה המשלחת את חייליה בטובי בניה.